אנטישמי, אבל: על "החיים הכפולים של וולטר"
מל גיבסון מזכיר לנו שהוא גם שחקן בתפקידו המרשים ב"החיים הכפולים של וולטר"
''החיים הכפולים של וולטר'' (''The Beaver'') , ארה''ב 2011, 90 דקות
תפקיד נהדר. "החיים הכפולים של וולטר" יח''צ
כידוע, מה שכן החזיר אותו לתודעה, ולא במובן הטוב, הוא הצרות בחייו הפרטיים. האלכוהוליזם, הקרבות המתוקשרים עם האקסית הצעירה, שאר הקריסות הנפשיות וכמובן שערוריית האמירות הגזעניות והאנטישמיות, הסירו מעל גיבסון את האהדה הלא רבה שנותרה לו מהקהל. ידידתו ג'ודי פוסטר העניקה לו את התפקיד הראשי בסרטה החדש, הראשון שביימה מאז אמצע הניינטיז, וגיבסון מזכיר בו למה אהבנו אותו כשחקן.
בואו להיות חברים של "רייטינג" בפייסבוק!
"החיים הכפולים של וולטר" (עוד שם עברי גרוע לאוסף הממשיך לגדול. הסרט נקרא במקור "הבונה", לוולטר אין חיים כפולים והקונוטציות של השם המקומי לז'אנרים אחרים עושות לסרט עוול) עוסק במנכ"ל של חברת צעצועים (גיבסון) שכל הניסיונות הסטנדרטיים שלו להתגבר על הדיכאון שממנו הוא סובל עלו בתוהו.
אשתו מרדית (פוסטר) נאלצת בסופו של דבר לסלק אותו מהבית, לצערו של בנם הקטן (ריילי תומס סטיוארט) ולשמחתו של הבן הגדול (אנטון ילצ'ין), שכבר מזמן לא סובל אותו ומתעד באובססיביות את כל סממני הדמיון ביניהם במטרה להיפטר מהם. ויש לו מספיק צרות של טינאייג'ר, עם כל הלחצים מבית הספר והקשר המהוסס שמתפתח בינו ובין כוכבת השכבה (ג'ניפר לורנס).
ברגע השפל שלו, רגע אחרי קריסה רגשית, מחליט וולטר - אם אפשר לקרוא לזה "מחליט" - שהוא צריך ליצור ריחוק בינו ובין הצדדים השליליים שלו. והוא עושה זאת באמצעות בובה של בונה שהוא עוטה על ידו. הבובה מדברת במקומו, מחליטה בשבילו ושולטת בו. בני המשפחה ההמומים מנסים להתרגל למצב החדש הזה מתוך הבנה שמדובר בשיטת טיפול, וכך גם עמיתיו לעבודה. אך ככל שהזמן עובר, התלות של וולטר בבונה גדלה, ואיתה הדאגה של מקורביו לבריאותו הנפשית.
יש בסרט אלמנטים של קומדיה, שחורה אפילו, אך הוא אינו סרט אינדי קווירקי חמוד על בחור שמדבר דרך בובה. מי שמצפה לשיגעון גם בתסריט או בעבודת הבימוי יתאכזב. זוהי דרמה משפחתית לא קלה, שלוקחת ברצינות את הנושאים שבהם היא עוסקת ומטפלת בהם בצורה ריאליסטית. פוסטר יוצרת דרמה משפחתית נוגעת ללב, מורכבת ונוגה, גם אם לא כל האלמנטים בה מסתדרים היטב ובסופו של דבר היא מתכנסת בצורה מעט מסודרת מדי.
אבל בלא ספק מרכז הסרט הוא גיבסון. בסצנות הפתיחה קשה מאוד להפריד בין דמותו של גיבסון לדמותו במציאות כפי שהצטיירה בעיתונות. ההזדהות הזו מחמירה עוד יותר כשהבונה פותח את פיו ומתחיל לדבר במבטא בריטי של מעמד הפועלים - הדבר מעלה את העובדה שגיבסון גדל באוסטרליה והתפרסם בסרטים אוסטרליים (למרות שמדובר במבטאים שונים, הם קרובים זה לזה הרבה יותר מאשר לזה האמריקאי, מה שבטח נכון אף יותר לאוזניים אמריקאיות). אבל עם התפתחות הדמות שהוא מגלם, שוכחים שמדובר בשחקן מוקף הצרות ורואים רק את וולטר.
גיבסון עושה כאן תפקיד נהדר. זה לא יספיק כדי לשקם אותו מחוץ למסך, אם כי אפשר לקוות שהוא אימץ חלק מהעצות שעולות בסרט בקשר להתמודדות עם בעיות נפשיות. אולי לפחות הוא עלה על הדרך הנכונה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם