הסיפור שלה: על "המראֶה מקאסל רוק" מאת אליס מונרו
ב"המראֶה מקאסל רוק" מצביעה אליס מונרו על שייכותה לגיבוריה ובאותה נשימה על היבדלותה מהם. מה שמבדיל אותה הוא עיסוקה, הכתיבה
"המראה מקאסל רוק" עטיפת הספר
אולי רגע הכתיבה הזה הוא מעגל האור שאליו חותר כל סופר. אחרי שתרגל דרכים רבות לעצב את ניסיון חייו לכלל יצירה אמנותית, הוא כמו פורש לפינה אחרת בחדר העבודה כדי לכתוב בפשטות את האמת הגרעינית שלו. את הדבר הנגיש, הבהיר, שהיה מונח שם תמיד, ורק עכשיו אפשר לגעת בו בלי פחד. עכשיו, כשהאוויר שקט מסביב והבדיקה האחרונה גילתה שהגוש אינו סרטני, היא יכולה לכתוב "לעת עתה התירס מלבלב, שיא הקיץ חלף ושוב יש מקום למריבות וזוטות (...) מעט חספוס, חוסר זהירות, אפילו אפשרות מזדמנת לשעמום שוב ייתכנו בין שמים לארץ".
אף פעם לא ניכר מאמץ בכתיבתה של מונרו, וגם בספרה האוטוביוגרפי היא מספרת בנינוחות ולפי תומה. אבל הרי בזאת גדולתה. ביכולתה לעצב את גביש סיפורה כאילו חפרה אותו מהוקצע מן האדמה. הידיעה שהספר עוסק בכמה מעובדות חייה רק מוסיפה הדהודים מעשירים לטקסט המוקפד. אך מי שיבחר בכך יוכל להתייחס לספר כאל בדיון, שהרי יצירה של מונרו היא יצירה של מונרו. שלמה, רבת רבדים, משלבת בחוכמה מעודנת את הפואטי עם הפרוזאי, ועם זאת נקייה מכל עודף.
גיבוריה הם עדיין אותם גברים ונשים כפריים מצפון אמריקה. הראשונים שבהם יצאו מסקוטלנד מוכת העוני וחצו את האוקיינוס לעבר החלום האמריקאי. ג'יימס ליידלו, חולם פזיז, הביא את בנו אנדרו אל מרום צוק הטירה באדינבורו, הצביע ואמר לו: "אז הנה לך, בני, ראית את אמריקה." מאוחר יותר הבין אנדרו שהם צפו בחבל פייף שמעבר לשפך נהר פוֹרְת'. אמריקה הממשית לא שינתה את אופיים המולד. הם נשארו אנשים שמבינים בעבודה קשה, בחיים צנועים ובחוויות רוחניות מצומצמות.
הפעם מצביעה מונרו על שייכותה לגיבוריה, ובאותה נשימה על היבדלותה מהם. מה שמבדיל אותה הוא עיסוקה, הכתיבה, הגורמת לה להתבלט, "לעשות רעש", התפתחות שאינה רצויה בעולם שממנו באה.
אך במעגל האור של הבגרות מונרו כבר יכולה להתפתח לפי נטיותיה. בתוך כך היא פורשת את הרקע שממנו באה:
מיתולוגיות על אבות אבותיה הסקוטים, רשמים מאביה השתקן ומאִמה הדידקטית והחולנית, וגם מאורחות החיים בחוות השועלים שלהם. אך היא אינה מטילה משקל של פאתוס על אנקדוטה או דמות, אלא רוקמת אותן כבדרך אגב לסיפור המקיף, שבו היא מכבדת את הפרט הקטן כמו את נפחו של המיתוס. בשניהם היא נוגעת בזהירות של מי שמחזיק בידיו מסמכים פריכים.
אילן היוחסין שמונרו מציגה אינו שואף להיות שלם מבחינת העובדות, אך הוא שלם מבחינה ספרותית. כי מי שיודעת לקרוא בשמות הצמחים ומכירה בחשיבות השמות, ורואה את פני הקרקע והרכבה על-פי צבעי המפה, יודעת לראות גם את צבעי מפת הנפש. "ובכל זאת," היא כותבת, "תמיד ישנן תעלומות." וגם זה מסודות היופי של כתיבת מונרו: הפערים הלא פתורים, שהיצירה רואה בהם מרכיב אמנותי שווה בערכו לעובדה המוצקה.
אליס מוּנרוֹ, "המראֶה מקאסל רוק", מאנגלית: אורטל אריכה, מחברות לספרות, 316 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם