קו המשווה: האדם הבוחק
קובי אריאלי מצחיק ומדמיע בספרו הראשון, וסיון בסקין ואורי ברנשטיין חורזים את כאביהם
כל שמונת הסיפורים נכתבו בזיקה כלשהי לסיפורי התנ"ך. הסיפור "חנה", למשל, עוסק במי שהתקשתה להיכנס להריון (ודווקא כשהרתה נפרדה מבעלה אחרי שמילא את חלקו בהזרעה המלאכותית). הסיפור "יונה" עוסק בבריחתו של הכותב מעורכת ספרותית מסויימת הרודפת אחריו כדי למלא את שליחותו המובטחת (לכתוב על הספר שכתב הבן או הנכד של דוסטוייבסקי) והוא, כמו יונה, מבקש לברוח ממנה ומן השליחות (לא לתרשיש, לארה"ב).
- ביג בן: תובנות השבוע של מנחם בן
קובי אריאלי, או בן דמותו, הוא מישהו שלא יודע להגיד לא, לא לעורכת הספרותית וגם לא למישהו שביקש ממנו להשיג שטריימל לכבוד פורים. כי הרי אריאלי הוא מן המגזר, ומה יותר פשוט מלהשיג שטריימל העשוי כידוע משיער של שועלים ומריח בהתאם? אבל פורים בא והולך, אריאלי מתרוצץ , משיג הבטחות, אבל לא מצליח לקיים, הידיד מסתדר בלעדיו (הוא קונה משהו בחנות תחפושות כלשהי, אלא מה?) אלא ש"בלילה שאחרי פורים, כשהגעתי הביתה, ציפתה לי על ידית הדלת שקית ובה שטריימל מצחין לתפארת. מילה זו מילה". לא תצחקו?
לעומת זאת, לא צחקתי בסיפור "דינה", על בת חרדית כשרה, שעולה חדש מרוסיה, בנו "הלא יהודי" (על פי הרבנות המאוסה) של אוליגארך כלשהו, התאהב בה, וכדי למנוע ממנו להינשא לה (כמו בסיפור על חמור בן מלך שכם שהתאהב בדינה בת יעקב) הוא נתבע לעבור ברית מילה, ובעודו מתפשט ונערך לניתוח פורצים שני בריונים שנשלחו על ידי אחיה של הכלה המיועדת ומכים אותו באכזריות. מגעיל. לא ברור למי נתונה במקרה זה הסימפטיה של הכותב. וכאן עלה בי החשד שקובי אריאלי מבין את הרישעות החרדית יותר מדי מבפנים, גם אם הוא מעיד על עצמו, כי "קרירותי הדתית וזלזולי בהלכה לא באו לי מחינוך או מחסרונו. אצלי זו נטיית לב". אהבתי.
כמו קובי אריאל, גם סיון בסקין מספרת בין השאר בספר שיריה החדש, ובחרוזים מושלמים על פי דרכה, את סיפור יונה ("אוי, עזוב אותי, עזוב אותי, אלי! / היא נינווה, אני נביא, ומצבי גבולי"). ספרה החדש, השני, "מסעו של יונה" (אחוזת בית) , הוא קודם כל ספר שירה מעניין לקריאה, בניגוד להמון ספרי השירה המופיעים אצלנו, המתישים בדיבוריותם המסוגננת , פשוט מכיוון שהוא כתוב בחרוזים ובמוזיקליות חדשניים. כתמיד, בסקין היא חציה סנטימנטלית
וְאַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵין לְךָ מוֹתָר/ מִכָּל הַשְּׁאָר, נְטוּלֵי הַפָּנִים , שֶׁפָּגַשְׁתָּ/ בְּחַדְרֵי הַהַמְתָּנָה, בַּתּוֹר לָאַבְחָנָה/ בִּידֵי מַכְשִׁירִים הַנָּעִים,חֲרִישִׁיִים,/ בְּמַסְלוּלִים לֹא אֱנוֹשִׁיִּים.
אורי ברנשטיין אכל ממני לא מעט מרורים בעשורים האחרונים. תמיד אמרתי שספרו המוקדם והמחורז "באותו החדר, באותו האור" עולה בהרבה על ספרי שיריו המאוחרים, נטולי החרוז. אבל הנה הופיע ספרו החדש, "שירים לפסנתר יחיד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) , והוא מלא בזעקת האכזריות העצמית של הזיקנה ותיפלות הימים (למשל, בתור לאבחנה רפואית. עזבו בדיקות, חבר'ה) , והשירים מחורזים (!) ונוגעים לפעמים, כמו תפילה : "שובו, כוחות סתר, אל איש מעורער, /איש הסובב בין דרדר לדרדר,/ הזכירו לי איך באזורי המשרדים/ שהה עדיין זוהר בין החלונות,/ בצבע של כנפי חרק עדינות". איזה דימוי נפלא! כשמזדקנים מבינים שבלי חרוזים כמעט אין טעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם