קו המשווה: רחוב גנסין
דן מירון טוען שסיפורי גנסין הם "פיסגת הספרות העברית", אבל הוא צודק רק חלקית
ייחוד סגנוני. אורי ניסן גנסין צילום: באדיבות מכון גנזים
אתה קורא ואתה שואל את עצמך שוב ושוב: להיכן נעלם כל העושר הרוחני והשפתי הזה? איך זה שהיום, במדינת ישראל, אחרי יותר ממאה שנות התיישבות עברית, אנחנו מנפיקים בבתי הספר שלנו תלמידים עילגי שפה, עילגי מחשבה, ששפתם עמוסה אמריקנזיציה וערביזציה ושום דבר מורכב איננו מובן להם, ובעיקר לא מילים עבריות שאינן חלק משפת הדיבור המיידית שלהם? זוהי חרפה נוראית ופשיטת רגל נוראית של מערכת החינוך שלנו, בעיקר זו החילונית (כי בסיס העברית הוא כתבי הקודש ,וגנסין למד בין השאר בישיבה שניהל אביו).
המהדורה החדשה של ששת סיפוריו המרכזיים ("אצל וסיפורים אחרים" , הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים), בליווי ביאורים ואחרית דבר של דן מירון, מציגה בפנינו סופר שמעטים מאוד יוכלו לקרוא בו היום, גם משום שהעברית השתנתה מאוד מאז, וגם משום שגנסין חופר ממש בקרקעית הנפש והתחושות והמגעים עם הנשים והאנשים בחייו (באופן המזכיר מאוד את פרוסט ב"חיפוש הזמן האבוד" שלו, גם אם פרוסט הרבה יותר מאושר) ומצייר ציורי נוף ואווירה איטיים ודקים עד לפלא, הרחק מאוד מן החנופה הספרותית הממוסחרת והמהירה של ימינו.
די לצטט קטע פשוט יחסית, כדי להבין במה מדובר: "וצריחת עורבים טורדת היתה מהממת אותו ומספרת לו כל אותה שעה בנקמה של מרירות, כי לא אנשים שכמותו מסוגלים לקחת מאת החיים אפילו מה שהם בעצמם מושיטים להם, ולא אנשים שכמותו מסוגלים שתהיה להם בכלל איזו אחיזה כלשהי בחיים". זהו גנסין מבעד לגיבוריו, דיכאוני, גם אם בעל הומור לפעמים, לא ממומש באהבה, גם אם מתיידד על פי דרכו עם נשים, מפענח את איתותי הטבע סביבו (כאן העורבים מדובבים אותו) , ומנסה לחתור בלי הצלחה לטעם הקיום (ולא אחת שוקל התאבדות). ותמיד צידי כשמות סיפוריו ("הצידה", "בטרם", "בינותיים")
אין ספק: קריאה בגנסין היום כרוכה בקושי גדול, אבל בתחושת יופי נדיר. עם זאת, טענתו של מירון כי "יצירתו של גנסין עדיין מהווה את פיסגת הספרות העברית מפני שהיא הסיפורת ה'פילוסופית' הטהורה ביותר שנוצרה בלשון העברית" – שגויה בחלקה. מירון רואה את עיקר הישגו של גנסין באופן המושלם שבו הוא מתאר את תודעת האבסורד של הקיום, אבל מירון טועה כאן בסוג ההתפעלות שלו. התפיסה הדיכאונית של גנסין מעוררת אכן אהבה גדולה אליו, אבל כשלעצמה היא עניין בעייתי, ממש כפי שהאקזיסטנציאליזם שיבוא מאוחר יותר הוא עניין בעייתי. לכל מי שקורא את גנסין ברור כי תודעה זו כשלעצמה היא המתכון למכשלה הנפשית המתמדת של גיבוריו. מי שחושב מלכתחילה שאין טעם לחיים, לא מוצא בהם טעם. ולכן דווקא הישגו ה"פילוסופי" של גנסין, בניגוד להישגו הספרותי-לשוני, הוא בהחלט מוגבל.
השורות הכי יפות בעברית
כַּאֲשֶׁר תִּשָּׁמַע מִן הֶהָרִים צְפִירַת הֲפוּגָה/אֶפְרַח מִן הַצֹּהַר/לִנְחוֹת עַל צַמֶּרֶת הֶחָרוּב הָרִאשׁוֹן./רֵיחַ זַכְרוּתוֹ יַפְרִיחַ מִמֶּנִּי לְשָׁעָה קַלָּה/ תּוֹלְדוֹת קִנִּים הֲרוּסִים וְגוֹזָלִים מְנֻפָּצִים
חמוטל
בר יוסף, כלת פרס עמיחי השנה (יחד עם צבי עצמון) היא בוודאי אחת המשוררות המתוחכמות בעברית. כאן היא מדברת על נחמת המין החפוז אחרי נישואים הרוסים. מתוך השיר "יונה", מתוך האוסף "השתוות", הקיבוץ המאוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם