אין אובייקטיביות: על "חיי צ'כוב"
לפני מותה בשואה כתבה אירן נמירובסקי ביוגרפיה שדבקה ביופיו הפנימי של צ'כוב. על "חיי צ'כוב"
מכמיר את הלב. "חיי צ'כוב" עטיפת הספר
כל עמוד בספר המעודן מעיד שנמירובסקי נהנתה ממלאכתה בכל מאודה. עיסוק ביוצר קרוב לליבה ודאי מזג נורמאליות לחיים שנפרעו, וריכך את תחושת האיום שהמתין לה בחוץ. בשנה הנוראה בחייה (היא נתפסה בסוף 42', נשלחה לאושוויץ ומתה שם כעבור חודש מטיפוס) היא שקעה בקריאת יצירות צ'כוב ומכתביו, וחוותה את ידיעת המוות ששכן בגופו משך כל שנות בגרותו. אולי היה לה קל יותר לעסוק בצ'כוב מאשר לכתוב יצירה חדשה משלה.
לפנינו ביוגרפיה סיפורית אלגנטית ועדינה, קלה ומכילה, ועם זאת בלתי יומרנית. בתרגום החלק והרך של עמנואל פינטו, הטקסט נבלע בשקיקה. הקרבה של נמירובסקי אל האיש והאמן צ'כוב מכמירה את הלב. היא חשה אותו, מלווה אותו מילדות עלובה בעיר נמל על שפת ימת אזוב ברוסיה, ועד לרגע האצילי האחרון בעיר מרפא קטנה ביער השחור בגרמניה. היא פוסעת סמוך מאוד אליו, חשה בנשימתו המתקשה אך יודעת גם להתבונן בו ממרחק של כבוד. היא לא גולשת לפתטיות ואפילו לא לחמלה. היא מביעה הערכה עמוקה וכבוד עצום ובעיקר אהבה חמה לגבר המיוסר, שהעדיף לא לחשוף את יסוריו. "האיש החולה הזה, העייף והמלנכולי, אהב את החיים, כפי שצריך לאהוב אותם, בזכות החסדים הקטנים והחולפים שהם אוצרים בחובם".
גם אלמלא הקשרי חייה של הסופרת, יהדותה וסופה הטראגי, הביוגרפיה הזאת היתה מקסימה בעיניי בזכות דבקותה ביופיו הפנימי של צ'כוב. נמירובסקי אינה מבזבזת מלים על רכילות, ואינה משתהה על פרטים דקדקניים או פלירטים של הסופר. אפילו בני משפחתו, שהעיקו עליו כל חייו בלי שהתלונן, עולים כאן אל הדפים רק כדי להדגיש את אופיו הנדיב של צ'כוב. את רכותו, סלחנותו ונאמנותו המוחלטת לאחיו הכושלים, לאמו המתאוננת, ואפילו לאביו הבור והגס.
אישיותו המרתקת והשקטה של הסופר מתוארת כאן בנועם אין-סופי. בחירתו בשקט, משיכתו לטבע. הלגלוג הקל שלו כלפי חוץ. דומה שנמירובסקי מחבקת את ספקנותו וענוותו. הוא היה רופא, אומרת המחברת, הוא ידע מה החיים שווים, מה נשאר בסופו של דבר.
בכתיבתה על צ'כוב כתבה נמירובסקי על המוות הרובץ לפתח החיים והיצירה. בגרסה שלה, האיש האצילי לא מרד במותו הקרב. אולי אפילו התפייס עמו. הסופר מת ב-1904 משחפת, שנה לאחר שנמירובסקי נולדה. והיא הגתה בו ובאנינות יצירתו האנושית כשהמוות רחש מחוץ לדלתה וחיפש אותה. אולי שאבה כוח מהתייחסות צ'כוב למותו הקרב, ואולי התעודדה מעצם הישארות היצירה לאחר מות האמן.
אירן נמירובסקי, "חיי צ'כוב", מצרפתית: עמנואל פינטו, כתר ורסלינג (ושתי), 173 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם