פלנטה אחרת: על ספרות שואה
הקורבנות התמימים שאיבדו את עולמם. הילדים הקטנים שהפכו לגיבורים גדולים. התקווה שלא הפסיקה לפעום בלב הזוועה. על אף שהטראומות הלאומיות כל כך שונות, מחקר רב שנים של רוני שריג מוצא מאפיינים משותפים מפתיעים בין ספרות הילדים שהתפתחה בישראל בעקבות השואה לבין זו שצמחה ביפן מאז הפצצה האטומית על הירושימה. מתברר שגם ליפנים יש אנה פרנק
באותה שנה ביקרה שריג בהירושימה. לאחר הביקור בפארק השלום והזיכרון, בו ניצב גם הפסל לזכר הקורבנות הילדים של פצצת האטום, עצרה בדרכה חזרה בפוקויאמה, עיר קטנה הסמוכה להירושימה. ושם, באותו "בית שלום", קידמו את פניה כומר ובתו ששרו לכבודה שירים בעברית צחה, וגרמו לסטודנטית שהגיעה מישראל הרחוקה להתרגש עד דמעות.
המשולש הזה, של הזיכרון, השואה ופצצת האטום, מלווה אותה כבר שנים ארוכות. שריג, בת קיבוץ מלכיה, סופרת, חוקרת ומרצה ללימודי יפן ומזרח אסיה, נדדה וטיילה באסיה ובאירופה, באוסטרליה ובניו זילנד. היא חיה ולמדה בסין, יפן, אנגליה וגרמניה. מלגה נדיבה מאוד שקיבלה מממשלת יפן, הביאה אותה להישאר שם במשך ארבע וחצי שנים.
חלק מרכזי במחקר שעליו שקדה שם מוקדש לספרות ילדים העוסקת במלחמת העולם השנייה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעשרות ספרים יפניים וישראליים. עד כמה שזה מפתיע, יש נקודות דמיון מובהקות בין שתי התרבויות הכל כך רחוקות לכאורה. ילדים הם ילדים בכל מקום והפחד מפני הרוע הוא פחד. לא משנה איזו שפה דוברים אלה שחווים אותו. אבל מטבע הדברים, כל תרבות מתמקדת בטרגדיה המכוננת שלה. "עבורנו, המלחמה היא השואה. עבורם, המלחמה היא פצצת האטום. זה נשמע מאוד טבעי, אבל לקח לי זמן להבין שכל מה שמספרים לילדים ביפן בגיל הרך זה על הירושימה", מסבירה שריג.
רשימת הספרים בעברית שבדקה כוללת את "סבתא סורגת" מאת אורי אורלב (1980), "סבתא, למה יש לך מספר על היד" מאת סוזן ויס (1997), "הסיפור של נילי", מאת אראלה שרפיאן (1998), "המגירה השלישית של סבא" מאת ג'ודי טל-קופלמן (2002), "מה קרה בשואה - סיפור בחרוזים על השואה", מאת בת שבע דגן (1991), "העדי של עדי" מאת נאוה מקמלעתיר (2000) ועוד.
באופן טבעי, הסיפורים הישראליים מציעים עלילות ומגוון סיפורי גדול יותר, מעצם השוני במהות, בהיקף ובמשך האסון. "בישראל, הספרות על מלחמת העולם השנייה היא ספרות על השואה שהחלה להיכתב בעיקר לאחר משפט אייכמן בשנות השישים, לצד סיפורי העפלה, גבורה ותקומה, כמתבקש במדינה בראשית שנות קיומה. רק בעשור האחרון החלו להגיע אל המדפים ספרים אחרים, כאלה שמספרים סיפורים אישיים המובאים פעמים רבות דרך סיפורם של סבא או סבתא". החלק הרגשי-האישי נפקד בעבר בעיקר בגלל שניצולים לא דיברו. מאז נכתבו עשרות סיפורים על סבא וסבתא שמספרים לנכדים. "ראיתי את זה גם בהירושימה ונגסאקי ביפן. פתאום הם מבינים שהם לא יחיו לעד, שנשאר מעט זמן, והם רוצים לספר את הסיפור שלהם, למען הדורות הבאים, למען הנכדים. עכשיו כבר אפשר".
גם ביפן, כמו בישראל, נדרש זמן עיכול, עד שאפשר היה להעלות על הכתב את עלילות "ילד קטן" - פצצת האטום שהטילו האמריקאים על העיר הירושימה בבוקר 6 באוגוסט 1945. שריג מצאה שרוב רובם של ספרי הילדים ביפן העוסקים במלחמה מביאים את סיפור הקורבן של פצצות האטום, ומתמקדים יותר בהירושימה, הראשונה שהופצצה, לעומת נגאסקי השנייה. הסיבות בעיקר פוליטיות: בנגסאקי חיה אוכלוסייה נוצרית והפצצה נפלה באזור בו רבים היפנים הנוצרים. קבוצה זו הייתה מופלית ונרדפת עוד קודם לכן ביפן. לנגסאקי יש דימוי מורכב של זרות גם בשל ההיסטוריה שלה עוד מימי הגעת האירופים הנוצרים ליפן במאה ה-16.
המסלול הסיפורי קבוע. "הגיבור של הסיפור הוא על פי רוב ילד או ילדה תמימים", אומרת שריג. "ואכן, אין קורבן גדול יותר מילד חף מפשע שנפגע במלחמה. הסיפור מספר בדרך כלל על נפילת הפצצה כמין אסון טבע שנוחת משמים ללא כתובת כי אין האשמה ישירה של האמריקאים, ועל הילד שגוסס ומת, או נפגע בעודו עד לזוועות המתחוללות בעיר שעולה באש".
הבחירה בילד כגיבור ברוב רובם של ספרי הילדים העוסקים בשואה ובפצצת האטום היא טבעית. ילדים מסמלים את התום, את הבלתי מקולקל. הם הקורבן האולטימטיבי. הם הדור שלעולם לא יגדל ולא יצמח ולא יעמיד צאצאים בעתיד. דרך התום של ילדים משתקף הרוע בכל כוחו.
ב"האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב, הילד אלכס מסתתר בבית הרוס ליד חומת הגבול ברובע רפאים בגטו שפונה מדייריו. מבעד לפתח האוורור שבפינת המסתור שלו הוא יכול לצפות בנעשה ברובע הפולני. עליו להמתין עם עכבר שאימץ, שלג, בין ההריסות, לאבא שהבטיח לחזור כעבור כמה ימים, שהופכים לשבועות והשבועות לחודשים.
שריג מצאה נקודות דמיון מפתיעות בין יצירתו של אורלב ובין עבודות קומיקס יפניות (מנגה) של קייג'י נקזאווה, אמן מנגה שהיה ילד בן שש בהירושימה אחרי הפצצה. "גם אורי אורלב וגם נקזאווה מספרים סיפור אוטוביוגרפי ביסודו. שניהם עושים שימוש רב בהומור בסיפורים, לפעמים הוא הומור שחור ולפעמים הוא אמצעי לשמירה על האופטימיות של הגיבורהילד. שניהם מעצימים את תחושת החיים והאנושיות, שניהם מעלים ביקורת ישירה על גורמים רבים. בייחוד עושה זאת נקזאווה, שבניגוד לנרטיב המקובל ביפן, אינו חוסך את שבטו החריף משום גורם ואדם, ומעלה את הנושאים המושכחים והנאלמים למרכז הסיפור".
ב"גן היחף" של נקזאווה, אביו של הילד גן נדרש לקחת חלק באימוני כידון (או חנית) של האזרחים, "כדי להתכונן לקרב המכריע על אדמתנו נגד השדים האמריקאים והשטן הבריטי... למען ניצחונה של האימפריה הגדולה של יפן". אביו של גן מתחיל להפליץ בתגובה, מה שהופך את הסיטואציה למסריחה באופן פיזי וסמלי.
באותה נשימה, שריג מצביעה על כך שגם בישראל וגם ביפן, ילדה קטנה הפכה בזכות הספרות לסמל גדול ולגיבורה לאומית. אצלנו זאת הייתה אנה פרנק, אצל היפנים, הילדה סדקו ססקי, שנולדה בהירושימה, והייתה בת שנתיים ביום של ההפצצה. "בשעה שהפצצה האטומית התפוצצה מעל למרכזה של העיר הירושימה, צלל הנער שיגיאו במימי האגם. אור מבהיר סנוור אותו, ואחר כך התנדנדה האדמה מתחת לרגליו. לפתע נזכר הנער באחותו הצעירה. אחוז אימה פרץ אל הגן, קפץ מעל לגזעי עצים, פינה שיחים עקורים וצווח: 'סדקו, סדקו' לבסוף מצא אותה שוכבת על הקרקע, שמלתה קרועה, גופה זב דם. . . היא הייתה חיה" ("סדקו רוצה לחיות", 1968, הוצאת מסדה).
ססקי מסמלת את האחיזה בחיים. בגיל 12 היא חלתה בלוקמיה, בעקבות נזקי הקרינה. פחות משנה חלפה מאז אבחון המחלה ועד שהלכה לעולמה. בפרק הזמן הזה, היא החלה במבצע קיפול אלף עגורי אוריגמי, תוך התבססות על האמונה כי קיפול אלף עגורים יביא להגשמת משאלת לב: להחלים. על פי אחת הגרסאות, היא הספיקה לקפל 644 עגורים בלבד. לאחר פטירתה סיפור חייה התפרסם ועורר הדים רבים. ספר הילדים "סדקו רוצה לחיות", שכתב הסופר האוסטרי קרל ברוקנר, בעצמו פצוע מלחמת העולם השנייה, התפרסם בשפות רבות ברחבי העולם.
סיפור חייה של ססקי היה הסנונית הראשונה במסורת קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום ברחבי העולם. אנדרטה לזכרה הוצבה בפארק השלום בהירושימה, מוקפת בעגורי אוריגמי. אינספור אתרי אינטרנט נושאים את שמה ופעם בשנה מתקיימת לזכרה פעילות רבת משתתפים. מאות אלפי ילדים בהירושימה יוצרים מאות אלפי עגורים ושולחים אותם לפארק הזיכרון.
אופן הזיכרון של הילדה ססקי והמיתוס שגדל סביבה מוצאים הד בספרות הישראלית בדמותה של אנה פרנק. ב-9 ביולי 1942, בעקבות האיום של משלוח למחנות, עברה משפחתה למקום מחבוא, שהכניסה אליו הוסתרה מאחורי ארון ספרים. במשך שנתיים הסתתרו אנה ומשפחתה עם עוד ארבעה יהודים נוספים ובמהלך כל התקופה ניהלה יומן ובו תיארה לחברה דמיונית בשם קיטי, בצורה מפוכחת, בוגרת ומלאה באופטימיות ובאהבת אדם את קורותיה. היא התאמצה לא לאבד את התקווה לעתיד טוב יותר. גם במקום המחבוא לא נשארה אדישה לטבע ולקסמיו, אותם ציינה ביומנה מפעם לפעם, ויותר מכל השתוקקה לחופש. "אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים", כותבת אנה פרנק ביומנה. "אני חושבת שאני מרגישה את האביב בקרבי. אני מרגישה את התעוררות הטבע. אני מרגישה אותה בכל גופי ובכל נפשי... אני מבולבלת לגמרי. איני יודעת מה לקרוא, מה לכתוב, מה לעשות, אני רק יודעת שאני משתוקקת...".
"הסיפור של כל אחת מהן - ססקי ואנה פרנק - הפך להיות סמל מאוד מפורסם ומאוד מוכר של ילדים במלחמה", מסבירה שריג. "שתיהן הפכו למיתוס ועל שתיהן נכתב רבות בספרות ילדים ובספרות בכלל. הישראלים וההולנדים השתמשו בסיפורה של אנה פרנק מתוך תפיסות עולם שונות. אצלנו היא מוכרת כקורבן יהודי וסמל לניצחון האנושיות על הרשע. בהולנד השתמשו בה כסמל לגבורה אנושית של הולנדים משום שהאנשים שהסתירו אותה היו הולנדים".
במקום שבו המוות כל כך נוכח בחיים, אין ברירה אלא להיאחז בשבבי תקווה או במה שנותר מהם. החיים הופכים ליקרי מציאות, כך שגם בסיפור היפני וגם בסיפור הישראלי אפשר לגלות סימני אופטימיות. אבל בעוד הסוף של הסיפור היפני מעביר בדרך כלל מסר של שלום אוניברסלי אמורפי ומדבר על הרוע של מלחמות בכלל ושל נשק אטומי בפרט, בסיפור הישראלי האופטימיות באה לידי ביטוי ממשי מתוך ההמשכיות הטמונה בנרטיב הציוני.
אצל היפנים, האופטימיות בסיפורים באה לידי ביטוי בתפילה לשלום בעתיד ובתחינה להפסקת השימוש בנשק אטומי בעולם. היונים ב"צ'ידורי, הילדה של פצצת האטום" קוראות בסוף הסיפור: "בני האדם, אנו מתחננות בפניכם, השמידו את הנשק האטומי שמאיים להרוס את העולם. זו שאיפתם של כל היצורים החיים בעולם. אנו מתחננות בפניכם. בני האדם, בני האדם...".
התחינה להצלת האנושות והעולם חוזרת בספר נוסף, "הכפפות האדומות הקטנות": "יום נורא הרבה יותר מגיע. אני יודעת זאת. עשו משהו למנוע זאת. מהר. אני מתחננת בפניכם. אנא, אנא, אנא... כדי שהיום הזה לעולם לא ישוב, כדי שאף אחד מכם לא יהפוך לצל, כדי שהאור הרך יישאר לעד, כדי שהרוח תמיד תישוב בעשב הירוק...".
בספרות הישראלית, לעומת זאת, העתיד משמעו עלייה ארצה, תקומה ויצירת חיים חדשים במולדת תוך הקמת דור חדש לניצולים. לדוגמה, בספר "סבתא, מדוע יש לך מספר על היד?" מאת סוזן וייס, הניצחון מתואר כך: "כשדמעות בעיניו הכריז אלימלך:'עכשיו אין לנו יותר מה לחפש כאן
שמעתי שבארץ ישראל יש יהודים שהחליטו לבנות את ביתם במולדתם ולהגן על חייהם' בו במקום החלטנו: עולים לארץ ישראל...".
עד כמה הנחת היסוד האוטומטית שספרי שואה לילדים יישאו מסר ציוני היא נכונה?
"עם הזמן, ככל שהספרים הפכו לאישיים יותר, המסר הציוני נשאר, אבל במובלע. זה קרה מעצם העובדה שהסיפור מתרחש בישראל. בגלל עוצמת הנרטיב הציוני שהיה נרטיב של תקומה, הקמת המדינה וגבורה, נפקדו ממנו בהתחלה הנספים והניצולים שלא היו גיבורים אקטיביים, והם היו הרוב. לא רק בספרות ילדים, גם בספרות מבוגרים. ברור שמדובר בסיפור של קורבן, וזה הרבה יותר מובן מאליו מהסיפור היפני, כי היפנים היו גם תוקפן במלחמה ולא רק קורבן, מה שאי אפשר להגיד על היהודים. מה שנעדר מהסיפור הזה הוא כל מה שלא ציוני. בעצם, הסיפור שמספרים לנו בכל התקופות, הוא ציוני. כזה שמסופר בישראל לפני קום המדינה או אחריה, והסוף הטוב שלו הוא בעצם הסיפור הציוני. החיים החדשים שנוצרו בארץ, הדורות שנולדו, הנכדים, הניצולים, היהודי החדש, החייל, הקצין והמלומד. אבל בסיפור הזה חסרים כל היהודים שלא היו ציוניים, לא עלו לארץ והיגרו למקומות אחרים, אלה שלא האמינו בכלל ברעיון הזה. הרי גם הם היו שם - בין אלה שנספו לאלה שניצלו".
בספרות בעברית אין התייחסות לצד הלא ציוני. מה נפקד מהסיפור היפני?
"אין כמעט אשמים ישירים, אין לקיחת אחריות, אין התייחסות למה שהיה לפני נפילת הפצצה - כלומר לכך שהיפנים ביצעו בכל אסיה מעשים אכזריים כמו טבח נאנג'ינג, שימוש בנשים כשפחות מין, ניסויים בשבויים, היחס המפלה לקוריאנים הנפגעים ועוד ועוד, ואין גם התייחסות לקורבנות האחרים - לערים שהאמריקאים הפציצו לפני הטלת פצצות האטום. ובנוסף, לשאלות מורכבות יותר בתוך סיפור הקורבן הזה, כמו, למשל, הטיפול הלקוי ביתומי המלחמה. מבחינת היפני, היה הרבה יותר פשוט להוציא את כל החלקים הבעייתיים האלה מזיכרון המלחמה, ולהפוך להיות קורבן חף מפשע".
בסוף הסיפור היפני "אין כתובת של אשמים או אחראים, והוא יוצא מההקשר היפני - על כל מורכבותו - ועובר לדבר על העולם כולו". לדוגמה , בספר הילדים "פיקה דון", שראה אור בשנת 1952, מספרת הסבתא על הירושימה. היא אומרת:"' אם איש לא ישליך את הפצצה, הפצצה לא תיפול'. הספר פורסם בשלהי הכיבוש ביפן, ולכן המסר נוקב - הוא מפנה האשמה כלפי האמריקאים. זהו מסר אופטימי אך גם נוקב מבחינת הביקורת שלו יחסית לתקופה בה הוא נכתב", מסבירה שריג.
שריג מצאה הבדלים מפתיעים באיורים המלווים את ספרי הילדים העוסקים בשואה בעברית ובפצצה ביפנית. דווקא אצל היפנים, שנחשבים למאופקים יותר, אפשר למצוא זוועות, בעוד בספרים שנכתבו בעברית על נושא השואה, אפשר למצוא בעיקר סמלים מרומזים: כמו טלאי צהוב, שלטים של "יודן ראוס" (יהודים החוצה) או "ארבייט מאכט פריי" (העבודה משחררת), צלב קרס, רובה, גדר תיל, בובת ילדה מושלכת בכניסה למחנה ריכוז. ויש גם סמלים יהודיים מובהקים כמו נרות שבת, מנורה, טלית, כינור. "האיורים נעצרים בפתח מחנה הריכוז ולא מעבר לכך", אומרת שריג, "יש מזוודות מושלכות על הרצפה, יש קצין נאצי, אבל כמו הטקסטים, האיורים מספרים רק חלק מסיפור השואה ולא על המחנות. הם מספרים על מה שנותר מהאנשים ומסתמכים על ההשלמות שיערוך הקורא בראשו".
בספרים היפניים, תיאורי הסבל מפורטים למדי, לפעמים אפילו יותר מדי. אפשר למצוא שם איור של ילד המטפל באדם צעיר שנפגע מהפצצה. מפאת ריח ריקבון גופו, אף אחד מבני משפחתו לא רוצה לטפל בו והילד הוא שמוציא לו רימות מהגוף. אפשר למצוא גם ערימות גולגולות ועוד. "מה שהדהים אותי, שגם בספרים לילדים קטנים לא חוסכים את הזוועות", אומרת שריג. "אמהות וילדים שרופים בשיירות עם עור קלוף, תינוק שמטפס על אמו המתה, סוסים בוערים, סנוניות עם כנפיים שרופות וכל זה לילדים קטנים".
איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שזה קשור לכך שהיפנים ראו בעצמם קורבן קשה מאוד ורצו להעביר את זה הלאה. עם זאת, אי אפשר לשכוח שהפצצות נתפסות אצלם כמעין אסון טבע שצונח משמים. כמעט אף פעם לא מסופר מי הצניח אותן או למה, כלומר נוצרת תחושה של חוסר אונים ושל קורבנות, שבה אין את מי להאשים.
"על השואה, אי אפשר שלא לספר במינימליזם. זה כל כך נורא שלא נותר אלא לספר על זה בשקט, באיפוק ובצמצום רב. אי אפשר להביא את הזוועות האלה. אם אפשר איכשהו לספר על זה, זה רק כך".
ראינו את התגובות ברחוב היפני אחרי אסון פוקושימה. לנו זה נראה כמו איפוק גדול מאוד וזה מחזיר דווקא אל האיורים הקיצוניים שמלווים את סיפור הירושימה ונגסאקי. איך את מסבירה את הפער?
"אין לי תשובה מלומדת. אני רק יכולה לספר שחברים טובים שלי, יפנים שחיים פה בארץ, החליטו לא להתראיין לתקשורת הישראלית. הם הרגישו שבמקום להתייחס לדאגה ולכאב העמוק שלהם, מתייחסים אליהם כאל אקזוטיקה מאופקת. ברור שיש הבדלים תרבותיים באופן ההתנהגות. אצל היפני יש הרבה מאוד כבוד למרחב הציבורי ואנשים יודעים להתנהג בנימוס ובכבוד בתוך המרחב הזה. הקודים הרגשיים הם אחרים. יש בסיפור על הירושימה רצון לספר את הסיפור המזעזע ואת הזוועה, כמה זה היה נורא וכמה היפנים היו קורבנות. לכן זה אפשרי להראות את זה, גם לילדים, דרך החפים מפשע: ילדים, תינוקות, בעלי חיים. אפשר לראות בזה הרבה סתירות: פארק השלום בהירושימה הוא נורא יפה, תחום בין שני נהרות עם פריחת דובדבן, והכל שם סביב סמלי שלום ופיוס. לנו זה נראה סתירה, אבל כמו שביפן חיים עם סתירות בתרבות, גם אני נשארתי עם הסתירה הזו".
אז למה דווקא ספרות ילדים היא אמצעי להעברת אינפורמציה קשה כל כך ולשימור הזיכרון?
"ספרות היא דרך בלתי אמצעית, חווייתית ומאוד מוקדמת לספר את העבר לילדים. בגלל הסיבות האלה יש לה השפעה מאוד גדולה על איך שהילדים - שאחר כך הופכים למבוגרים - מבינים את סיפור העבר ומפנימים אותו, והוא מלווה את הבנת חייהם בהווה. זו שאלה, האם כדאי או לא כדאי לספר, האם זו חובה או לא. זה עניין שיש לו היבטים פוליטיים והחברה בוחרת מה לספר לילדים. זה הסיפור שאחר כך הולכים איתו במשך החיים".
"ספרות היא דרך בלתי אמצעית, חווייתית ומאוד מוקדמת לספר את העבר לילדים. זה עניין שיש לו היבטים פוליטיים והחברה בוחרת מה לספר לילדים. זה הסיפור שהולכים איתו כל החיים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם