לספר הרבה במעט: ראיון עם גדי טאוב
האם אפשר לספר סיפור ב-140 תווים בלבד? גדי טאוב, שופט בתחרות "צרצרפיס" לסיפורים קצרצרים, מנסה לענות על השאלה
אני פה לשפוט דבר שלא הייתי מסוגל לעשות. גדי טאוב צילום: ענבר זעפרני
מאז הוכתר גדי טאוב לשופט הוא הסתכל כמה וכמה פעמים על המסך במטרה לבדוק מהם 140 תווים. "בפעם האחרונה שכתבתי סיפור הוא יצא באורך 520 עמודים. אני לא חושב שהייתי מצליח לתמצת אותו ל-140 תווים , אז אין לי מושג ירוק איך לעשות את זה", הוא מתוודה. "כידוע, שופט בתחרות אגרוף לא חייב להיות המתאגרף הכי טוב. אני פה לשפוט דבר שלא הייתי מסוגל לעשות".
מה מניע אותו בבחירת הצרצור הזוכה? בשתי מילים - לא הרבה: "אין לי שום קריטריון ואני מחכה להפתעות. השפה העברית מיוחדת במינה בדחיסות שלה. אם נסתכל מה אלתרמן מסוגל להכניס בשורה, די ברור שאפשר הרבה. זה יכול להיות בכיוון הווירטואוזי או הרעיוני. אפשר לחולל הרבה במעט מילים. אנחנו לא מצפים שמישהו יכתוב את 'אנה קרנינה' במאה ארבעים תווים אבל בעיניי כל הרעיון הוא לשמור על ראש פתוח ולחכות לבלתי צפוי".
איכשהו , סיפורים קצרים לא ממש כובשים את לב הקורא הישראלי שמעדיף קריאה למרחקים ארוכים. למה אתה מייחס את ההצלחה של הצרצרים?
"'צרצרפיס' הוא לא הפתרון לבעיה הזאת. יש משהו נורא כיפי בישירות שהמדיום הזה מאפשר. אם אתה משום מקום, לעבור את כל מנגנוני הסינון המסובכים עד שתוציא ספר מעצמך זה דבר מאוד קשה. פה יש משהו ישיר. אני אפילו לא יודע להגיד לך שאם מישהו יבריק בסיפור צרצר הוא יבריק בסיפור יותר ארוך, אבל לתת הזדמנות לביטוי ישיר של כישרונות זה על הכיפק. ניקח את זה ברוח טובה. אין לי דעה קדומה על המדיום. זו לא הזדמנות להתאבל על זה שדרדרו את העולם ל-140 תווים ולכן שמחתי לקחת חלק בזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם