הארד קור: ראיון עם זהבה קור
אחרי 31 שנים של תיקון טעויות באירועים משפחתיים ופסוקים מעל המיטה, מתגרשת הסופרת זהבה קור מבעלה, נחשו מי. בראיון מיוחד לרגל צאת ספרה השישי, "לבן-גוריון ובחזרה", משחזרת קור את ההתאהבות על רקע קמץ ושווא, נזכרת בגדודי המעריצים בטיילת וחושפת: העברית נותרת תקנית גם בשעת מריבה. "הייתי מאוהבת באבשלום עד מעל לאוזניי", היא מודה. "לא הייתי יכולה להתאהב במישהו שלא יודע ש'צומת' זה זכר"
כמו 'להתגרש' ו'גרושה' זה לא משהו שנעים להגיד. קשה לי בכלל לחשוב על עצמי בסטטיסטיקה הזאת", אומרת בעצב סופרת הנוער זהבה קור. אין פלא שקור מחלקת את העולם לשורשים: קור היא אם ששת ילדיו וגרושתו הטרייה של ד"ר אבשלום קור - באחרונה נפרדו השניים אחרי יותר מ-30 שנות נישואים.
כמו בעלה לשעבר, גם קור היא אישה של מילים. מאחוריה כבר שישה ספרים, ולפרנסתה היא עוסקת בעידוד הקריאה במערכת החינוך ובכל זאת, היא לא מוצאת את המילים. "זה פצע כואב", היא אומרת על הגירושים. "הכל נהרס מאחורי המילים נשאר רק חול".
בימים אלה רואה אור ספרה השישי, "לבן-גוריון ובחזרה" (ידיעות ספרים), המיועד לבני נוער. עלילת הספר מתרחשת בשנת 1967, ממש לפני מלחמת ששת הימים. ילדה מרדנית בת 11 (בספר אין לה שם - רק הכינוי "מוצקל'ה") נשלחת מהכפר בדרום בו היא גרה אל הדודים בתל אביב, עד שהמצב המתוח יירגע. סמוך לבית הדודים ניצב ביתם של דוד ופולה בן-גוריון. הילדה פוגשת את פולה, ונוצר ביניהן קשר חם.
פאולינה מונבז, המוכרת יותר בשמה פולה בן גוריון, היא דמות המרתקת את קור; ספרה החדש אף מוקדש לה. "הכל התחיל לפני כמה שנים כשבאחת ההליכות שאני עושה לכיוון הים נפלתי ברשתו של הבית החמוד של דוד בן-גוריון. ברגע שנכנסתי לבית, ראיתי את המטבח של פולה, את המיטה שלה ואת האח עם הארובה שהוקמה ביוזמתה, ומאוד התיידדתי איתה. חשבתי, פה יש אישה שהייתה צריכה לבחור אם להישאר אחות חדר ניתוח בניו יורק או לעזוב הכל וללכת איתו. היא לא הייתה ציונית, עברית היא לא ידעה. זה מאוד מעניין, העניין הזוגי הזה שהיא החליטה ללכת אחריו. זאת הייתה הפתעה בשבילו".
אולי במובן מסוים את גם מזדהה עם דמות האישה שמאחורי, שמקריבה בלי סוף עבור בעלה?
"יש לי אופי מסתתר ומרפקים עגולים, וזה לא פותח דלתות. פולה בן-גוריון הגיעה פעם לחנוכת מעון של נעמ"ת והתבקשה לנאום. היא קמה ואמרה: 'אני מברכת אתכם, אבל אני לא אנאם. מספיק לנו נואם אחד במשפחה'. לא צריך שני מלכים על אותו כתר. אני התעסקתי עם שניצלים, עם קופת חולים ועם כל מה שצריך בשביל לגדל שישה ילדים. וזה הצליח".
אבשלום קרא את ספרייך?
"אני חושבת שהוא לא קרא אף אחד מהם", אומרת קור בקול נוגה, בעודה מציירת צדפים על הדף. "מצד שני, הוא איפשר לי לכתוב אותם. נסמכתי על שולחן בעלי כל החיים. אני לא עבדתי, וזאת זכות גדולה שהיה לי שקט לשבת לכתוב. בשנים הראשונות הייתי צריכה להתמודד עם השאלה החוזרת: 'זה בעלך כתב לך?'. אולי אנשים באמת חשבו ככה, שבעלי כתב לי. ברור שהתשובה היא לא".
קור, דתייה "מבטן ומלידה ומבית" מזרם הציונות הדתית, נולדה ב-1957 כזהבה לייטנר, בת לאב ניצול שואה ואם ילידת ירושלים ממשפחת חסידי גור. היא גדלה במושב השיתופי-דתי ניר גלים הסמוך לאשדוד, ולמדה בבית ספר בקבוצת יבנה הסמוכה. מגיל צעיר טרפה ספרים בספרייה הקטנה שהייתה מתחת למגדל המים (המוזכרת גם בספרה) וכתבה ל"הארץ שלנו". לאחר התיכון עברה למסלול עתודה אקדמית באוניברסיטת תל אביב ולמדה ספרות אנגלית. בשנה הראשונה שם פגשה מרצה צעיר בשם אבשלום, שלימד אותה ניקוד הרבה לפני שהפך לאבן דרך ואבן שושן.
"שמתי לב לזהבה כי היו לה ציונים טובים", סיפר בעבר אבשלום קור בראיון ל"מעריב". "יום אחד היא ניגשה אליי אחרי השיעור, ושאלה אותי לגבי הניקוד המדויק של השם זהבה. תוך כדי דיון על הניקוד, טענתי ששמו של היישוב די-זהב בא מארמית, והיא טענה, והוכיחה לי, ששם זה מופיע בפסוק הראשון בפרק הראשון של ספר 'דברים'. הבקיאות שהיא גילתה בתנ"ך מאוד הלהיבה אותי, אבל כלל נקוט הוא, שאין מורה מתחיל עם תלמידתו".
רק מאוחר יותר תגלה לו זהבה שמועד שיעור הניקוד שהוא העביר, יום שישי, היה מאוד לא נוח לה, כי היא הייתה צריכה להספיק לחזור לביתה שבניר גלים, אבל היא לא ויתרה על הפגישות איתו. הרומן התבשל לאט, ורק כעבור שנה וחצי קור התקשר אליה. "אני חושב שהיא לא ייחסה חשיבות רבה לעובדה שהמורה שלה לשעבר קבע איתה פגישה", אמר קור באותו ראיון.
"הייתי מאוהבת בו עד מעל לאוזניי", היא מודה היום. "לא הייתי יכולה להתאהב במישהו שלא יודע ש'צומת' זה זכר".
הם נישאו בט"ו באב. כעבור זמן קצר, ביוני 1980, באותו שבוע ממש שבו יצא ספרו הראשון של קור, "לצונו של אדם - כבודו", נולד גם הבכור בששת ילדיהם - ישי. לאחר הלידה חזרה הביתה ומצאה על דלת הכניסה פלקט גדול ובו הפסוק: "שובי, שובי הורתנו, מחודשת שבעתיים". על מיטתו של ישי הפעוט הופיע פלקט עם פסוק אחר: "אל הנער הזה התפללתי".
היום קור מעקמת אף: "זה לא היה הקטע שלי. אני לא אוהבת
לאחר שנים ארוכות שבהן התרכזה בהורות, קם בסוף שנות השמונים עיתון הילדים הדתי לא ומי "אותיות" שייסד אורי אורבך, וזהבה קור כתבה בו את הסדרה "דפי זהבה", מעין יומן של אם צעירה. במרוצת השנים הבאות למדה במסגרות שונות כתיבה, תסריטאות ומחזאות, ולאחר מכן החלה לפרסם את יצירתה. אבל למרות כל פועלה, רק מעטים נחשפו אליה כיוצרת. זאת כמובן בניגוד מוחץ לבעלה, שהתפרסם בפינותיו "באופן מילולי" בגלי צה"ל ו"הגיע זמן לשון" בערוץ הראשון, הנחה את חידון התנ"ך העולמי, זכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת" והפך לאייקון. "אני זוכרת שהבן הבכור שלי היה הראשון שהגיע לגן שלו ואמר: יש לי אימונית. ואז עוד לא ידעו שאימונית זה טרנינג. לא היה חסר הרבה כדי שאבא שלהם ייתן להם פתק עם מילה חדשה, ויגיד להם, עכשיו תלכו ברחוב ותפיצו את זה, כמו שעשה בן יהודה עם ילדיו. תמיד הוא היה מספק את המילה המקבילה בעברית, ואנחנו שמחנו להתחדש. זה אושר לדעת מילים חדשות".
31 שנים גרו בתל אביב. אבשלום תל אביבי מאז ומעולם, זהבה מאוהבת בעיר החילונית. יש להם שלוש בנות ושלושה בנים, בני 16 עד 31, ו"יותר נכדים ממספר האצבעות בשתי הידיים". הנכדה האחרונה, אגב, נולדה ביום ראשון השבוע.
אוגוסט 1995, תקליטיית גלי צה"ל. אני חייל צעיר. אבשלום קור מגיע למקום עם אחת מבנותיו. עורכת מוזיקלית שואלת אותה כמה בנות הן במשפחה. ומה ענתה לו גברת קור הקטנה? "אנחנו שלושה בנות". התפרצויות צחוק אדירות בתקליטייה. באותו רגע זה נראה לי כמו מרד הנעורים האולטימטיבי. קור, מצדו, הסביר בחיוך מעט נבוך: "זה בגלל שיש לנו שלושה בנים ושתי בנות. זה צירוף של נסיבות והתרגשות, וכדי לפתור את זה אני אדאג שיהיו לנו עוד שלוש בנות".
אני מספר על המקרה לזהבה קור. היא נדהמת, אחר כך צוחקת. "זה לא היה מרד נגד ההורים. זה רק אומר שהילדים נורמלים", היא אומרת. "כולנו אנשים נורמלים, ועושים טעויות. אם לא נעשה טעויות זה יהיה הרבה יותר מדאיג".
גם כשהייתם רבים ומתעצבנים אבשלום היה ממשיך לדבר בעברית תקנית?
"כן. כשאתה תמיד מדבר בצורה נכונה, אז אתה לא בוחר את המילים שלך כשאתה מעוצבן, אתה פשוט מדבר מדויק, כי דיברת מדויק גם קודם. אבל כן, לפעמים זה קורה שמתגנדרים יותר מדי במילים".
יש רגע שבו זה הפך לטרחנות?
"כן. גנדור במילים יכול לפעמים להחמיץ את השורש הקטן של העניין. עודף מלל יכול לפעמים לקלקל".
בספרה לוכדת קור רגעים קטנים ומקסימים של ילדות, ומתארת את תקופת ההמתנה למלחמה בבקיאות היסטורית מרשימה: החל בתיאור המתח הרב שהיה באוויר (שהוביל בין השאר לקידוש הפארקים בערים הגדולות והפיכתם לבתי קברות פוטנציאליים), דרך עיצוב דמותה של פולה בן-גוריון הנאמן למציאות (למשל כשפולה מגרשת ילדים ששיחקו מחוץ לביתה בשדרות קק"ל בשעה שדוד בן-גוריון נח), וכלה באטרקציה הקולינרית התקופתית (הילדה מנסה לשכנע את פולה לבוא למושב, כי היא יכולה לקנות שם בצרכנייה לקרדה). הספר כולל גם כמה דמויות משנה לא שגרתיות, כמו למשל הספרנית, שדווקא היא מכולם סבורה שקריאת ספרים מרובה חושפת את הילדה לסכנות, כי "הדמיון שלה עובד שעות נוספות", רחמנא ליצלן.
הספר כולל גם לא מעט משחקי מילים, שמזכירים במשהו את משחקי המילים של בעלה לשעבר בפינותיו ברדיו ובטלוויזיה. ויש עוד נקודת דמיון. על פינותיו של אבשלום קור נמתחה בעבר לא מעט ביקורת, בטענה שמאחורי חזות פינת הלשון הלימודית התמימה לכאורה, מסתתרים למעשה מסרים פוליטיים חתרניים. ב"הארץ" הוגדרה הפינה בעבר כ"תשדיר להפצת התפיסה לפיה ארץ ישראל השלמה היא נחלת אבות שהובטחה לעם ישראל על ידי אלוהיו".
בספרה החדש של זהבה קור מצוירים הערבים שוב ושוב כמי ששואפים לזרוק אותנו לים, ואף ערבי, ולו סימבולי, אינו זוכה ליחס אוהד במיוחד. "הייתי נאמנה לתקופה", אומרת קור בתגובה. "תבין, בתקופת ההמתנה הייתה פאניקה לא נורמלית. ההורים, המחנכים ואחראי הביטחון היו בכזה עומק של פחד בשלושת השבועות שקדמו למלחמה. אז כן, אני באמת חושבת שאסור לחזור לגבולות 67', אבל אידיוטי לחשוב שאני מזיזה למישהו משהו. הספר הוא אפוליטי".
על תפיסותיו הפוליטיות של בעלה ועל ביטוין הנמרץ בפינותיו היא אומרת, "אני חושבת שהוא באמת הביע את דעתו וזאת זכותו. מה שהוא עשה זאת אמנות, וכל אמן מביע את עצמו ביצירות שלו".
באחרונה, עם סיום תהליך הגירושים, עזבה קור את תל אביב אהובתה לאחר כ-35 שנות מגורים בה, וחזרה למושב ילדותה ניר גלים. היא לא מוכנה לפרט את נסיבות הפרידה, ורק אומרת שלא היא שעזבה ושמדובר בפרידה "דרמטית", כלשונה . "זה פצע כל כך כואב שאי אפשר להסביר את זה. הוא אבא של הילדים שלי. זה צער שלא צריך להגיע אליו".
"פולה ראתה בבן-גוריון מפעל חיים", היא אומרת בקולה העדין. "אבשלום ואני הקמנו משפחה מפוארת. זה מפעל חיים שלנו, והוא ממשיך לתפקד גם כששני המנהלים התפזרו. כשנסגר חלון נפתחת דלת גדולה. אני בגיל הנכון, אולי באומץ הנכון. אולי במשך 50 שנה אזרתי אומץ. זה לא שאני הולכת לכבוש את העולם, ממש לא. צריך לצבור אומץ מדברים מאוד קטנים. אחרי כאב יותר מדי גדול של הפרידה, צריך אומץ להתחיל מחדש. צריך לרצות להתעורר בבוקר ולהתחיל מחדש. עכשיו הילדים גדלו. הם יכולים לעשות לעצמם ביצת עין. יכול להיות שבגיל 50 החיים נפתחים. אני מרגישה שההתעוררות שלי הייתה הדרגתית. והיום אני ערה לגמרי. כך נראה לי".
פרק ב' בא בחשבון?
"לאחרונה ראיתי בטלוויזיה את עדנה מזי"א הפנטסטית עונה לאותה שאלה. היא אמרה: 'איך אני יכולה? יש לי ילדים, יש לי נכדים, יש לי את הכתיבה שלי. איפה יש מקום לבן זוג?'. אני לא שוללת שום דבר, אבל אני פצועה. זה הכל. ומי שפצוע צריך להחלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם