נסו את זה בבית: סרטוני יוטיוב מוצלחים
עיסוי ירכיים ביזארי, פרודיה על מייקל ג'קסון, שיחה מרושעת עם כלב זאב וקפיצה לרוחק באתר בנייה. אלון הדר מחפש את הנוסחה מאחורי עשרה סרטונים ביתיים שהצליחו לכבוש מאות מיליוני צופים ביוטיוב
בעבר הלצות מתוסרטות כאלו היו חלק מהתוכנית האמנותית במסיבת רווקים מושקעת. היום המעמד שלהן שונה לגמרי: כמות הצפיות הבלתי נתפסת של החומרים שמעולים ביוטיוב, פלטפורמת הווידאו הגדולה בעולם עם 500 מיליון צופים בחודש, הפכה אותה לבית הקולנוע החדש, הטלוויזיה של העתיד וגם המוזיאון העדכני ביותר לאמנות מודרנית. מדי דקה נוספים חומרים חדשים, שכולם מתחילים מנקודת זינוק משותפת: אפס צפיות. מעתה והלאה הכל תלוי בקליק שלכם.
מבין מיליוני הסרטים שמוצגים שם, קטגוריה אחת מעוררת השתאות במיוחד: הסרטונים הביתיים. חלקם אף מצליח להאפיל על הלהיט האחרון של ליידי גאגא, ולסחוף אחריהם 340 מיליון צופים. זה עוד היה מתקבל על הדעת, אם הכוכבים לא היו שני תינוקות שאחד מהם נושך את האצבע של אחיו, גור פנדה שמתעטש או בחור שרוקד במגושמות על במת המתנ?ס העירוני. קטעים משגרת היומיום ורפלקסים של ילדים וחיות הופכים בעידן היוטיוב לדרמה הגדולה של החיים. ההתמקדות בפעולה אחת גורמת לצופה להתבונן ולחקור את הרגע הקטן-גדול. ככל שהמנעד הרגשי יהיה רחב יותר, כך סיכויי ההצלחה של הסרטון עולים. הצופה שבע כנראה מסרטים או מסדרות טלוויזיה מושקעות, ורוצה לחזור ולטעום מהכנות האבודה. הוא גם אוהב לראות את עצמו על המסך.
כמו כל זירה תרבותית, גם היוטיוב עובר אבולוציה. "בעבר המגמה השלטת ביוטיוב הייתה יגאל שילונית במובהק: ילדים, חתולים, מנטוס וקולה", אומר גיא לרר, שתוכניתו "צינור לילה" בערוץ 10 - העוסקת בתרבות הרשת - גדלה מפינה של חמש דקות פעם בשבוע לתוכנית המשודרת מדי לילה בחצות. "רבים חשבו ששם זה ייתקע. השנה-שנתיים האחרונות הוכיחו שזו מהפכה תרבותית שנוגעת כמעט בכל תחום. התוכן הפך להיות מושקע. הסרטונים מתכתבים עם המציאות ומייצרים אמירה סאטירית. חבורת אוטו-טיון דה ניוז, למשל, לקחה את החדשות הכבדות והפכה אותן לשיר. מוזיקאים שיוצרים ברשת בלבד הפכו לשמות גדולים כמעט כמו המוזיקאים שיוצרים בשיטה המסורתית. חבורת יוצרים לקחה עבודות מפורסמות של דאלי ופיקאסו והפכה אותן למיצג תלת ממדי. יש מי שיגיד שזה חילול הקודש ויש מי שיגיד שזה יוביל את האמנות המסורתית לממד אחר. בעיניי זו רק ההתחלה. הדמוקרטיה המוחלטת ברשת תמוטט את כל החומות. נראה את כיכר תחריר של המוזיקה, האמנות והיצירה הטלויזיונית. בעתיד הכל יבוא מלמטה, וטוב שכך".
ואכן , תכנים רבים שעולים ביוטיוב מטשטשים את הגבול שבין בידור לאמנות. מסרטי אנימציה מרתיעים, דרך ניסויים חברתיים ותרבותיים שמתקיימים במרחב הציבורי ועד כינון ז'אנרים חדשים (ע"ע קותימן, שערך קטעים של גולשים שצילמו את עצמם מנגנים לכדי יצירה שלמה וקוהרנטית).
הממסד האמנותי, ששומר בקנאות על גבולותיו הברורים והצרים, עדיין מתקשה להכיר בהם, אבל זו רק שאלה של זמן עד שחלק מהפרויקטים המבריקים האלה יוצגו במוזיאונים הגדולים.
כדי לנסות להבין מה קורה כאן, ניתחתי עשרה סרטונים ביתיים פופולריים במיוחד (לאו דווקא עשרת הפופולריים ביותר). הם לקוחים מתוך רשימת "הנצפים ביותר" של יוטיוב בעולם, המדרגת את 160 הסרטונים הנצפים ביותר. התעלמתי מקליפים מקצועיים, הקלטות של תוכניות בטלוויזיה או תמונות של בחורות בלי בגדים שהופכות את הסיפור למכור מראש.
זהו הסרטון הביתי הפופולרי ביותר ביוטיוב: ילד בן חמש מחזיק על ברכיו את אחיו הקטן. הוא תוחב את אצבע ימין שלו לפה של אחיו. בתגובה התינוק לופת בשיניו את האצבע הזרה. האח הגדול משחרר צווחה קטנה, אבל לאחר כמה שניות חוזר על אותה פעולה. התינוק, בפרצוף של מלאך, נכנס לפעולה. אנחנו לא רואים את הנשיכה, אבל שומעים את הצרחות של אחיו המתפתל מכאב. "או, או, או", מתגברת הצעקה מרגע לרגע, "צ'רלי זה באמת כואב".
זה כבר לא משחק של ילדים. צ'רלי דומם, רגשות אשם ראשונים עולים בו. האם זה משחק ילדים שהשתבש? התשובה מגיעה כעבור רגע. צ'רלי מסובב את הראש שלו לכיוון אחיו וצוחק. זה רגע מפתיע שמסגיר כי העסק פה לא תמים בכלל "צ'רלי נשך אותי שוב וזה היה ממש כואב", אומר האח הננשך. צ'רלי מחפש מטרה נוספת בגופו של אחיו. קאט. אמנם תיעוד של ילדים קטנים הוא אחד הז?אנרים הנצפים ביותר בקטגוריית הסרטים הביתיים ביוטיוב (גם את המקום השלישי והרביעי תופסים סרטי תינוקות: במקום השלישי קומיקס ובו נראים שני זאטוטים מפליצים באמבטיה, ובשני תינוק בן שנה שפורץ בצחוק בכל פעם שאביו אומר לו "בינג"), אבל ההצלחה של צ'רלי נובעת מעוד כמה גורמים.
56 השניות של הסרט בונות מגדל של דרמה וסוגיות ערכיות: יחסים בין חזק וחלש, נגיעה בקשר המורכב בין האחים (שימו לב לקרבה הפיזית הגדולה ביניהם), פוטנציאל הרשע (המודע או הלא מודע) שיש לילדים רכים. המורכבות של הסרט נובעת, בין היתר, מהיפוך התפקידים: דווקא הילד הגדול הוא על תקן החלש, הפגוע. אבל האם באמת אפשר לזדהות איתו באופן מלא? והלוא הוא שהתחיל את כל המהומה והתגרה באחיו. אולי דווקא הרשע הוא שמוצא חן בעינינו? זה מבלבל, אבל תכל'ס גם משעשע: ילד נושך ילד בלי כוונה רעה (ואולי כן?). הפעלת מנעד רגשות גדול, לצד חוסר היכולת שלנו לבסס עמדה שיפוטית לכאן או לכאן, הופכים את הסרטון ליצירת מופת.
גבר כבן 50 לבוש בבגד גוף לבן כורע על ברכיו. עיניו עצומות. על הרצפה המרופדת שוכבת בחורה עירומה שמגבת בצבע אוף ווייט עוטפת את גופה מהירכיים ועד לצווארה. ראשה נמצא מחוץ לתמונה. יש לה רגליים מרהיבות. לגבר תספורת מוזרה: שיער שחור ארוך שגולש ממפרצים עמוקים במצח.
צלילים של חליל פן ברוח ניו אייג'ית עוטפים את החדר. הגבר טובל את ידיו בשמן, מתקרב לבחורה ומתחיל לעסות את החלק העליון של ירכה. שתי ידיו נעות לאט בתנועות סחיטה, הלוך וחזור. רק כמה סנטימטרים מפרידים בין ידיו לאזור הסכנה. ברקע נשמע קול רוגע שמסביר כיצד לבצע את המסז'. עד רגע הסיום הצופה אינו משוכנע בוודאות שהגבר לא ייגע במקום אסור, בטעות או שלא.
הנוגע לא נוגע הזה בונה מתח ארוטי. אפשר לסווג את סרט המסז' האניגמטי הזה כדבר הכי קרוב לפורנו, חומר שהיוטיוב מסרב להעניק לו בית חם (כל סרטון שרק מעלה את חשד לסקס, זוכה לפופולריות גבוהה). מצד אחר, יש אלפי סרטוני מסז' ברשת, שעברו את מספרי הצנזורה, ולא כולם הפכו ללהיט כזה גדול. נדמה לי שהחריגות של הסרט היא שגרמה לצופים להשתהות מול התמונות. לגבר מראה מוזר, לא מובן. לא בדיוק דוגמן הבית שנמרח על מודעות פרסום צבעוניות של מכון הבריאות. גם לא הגבר שהיה מלוהק לסרט ארוטי.
הפערים האלו בין הגבר לאישה החטובה (וכנראה הצעירה) מגבירים את הסקרנות. כל זה מתעצם כי דווקא לו יש יכולות מופלאות לענג אישה. כולו מוקדש לעבודת הקודש הזו. בבחירה בו יש משהו משחרר, גם לגברים וגם לנשים: אינך צריך להיות חתיך כדי להיות תותח במיטה.
שני בחורים בלי חולצה שרועים על מיטה גדולה. אחד מפושק רגליים. הוא עושה תנועות מוזרות עם הידיים, כאילו מנסה לחלץ משהו מגופו, ומשמיע קולות גניחה. לפתע צצה כף יד באזור חלציו. הוא מגביר את הפרפורים. החבר נחלץ לעזור לו. הוא מושך את היד ופתאום מופיע ראש בין הרגליים. עכשיו אנחנו מבינים שהם משחזרים לידת תינוק. המיילד מושך בחוזקה את הראש, שכנראה התחבא ברווח בין המזרנים, ואט אט יוצא הילד ששוקל כמו "אביו" (או אמו). השלושה נשכבים על המיטה וצוחקים.
משחקי שובבות של נערים משועממים לא חסרים ביוטיוב, אבל כאן השלישייה ביימה סצנה שהיא הכי רחוקה מהטריטוריה הטבעית שלה וניכסה אותה לעצמה. הבחירה להפוך לפרודיה את שמורת הטבע הנשית, שגברים נוטים בדרך כלל להתרחק מלחקור אותה, מצביעה אולי על איזה פחד קמאי שלהם מפני אחת הפעולות הכי מכוננות בקיום. גם הצורה בה הוגשה תצוגת התכלית הזו - שלושה נערים חצי עירומים על מיטה זוגית אחת - תרמה לחריגותו. לכן זהו קליפ מטריד ויוצא דופן בנועזותו.
בחור בג'ינס וטי-שירט בצבע אדום עומד על במה חצי מאולתרת מול קהל מקומי. "אבולוציה של הריקוד", הוא מציג את המופע שלו שנערך אולי בתחרות לגילוי כישרונות. הצלילים עולים ומיד הוא פורץ בריקוד. לצופה ברור מהרגע הראשון שהוא לא מקצוען. תנועות הגוף של הרקדן מופרזות, כמעט פרודיות, אבל הוא לוקח את המופע ברצינות. מדי כמה שניות מתחלף השיר והוא מיד משנה את הריקוד, מאמץ את הקלישאה המיידית המיוחסת לסוג זה של מוזיקה, אבל גם מקצין אותה. מזיז את ראש בתוך לולואה לצלילי "הולך כמו מצרי", שולח ידיים מוזרות באוויר ב"תרילר" של מייקל ג'קסון, מזנק על הרצפה עם שיר הברייקדנס, מקפיץ כדור דמיוני עם להיט ההיפ הופ "ג'אמפ אראונד".
לפעמים נגמרת קולקציית התנועות. הוא עוצר לרגע ואז מבצע אלתור מוזר. הקהל נסחף איתו. הוא נאמן לגמרי לריקוד שלו. אין סוף ליצירתיות שלו. הבחור לא מצנזר את עצמו. מאגר הטיפשות בלתי נגמר. אבל מי פה הוא הטיפש? החקיין שעומד מולנו או הריקוד עצמו?
סוד ההצלחה של הסרטון הוא בחיבור הרגשי. רקדן מקצועי שהיה מבצע את קונצרט הריקוד הזה לא היה סוחף אותנו. כאן עלה אדם משום מקום, ללא מורא ופחד, והפתיע. הוכיח שאפשר. אם הוא העז אולי יום אחד יגיע גם תורנו. על העיקרון הזה בנויה כל ההצלחה של תוכניות ה"כוכב נולד" למיניהן. הכנות וההומור של הרקדן האוטומטי שבו את לב הצופים. נדיר לפגוש כנות בתעשיית הבידור, ובמשך שש דקות הוא הצליח להחיות אותה.
אמא פנדה גדולת ממדים יושבת בתוך כלוב, אוחזת בידה הקצרה פרי ולועסת אותו לאטה. לצדה גור פנדה קטן, כמעט חסר פרווה, שרוע על בטנו. לפתע הוא משמיע צווחה (אפצ'י של דובים?) ומנתר באוויר כאילו קפיץ פנימי השתחרר ממנו. הפנדה הגדולה נבהלת ונרתעת, משל נגעה במשהו רותח. ממדי גופה העצומים לא מאפשרים לה לנתר באוויר, ולכן היא רק מזיזה במהירות עצומה את שתי רגליה העבות. ראשה הפרוותי הענק מופנה עתה לעבר הגור, שחזר לרבוץ על הרצפה כאילו כלום לא קרה.
כשצפיתי בסרטון נזכרתי בהרגשה שהציפה אותי כאשר ראיתי לראשונה משפחה של גורילות ההרים באוגנדה. הן ישבו בתוך סבך העצים ולעסו בהתמדה ענפים קטנים. הפער בין הגודל העצום שלהן לפעולת האכילה העדינה היה מפליא. אתה לא מצפה שיצורים ענקיים יאכלו תפוחים או גבעולים כמו תיישים או ארנבות.
ההתעטשות שמבהילה את האם מחזירה אותנו לאירועים הקטנים, השגרתיים של החיים. גיהוק, שיהוק, נפיחה. אין לנו שליטה על הפעולות האלו. הן פשוט מתרחשות. לא תלויות בזמן או במקום הנכון. יש בהן עוצמה אדירה. הן מפירות את השקט. לא תלויות כלל בפרמטרים כמו גיל, מין או גזע. הן רק מעידות עלינו שאנחנו יצוריים חיים. עבור אנשים רבים זו תובנה שיכולה לגרום לאושר (וגם לצחוק מתגלגל).
"מופע החבובות של הארי פוטר" הוא אחת ההפתעות הגדולות של היוטיוב. הצופים בחרו דווקא בגרסת תאטרון הבובות הכה פרודית על פני ייצוגים אחרים של הסדרה. ספק אם מספר כזה של צופים קרא את הספרים של ג'יי קיי רולינג או ראה את הסרטים המקוריים.
הקליפ הראשון נוצר על ידי בחור בשם ניל ססרגה עוד ב-2003, והיוטיוב היה מקדמו הטבעי. מאז נוספו למעלה מעשרה סרטים, כולם באותו פורמט. הבובות די מינימליסטיות, קריקטוריות ושובות את העין. הן מחזירות לסדרת הספרים המנופחת הזו שגדלה לממדי ענק מה שנעדר ממנה: האירוניה העצמית. הקליפ המוביל מתחיל בצלילים מוזרים של סינתיסייזר אנלוגי, המסך נפתח ונכנס הבוב סוורוס שנייפ (זהירות, ספוילר: זה שבספרים המאוחרים רוצח את דמבלדור, מנהל בית הספר לקוסמים).
"מה זה הצליל המתקתק והמסתורי?", הוא שואל, מנסה לאתר את מקור התקתוק ופוצח בזמזום רפטטיבי של שמו. אחריו עולות הדמויות המובילות של הסדרה וגם הן מדקלמות את שמותיהן, כך שנוצרת מעין מקהלה מוזרה ומגוחכת. רק הארי פוטר מנסה ללא הצלחה להשתלב בשירה עד שהוא צורח את שמו. "מצאתי את מקור התקתוק", אומר רון ויזלי הג'ינג'י ומציג צינור נפץ. כעבור רגע נשמע פיצוץ חזק וחלקי גופות נופלים מתקרת התאטרון. קול צחוק מהגיהנום מתגלגל ואז, בתזמון מושלם, מופיע לורד וולדמורט ומתחיל לזמזם: "וולדמורט, וולדמורט". אלקאזאם
השימוש בתוכנת האוטו טיון הפך בתקופה האחרונה לאחד מכלי העבודה הדומיננטיים של יוצרי היוטיוב. הוא מאפשר לדגום סאונד - למשל, משפט של מגישי חדשות - ולעבד אותו במחשב. הטכניקה הזו נותנת ליוצר את הכלים להגיב לתוכן הנאמר, להגחיך אותו ולסמן את הקונטקסט. היוצר בעצמו מצטרף בשירה והמיזוג הזה בונה קליפ מדליק.
אפשר לראות את הסרטונים האלה כדור הבא של הפרודיה. הם הרבה יותר מתוחכמים, עושים שימוש נפלא בטכנולוגיה ומבינים את החיבה הגדולה של צופי היוטיוב לקליפים מוזיקליים. פעמים רבות העיבוד יזכה לחשיפה גדולה מהמקור. הקליפ הכי מוכר בז?אנר הוא עיבוד מונולוג בלתי נשכח של בחור אפרו אמריקאי שהתראיין לכתבת חדשות לאחר ששודד פרץ לבית משפחתו וניסה לאנוס את אחותו. הוא הבטיח לרדוף אחר העבריין, אשתו וילדיו, עד יומם האחרון.
התגובה הכנה והחריפה, בתוספת הלוק המיוחד שלו (מטפחת אדומה על שיער אפרו עצום), הפכה לשיר היפ הופ מסונתז.
הסרטון שינה ברגע את העמדה שבה נמצא הנער. מפגוע ומבוהל, הוא הפך לכוכב מדליק ומגניב. יש לזה מחיר: מקרה התקיפה האלים הפך לסוג של מחזמר, החדשות הנוראות הפכו לחדשות הבידור. אולי זה המצב שבו אנחנו מעדיפים לחיות? אולי המציאות כפי שמתגלמת בחדשות - ממקרי הרצח והאונס ועד לנאומים החלולים של הפוליטיקאים - נמאסה עלינו?
היוטיוב מאפשר לכל אחד מאיתנו לעבד את המציאות כמו בפלסטלינה, אבל עדיין לשמור על חזות "אמיתית" ו"אותנטית". לשתול את עצמנו לתוך האירועים, לשלוט בפה של הגיבורים הנבחרים, לחולל בהם מעשים מגונים ולשכתב נאומים היסטוריים כמו אלה של צ'רצ'יל ומרטין לותר קינג. עוד צביטה קטנה בעכוזה של הרצינות.
חתול ג'ינג'י כתום אוזניים יושב בתוך כלוב רפואי ומזהה כי אנשים מתקרבים לכיוונו. הוא פוצח ביללות אימים שהולכות ומתגברות. פיו פעור, שיניו חשופות. הוא זועם. ברקע נשמע קול נשי שמנסה להרגיע אותו. "בורגר", היא אומרת בקול מרוכך ואוהב. זה מוציא אותו מדעתו. הוא קופץ על סורגי הכלוב ומשמיע קול מפחיד. חיית הבית הרכה הופכת ברגע אחד לחית טרף.
בשאגות החתול המאוים יש המון עוצמה. הן מנכיחות את הכוח האדיר של הטבע. את חוסר האפשרות לביית את הפראי. החתול כלל לא מתנהל כפי שמצופה ממנו. הוא מפר את כללי המשחק שאנחנו קבענו לו. כולו נאמן לאינסטינקטים שלו. המצב שנקלע אליו בעל כורחו - כליאה בתוך כלוב מתכת - גורם לו להשיב מלחמה. זה קרב רחוב. אנחנו לא מבינים מה מתרחש מול עינינו, נבוכים מכל השאון הזה. מה נעשה שהבורגר הפרטי שלנו מתחיל עכשיו לגרגר לצדנו.
היצירה שמבשרת את הדור הבא של הסרטונים הפכה כבר לאחת הנצפות ביותר ביוטיוב בשנה האחרונה, אבל עדיין לא צברה מספיק צפיות כדי להיכלל ברשימת 160 הגדולים של האתר - יש סיכוי טוב שזה יקרה בקרוב. על המסך: קלוז אפ של כלב זאב. בעליו מספר לו באטיות כי הבוקר הוא פתח את המקרר והכין מעדן מבשר ובייקון. הוא מונה את הפריטים וקולו של הכלב מואנש. הוא מלווה את הסיפור וגונח בקול בס "כן... כן...", מצפה לרגע בו בעליו ישלוף לו את התבשיל ויניח בפניו. "ואני יודע מי אוהב את זה", אומר הבעלים והכלב מתחיל לכשכש בזנבו. "אני ואכלתי את זה".
הכלב משחרר אנחה קורעת לב. הבעלים לא מרפה. הוא מספר על תבשיל נוסף ומיוחד שהכין. שוב מתעוררות הציפיות. עיניו הכלב מביטות למצלמה בתחינה. הוא נותן עוד צ?אנס. מגיב בהתלהבות למרכיבי המנה, ומתקרב למצלמה. "והבאתי את זה לחתול", מסיים הבעלים את השיחה והכלב זועק בייאוש. ככה מתעללים היום בבעלי חיים.
האם מותר לנו ליהנות מהסרטון או שעלינו להרגיש רגשות אשם? האם התעללות מבוימת נחשבת ללא מוסרית )כמו למשל אדם נשוי, שעושה סקס וירטואלי מחוץ לנישואים (, שכן היא פועלת על מנגנון ההנאה שנובע מהפעולה האכזרית, או שמא זה לא כל כך נורא, בגלל הידיעה שהכל פיקציה? התעתוע המוסרי הזה הוא סוד ההצלחה.
קבלו את הצ?ה גווארה של עולם היוטיוב: רימי גלאר. אמן התחפושות פועל בזירה הציבורית כמו ששום אדם אחר לא פעל בה. השיטה פשוטה, אבל הביצוע גאוני. גלאר מתחפש לדמות פיקטיבית שנב חרת בקפידה מתרבות הפנאי, ההיסטוריה או הטבע, ומעמת את העולם עם הנוכחות שלה. הוא מוציא אותה ממקומה הטבעי, הבטוח, ושם אותה בהקשר חדש. הניסוי, מעבר להיותו מצחיק בטירוף, גורם לנו להכיר מחדש את האייקון הנבחר ולהבין את מקומו במערך התרבותי. גלריית הדמויות מרהיבה: פאק-מן, קנגורו, טניסאי צמרת, סנטה קלאוס, חייל שלחם בנחיתה בנורמנדי. הוא הולך עם המשחק עד הסוף, לא נבהל משוטרים שרודפים אותו או מאנשים המומים מהחוצפה שלו, שמחטיפים לו מכות (קצת בצדק, לפעמים). האיש מקריב את גופו למען יוטיוב.
הביצועים שלו נועזים: כסופר מריו הוא דוהר במכונית מרוץ צעצוע בכבישים וזורק בננות לכיוון המכוניות השכנות לנתיב, כפאק-מן הוא מתפרץ לסופרמרקט ובולע לתוכו מוצרי צריכה מיותרים. רחובות פריז משמשים עבורו זירת משחק, והמפגש עם האנשים רק מגרה את דמיונו. בסרטון אחד הוא מתחזה לאתלט אולימפי והופך את הרחובות למגרש הספורט: קופץ לרוחק לתוך ערימת סיד באתר בנייה, משליך חכות דייגים לנהר.
האנשים לא מבינים מה נפל עליו. ממש לא מתאים להם שמישהו משבש את הסדר התקין ומחייב אותם להביט מחדש על הסביבה. אלו פעולות גרילה של אדם בודד, שמשתמש בכלים המודרניים כדי לחולל מהפכה תודעתית. במובן הזה רימי גלאר הוא הטרוריסט החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם