ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: כמעט הר נבו

הרומן של אשכול נבו תענוגי, למרות מיגבלותיו, ויש גם סידרת ערפדים חדשה

השורה התחתונה היא שאשכול נבו כתב בסך הכל ספר טוב , אבל לא מזהיר. רומן  תענוגי למדי לקריאה, רגיש, חכם, מעודן, המזכיר במידה לא מעטה בסגנונו ובמהותו את רומני המסע של א.ב.יהושע, מ"השיבה מהודו" ועד ל"חסד ספרדי", עם כל הבדלי המנטאליות והדור (נבו,למשל, נוטה להשתמש בהרבה יותר גסויות מיניות מפי גיבוריו העממייים יותר). וכדי להבהיר מייד, אשכול נבו הוא ממש לא פחות טוב מיהושע, ובמידה רבה אמיתי וממשי יותר, הרחק מהעלילות המופרכות של יהושע.   מדובר בספרים שמהלך העלילה שלהם, ככל שיהיה מותח,  הוא כמעט מישני לחפירה הפנימית, המשפחתית, לפיענוחי האני הלא פוסקים, לעלילות זיכרון, על רקע האקזוטיקה של המקומות ושל האנשים בארץ הלא נודעת.

 - ביג בן: הפריחאדה משתלטת

אצל אשכול נבו עומדות במרכז הרומן שתי עלילות: ראשית, עלילת החיפוש אחר האב שהלך לאיבוד במסע לדרום אמריקה , ומסתבר שנסע להקים את ישראל החדשה בחוות הזיות בארגנטינה, שכבר כיכבה פעם כאופציה בתולדות הציונות.  ממש משהו שמזכיר את שמו של אשכול נבו : הר נבו ממנו תראה את הארץ החדשה ואליה לא תבוא), ושנית,   עלילת היחסים בין גיבור הרומן, דורי ( כן, גם הוא נציג אופייני של הדור) , מורה בתיכון ואיש נשוי,  לבין צעירה ישראלית, ענבר, תפוסה לכאורה גם היא , אבל נועזת  ורבת עלילות מין בעברה.  שני ישראלים שנפגשו במקרה בדרום אמריקה,  כל אחד מסיבות אחרות, השאירו לזמן קצוב את זוגיותם מאחוריהם,  ומצאו את עצמם אחוזים זה בזה.

הבעיה המסויימת היא באופק הריגשי והרוחני של הרומן. סוג כזה של רומן איננו יכול להיות גדול יותר מגיבוריו (שהרומן מסופר דרך התודעות של כמה מהם) , ואם אנחנו מזהים חולשות אנושיות בדורי (הגיבור הראשי, הנשמע כמו  בן דמותו של אשכול נבו עצמו) ,  אלו הן חולשות הרומן. מה פגום בדורי? פגומות ,למשל, המחשבות האלימות שעולות בו מפעם לפעם, בין כל הרגישויות הנפלאות. למשל, כשהוא מגלה ששכח לקחת את הנייד שלו: "לפתע הוא נדחף דחף קרימינלי, מהסוג שתוקף אותו לאחרונה לעיתים קרובות מדי: להתנגש בנערה הזאת כאילו במקרה ולחטוף ממנה את המכשיר".   והצד הלא בשל הזה באישיותו פוגע כמובן ביכולת שלנו להתפעל ממנו או לעקוב אחריו בריתוק אמיתי. גם המחשבות הפוליטיות כאן (הקווים המנחים לנוילנד, עם כל נכונותן העקרונית, כגוון פתיחות לזרים ולסמים פותחי תודעה ) מלווות בייאוש קל מדי וילדותי מדי מישראל,  ברומן שאין אגב ישראלי ממנו.

אני מסתכל בסידרת ספרים חדשה שעניינה ערפדים. והיא מיועדת כמובן בגירסתה העברית לבנות ישראל. שם הסידרה , הכוללת בשלב זה שלושה ספרים, הוא "דם אמיתי" והמחברת שלה היא שרלין האריס (הוצאת סיאל, מאנגלית: הדר רובין ויונתן בר). אומרים שזה מה שהולך היום. ואם כבר בנות העשרה קוראות משהו, הרי זה את זה. לכן אני פותח וקורא. טקסט מחורמן לחלוטין לבנות הנעורים, עם שורות כמו (כבר בעמוד הפתיחה!) "משיערו העבה נדף ניחוח של הרבל אסנס. די היה בו כדי להעניק לכל אשה התפרצות הורמונים.

נישקתי את צווארו והוא לא הגיב. ליקקתי את אוזנו. כלום", ובהמשך (עדיין בעמוד הפתיחה): "בכל פעם שאחד הלקוחות התקמצן בטיפ, או שאיזה אידיוט טפח על ישבני, הזכרתי לעצמי שבעוד זמן קצר אני אחזור לחבר שלי, אזדיין איתו בפראות ואתחמם בחיקו".  איזה תום ישיר של נעורים, כמו חוברות הגמד הפורנוגרפיות שהיינו קוראים בנעורינו הרחוקים, אלא שעכשיו זה בנות שקוראות ספרים מחורמנים (במסווה של ערפדים)  על בנים. אין בנים שקוראים ספרי מין על בנות, נדמה לי. מה זה אומר עלינו?

תּוֹךְ שְׁלוּלִית מֵי גֶּשֶׁם/ יְחֵפָה בִּשְׁבִילִי עוֹד תִּרְקֹדִי-/ וְהִנֵּה וַדַּאי כְּבָר מַתְּ.
  
120 שנה מלאו להולדתו של דוד פוגל (1891-1944), המשורר העברי הענוג שנספה בשואה, והתגלה מחדש לקורא הישראלי בכל קסמו המלוטש, הדיבורי, נטול החרוזים,  בשנות החמישים בזכות מאמר משכנע במיוחד שכתב עליו נתן זך. הנושא המרכזי בשירתו הוא האובדן: אובדן הנעורים, אובדן השימחה. אובדן האהבה. גם כאן מישהי שפעם רקדה יחפה בשלוליות , עכשיו בוודאי כבר מתה, כי הימים (1941, ככתוב בתיארוך השיר) הם ימי השואה. מתוך "כל השירים", הוצאת הקיבוץ המאוחד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה