ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » מחול

הזז: ראיון עם עידו תדמור

כבר 30 שנה שעידו תדמור מתרוצץ על הבמות ומאחוריהן, מג'נגל בין ריקוד, כוריאוגרפיה, טלוויזיה, משחק, ציור, ניהול ושירה, ולא מבין למה, לעזאזל, עוד לא זכה להערכה שהוא ראוי לה. אולי עכשיו, כשהוא מוסיף גם פוליטיקה לעסק, נפסיק סוף סוף להרים גבה?

שגיא בן נון | 7/8/2011 0:02

תגיות: עידו תדמור

יום ראשון, צהריים, בית קפה בשדרות בן-גוריון בתל אביב. אוהלי המחאה הגיעו גם לכאן. גילה אלמגור נכנסת עם שני כלביה הקטנטנים, ומתיישבת על כיסא בר גבוה מול עידו תדמור. הם חברים, וגם שיחקו יחד בתפקידים הראשיים בסרט "ידיים קשורות" של דן וולמן כאם ובן חולה איידס.

תדמור, רקדן וכוריאוגרף, מספר לאלמגור על תוכניותיו לרוץ בבחירות למועצת עיריית תל אביב באוקטובר 2013, ומבקש את עצותיה. אחרי הכל, היא מודל החיקוי שלו, לאחר שכיהנה בין השנים 1998 ל-2004 כחברת מועצת העיר תל אביב וכיושבת ראש ועדת התרבות של העירייה. בתקופה זו היא תמכה בין היתר בסיוע כספי נכבד שהעניקה העירייה לתדמור, שעורר כעס בקרב יוצרים אחרים, שטענו לחוסר פרופורציות בין תמיכת העירייה בתדמור ובין עזרתה לאחרים.

"אתה הולך עם מישהו?", שואלת אלמגור את תדמור. "הכיוון הוא ליצור רשימה של אמנים שילכו איתי, שכל אחד מייצג את תחומו", הוא אומר לה. אלמגור מפגינה חוסר התלהבות. "אתה טועה טעות מרה ברצון שלך לרוץ עם עוד אמנים. תקשיב לי טוב, אל תחפש קבוצה של סלבס. הפה שלך יכול לעשות את העבודה לבד. גם אל תקים תנועה משלך, תרים טלפון לרון חולדאי ותקבע איתו פגישה. אני שנים דחיתי הצעות ללכת לפוליטיקה הגדולה כי לא רציתי להתלכלך שם. ואז רון חולדאי רצה להיפגש איתי ואני מאושרת שהלכתי איתו, אין כמוהו. ומה אתה רוצה להשיג?", תוהה אלמגור. "הרבה דברים. קודם כל תקציבים. חללים לחזרות ולמופעים. שהעירייה תעזור בפרסום. לעירייה יש הרבה כוח והיא בעצם לא עושה שום דבר".

אלמגור מגיבה בביטול: "העירייה כבר נותנת הכל". תדמור מתקומם בחזרה: "העירייה לא נותנת הכל". אלמגור: "אני יודעת טוב מאוד, כשאני הייתי בתפקיד, ואתה באת, קיבלת מה שרצית". תדמור: "חוץ מהחללים שחסרים, אני רואה איזה הון נאלצים לשלם ציירים ופסלים על שכירת הסטודיו שלהם. והסטודיו שלי, הג'יפה, איפה שאת ואני עשינו חזרות למופע עם אוהד חיטמן, עולה לי 7,000 שקל לחודש
איך אפשר בכלל לחיות ככה? כמה שאני ארוויח אני לא אוכל לכסות את הדבר הזה".

"זה באמת אבסורד", אומרת אלמגור ומביטה מבעד לחלון בית הקפה לעבר שדרת האוהלים. "זאת מדינה קפיטליסטית, אבל אנחנו עכשיו בעיצומה של מהפכה חברתית. לאן זה יוביל אני לא יודעת, אבל אתה לא יודע עוד למה אתה נכנס. אתה תמים ורגיש מאוד, והמוניציפליה היא קשה. אתה צריך להיזהר גם מאנשים מהתחום שלך. כשהייתי בתפקיד בעירייה, אנשים שקיבלו את עזרתי אמרו 'גילה, את הצלת אותי', ואחר כך חטפתי מהם מכות חזקות, כשהם חתמו על מכתב לראש העיר שנשלח מאמ"י ומראש המועצה שבו טענו שאני שם כדי לדאוג לעצמי. עד היום האמנים האלה לא מבינים למה אני לא אומרת להם שלום ולא סולחת להם. תיזהר מהאנשים שאתה מייצג, הם יזרקו עליך בוץ".

נדמה שאלמגור העירה את תודעת הקורבן של תדמור. "אחרי השריפה הגדולה בבית מרכזים, שהשמידה את הסטודיו שלי", הוא נזכר בתוגה, "אמנים שנתתי להם לפני השריפה לעבוד אצלי בסטודיו בחינם, שעות על גבי שעות, אפילו אחד מהם לא הרים טלפון לדרוש בשלומי ולראות אם אני צריך עזרה. זה לא חדש לי שהעולם הזה הוא כפוי טובה". אלמגור לא מוותרת. "עבדתי סביב השעון בהתנדבות במועצה והמשכתי לעבוד גם במקצוע", היא אומרת. "יום אחד, בישיבת מועצה, הרגשתי שעומד לקרות לי משהו נורא. נכנסתי לאיזה חדר חשוך ונשכבתי על השטיח. ואז נכנס לחדר רון חולדאי, שהיה צריך לעשות איזה טלפון, ודרך עליי. הדבר הבא היה אמבולנס ואשפוז".

תיזהר מהאנשים שאתה מייצג. עידו תדמור פיני סילוק

אז לא התגלחתי

כאילו שלא חסרות לשלטון המקומי צרות, נגזרה עליו גם תופעת הסלבס שהחליטו יום אחד שהם פוליטיקאים. חוץ מאלמגור, גם שמואל וילוז'ני ואורנה בנאי היו חברי מועצת עיריית תל אביב, חני נחמיאס ברמת גן, יהורם גאון בירושלים וספי ריבלין בראשון לציון. טוב, אז הם לא בדיוק שינו את פני הפוליטיקה המקומית וחלקם גם ספגו בדרך ביקורות לא נעימות. אבל זה לא מה שמפריע לעידו תדמור, מי שהיה בעבר הקרוב השופט הטוב (של "נולד לרקוד") ובעבר הרחוק הילד הרע (של המחול הישראלי), לתכנן עתיד בתור הפוליטיקאי הלא נורא (של מועצת עיריית תל אביב).

"תל

אביב צריכה לתמוך יותר בתרבות ובאמנים שלה, כפי שעושה ברלין למשל, כי האמנות והתרבות הן הפנים של העיר הזאת", הוא אומר. "בעיריית תל אביב לא נותנים הנחת ארנונה לרקדנים. אני מחזיק סטודיו ומשלם הון תועפות גם בארנונה וגם בשכירות, מה שקורע אותי מבחינה כלכלית. אין מספיק חדרי חזרות עירוניים לרקדנים. יש גם מעט מאוד חללים בעיר למופעי שוליים בתחומים כמו מוזיקה, תאטרון ומחול, שזה בעיקר תמונע. הייתי רוצה גם לגייס את האמנים שיתרמו לעבודה קהילתית בתמורה לחללים שהם יקבלו, וכך ייווצר הקשר בין אמנות, תרבות וחינוך".

יהיה מי שיחשוב שההכרזה על השאיפות הפוליטיות נובעת רק מרצון שלך לתפוס כותרות, לעשות רעש.
"כל מי שיש לו בעיה איתי מוזמן לקבל טיפול. יש פסיכולוגים, יש פסיכיאטרים, יש כדורים נהדרים. אפשר גם טיפול הוליסטי".

לגופה של השאלה: נדמה כי לא פעם פעלת מתוך רדיפת פרסום.
"אין לך מושג עד כמה אני לא פועל מתוך זה, להפך. נכון, בשנה הראשונה של 'נולד לרקוד' מדרגת הפרסום שלי עלתה בצורה בלתי רגילה, נחשפתי לדברים טובים אבל גם להרבה דברים קשים שבאים יחד עם הפרסום, כמו התחושה הזאת שכל הזמן מסתכלים עליך ובוחנים אותך, אתה לא יכול לצאת לא מגולח כי יהיה מי שיגיד עליך שלא התגלחת, אתה לא יכול ללבוש בגד כזה או אחר. אני זוכר מקרה שבו יצאתי לאיזושהי מסיבה ומאוד השתכרתי בה, מה שלא קורה לי הרבה פעמים. משם איכשהו הגעתי לשדרות רוטשילד, התיישבתי על ספסל ופרצתי בבכי מטורף. זה היה מין פורקן אדיר כזה של מתח. הרמתי טלפון לחבר טוב שלי ואמרתי לו: כולם מסתכלים עליי, כולם מסתכלים עליי, אני לא יכול שכולם מסתכלים עליי כל הזמן, זה בלתי אפשרי.

זה זכור לי כרגע נורא משמעותי, כי אחריו כבר לא ראו אותי בשום אירוע מתוקשר. זה היה רגע מצד אחד מאוד קשה, מצד שני מאוד מאתגר, כי השאלה לאן אתה לוקח את עצמך. אני לקחתי את עצמי חזרה יותר פנימה, הביתה, ליצירה".

היית בטיפול פסיכולוגי?
"גם בטיפול פסיכיאטרי וגם בטיפול פסיכולוגי".

ואם יורשה לי לשאול, מה הייתה האבחנה?
"אני לא יודע אם הייתה אבחנה מדויקת. במערכות יחסים לא טובות שהייתי בהן נכנס עניין חרדת הנטישה, שאני חושב שבמידה מסוימת קיים אצלי עד היום. עברתי טראומה מינית מאוד קשה בגיל מאוד צעיר, וכשאתה עובר את זה בגיל כזה, ועוד מול מישהו שאתה סומך עליו ומאמין בו, המקום הזה הוא פצע לכל החיים. זה יוצר איזושהי תחושה של חוסר אמון, שכל מי שנמצא לידך בסוף יפגע בך. אפילו בתוך הזוגיות הנוכחית שלי, שלטעמי זו הזוגיות הבריאה, המוצקה והיסודית ביותר שהייתה לי עד היום, גם שם יש לי ימים שאני חושש שהוא יקום וילך. חוץ מזה, יש בי משהו נרקיסיסטי, כמו בכל אמן, פשוט לא כולם מודים בזה".

תמיד יש חרדת נטישה. עידו תדמור ובן זוגו איתן טל

"ועוד משהו, אבל זאת לא אבחנה מקצועית אלא אבחנה שלי. אני חושב שבעבר הייתי טיפוס הרבה יותר דרמטי ממה שאני היום. הייתי מאוד ילדותי, מאוד חשוף ופגיע. יותר מדי. היה בי צד מאוד קורבני. היום אני חושב שאני במקום הרבה יותר מאוזן, הרבה יותר מפויס עם עצמי, יותר סלחן לעצמי. התבגרתי, אני כבר לא צעיר כל כך".

תדמור הוא הכי מחוץ לארון שיש. השתתף בקמפיין של מצעד הגאווה, בקמפיין ל"בלה דואגת" של קהילת הלהט"ב, מתראיין בנושא ללא הרף. איך אתה חש כלפי הגל אוחובסקיאיזם, ההוצאה מהארון בניגוד לרצונו של אדם, אני שואל אותו. "הנקודה הזאת של גל אוחובסקי מאוד הכעיסה אותי", הוא אומר. "אני מאוד נגד להוציא מישהו מהארון בכוח. אני מאמין בזכות הבחירה החופשית של אדם ובזכותו לעבור את התהליך שלו בזמן ובמקום שמתאים לו. אסור לשכוח שיציאה מהארון לא קשורה רק בבנאדם עצמו, אלא ביציאה מהארון של כמעט משפחה שלמה. זה תהליך שלפעמים דורש זמן רב".

בן זוגו של תדמור זה חמש שנים הוא שלו לבן ("תמיד אני אומר שכשמו כן הוא", אומר תדמור), שעשה הסבה מקצועית מהיי-טק לסטיילינג. הוא צעיר מתדמור ב-20 שנה . "תחשוב, כשאני כבר רקדתי שנתיים, אז שלו נולד. אבל למרות שהוא צעיר ממני ב-20 שנה , בעצם הוא זה שמגדל אותי. הוא מאוד עם שתי רגליים על הקרקע, מאוד מגובש, מאוד יודע מה הוא רוצה מעצמו. והוא חתיך". הזוג הכריז כבר לפני יותר משנתיים על אירוסיו, אבל תדמור מתעקש שהחתונה תתרחש סוף סוף "לקראת החורף".

במקביל , תדמור מקדם בסבלנות את חלום האבהות. תקציר הפרקים הודמים: תדמור ביקר בהודו, פגש שם ילדה נשאית איידס, התאהב בה ורצה לאמץ אותה. זה לא התאפשר. לאחר מכן, ניסה לאמץ ילד דרך עמותה ישראלית, שבאופן הזוי משהו דרשה ממנו להצהיר שהוא סטרייט. "אני מכיר מקרים של גייז שהצהירו שהם סטרייטים בשביל לאמץ. אבל אני אדם מוכר, ואם חס וחלילה מישהו מהתקשורת או איזה עורך דין יעלה על זה שאני שיקרתי יכולה להיות לי עוגמת נפש כפולה ומכופלת בזה שייקחו לי את הילד אחרי שכבר אקבל אותו. לאחר שירד עניין האימוץ, נפגשתי עם בחורה שאני נמצא איתה בקשר כבר למעלה משנה, בניסיון להיכנס להריון ביחד. הכוונה שאני ובן זוגי נגור קרוב אליה ובעצם נגדל את הילד בשני בתים. לפני כחודשיים וחצי עברנו הריון והפלה טבעית, וזה היה קשה. נורא הפתיע אותי עד כמה זה היה קשה, אפילו במצב כל כך ראשוני. אבל אני לא מוותר, יהיה לי ילד. התחלנו שוב לנסות את ההפריה ואנחנו מחכים לתוצאות".

הגיל מטריד אותך? אתה חושש להפוך למה שמכנים בקהילה ויאג'ה, זקן חסר מיניות?
"אני לא חושב שגברים בני 70 מפסיקים לחיות חיים פעילים מבחינה מינית, כל עוד הם במצב בריאותי טוב ושמורים טוב. יו הפנר בגיל 80 פלוס מנהל רומנים עם בחורות צעירות. אני בן 48 עוד מעט, שייך לקהילה שמאוד מתעסקת בחיצוניות, וגם לרקוד זה להתעסק באיך אתה נראה. אבל במשך 30 שנה שאני עושה פלייה רלווה בעודי מיוזע מול המראה, וזה אומר שבכל יום אני עובר איזשהו תהליך של כמעט השלמה עם המקום שבו אני נמצא".

ביצה מסרסת

אני נפגש עם תדמור בעיצומה של סערת הרוחות בקרב הנהלות להקות המחול, לאחר שנמסר להן על קיצוץ בהקצבות התמיכה של מנהל התרבות במשרד התרבות. "30 שנה אנחנו נלחמים נגד קיצוץ תקציבים למחול, ועכשיו יש גל נוסף", הוא אומר. "אין ספק שהמחול המודרני הישראלי נחשב לאחד הטובים בעולם, להקות ורקדנים מופיעים בפסטיבלים נחשבים בחו"ל והם השגרירים הכי טובים שלנו, ועדיין המחול נמצא בתחתית הסולם מבחינת נתינת תקציבים. מתחת לתאטרון, לקולנוע ולמוזיקה. ויש פה אמנים מדהימים שרעבים לפת לחם".

תדמור מספר כי גם הוא עצמו חווה קשיי פרנסה, מה שמתבטא למשל בירידה במכירות הכרטיסים למופעיו. "אמר לי מישהו לפני כמה ימים: מה, אבל כולם חושבים שאתה עשיר. אנשים לא מבינים שדרושים עשרות אם לא מאות אלפי שקלים כדי להעלות הפקה אחת. היו שנים שתמכו בי, למשל בנק דיסקונט. היום זה יותר קשה, גופים פרטיים ובנקים פחות משקיעים בתרבות. נכון, משרד התרבות עשה טוב ונתן לי חלק מהתקציב, אבל עדיין את השארית אני מוציא מכספי, מזה שאני מלמד, עושה חלטורות כמו הופעות באירועים פרטיים של חברות או קמפיינים. בעבר עשיתי למחייתי משהו שמזכיר את מה שמוגדר כנער גוגו, כלומר מופע מחול שהעליתי במועדונים. עשיתי את זה גם בשביל הפרנסה אבל גם בגלל שיש בי צד סליזי כזה, שמדי פעם כמו שד יוצא החוצה".

גורמים בעולם המחול אומרים כי לא קיבלת ככוריאוגרף אותה הערכה שלה זכית כרקדן.
"לא הייתי אומר את זה. חיים של כוריאוגרף, יותר מאשר של רקדן, מאוד משתנים. היו לי תקופות של הצלחה מטורפת ביצירות הראשונות שלי, אחר כך הייתה תקופה יותר קשה, אחר כך הייתה עוד פעם צמיחה. כמעט כל היצירות שלי זכו לביקורות מאוד טובות. על היצירה הראשונה שלי,' הסיר של סימה', לא הפסיקו לדבר. קיבלתי שני פרסים משרת התרבות, אחד מהם בתור כוריאוגרף. עבדתי עם ארבע התזמורות הגדולות בארץ. היו המון דברים, אבל זה נבלע בתוך המון עשייה שלי. זה נכון שאני קודם כל רקדן. על כמה רקדנים ידועים בארץ אתה יכול להגיד שהם גם הצליחו ככוריאוגרפים? אין אף אחד כזה חוץ ממני. אבל יש המון צרות עין וקנאה בחברה שלנו. זה לא סתם שאתה שואל אותי את השאלה הזאת. אני חושב שהתדמית של'נולד לרקוד', במקום הרע שלה, סירסה את העובדה שכמעט כל שנה יצירה שלי זכתה ביצירת השנה. לא מוכנים אצלנו להכיר בכך שמישהו יכול להיות מוכשר בכמה תחומים".

אתה חושב שאתה רלוונטי כיום במחול הישראלי?
תדמור לוקח פאוזה ארוכה ושוקל את מילותיו. "אני מרגיש שאני בתקופה טובה. אני לא יודע אם אני רלוונטי. אני מרגיש שאני מאוד פורה בתחום של היצירה עכשיו, ונמצא במקום טוב מבחינת הגוף שלי והכושר שלי, טפו טפו טפו בלי עין הרע. זה לא משנה מה שאני אעשה, יהיו תקופות שאני אהיה רלוונטי יותר, ותקופות שאהיה רלוונטי פחות. אפילו מוצרט לא היה רלוונטי רוב תקופת חייו. הרעיון המרכזי הוא לא אם אוהבים אותך באותו רגע יותר או פחות, אלא האם בטווח של זמן יש משמעות למי שאתה ומה שאתה. אף אחד לא יכול לקחת ממני 30 שנה של תרומה ונתינה לעולם המחול הישראלי, עם עליות ועם ירידות. וזה מקור לגאווה עבורי".

יש בך קנאה כלפי אוהד נהרין?
"ממש ממש לא. קודם כל אני חושב שאוהד הוא כוריאוגרף ענק. אתה יודע, שיש כאלה שאומרים עליהם שהם מוכשרים אבל הם לא באמת מוכשרים. אוהד נהרין הוא מוכשר אמיתי. הוא פיתח שיטה של תנועה אחרת שנקראת גאגא, הוא פנה החוצה, הצליח בכל העולם ואי אפשר לקחת את זה ממנו. אני לא ממש ניסיתי למכור יצירות שלי בחו"ל".

אתה מתחרט על כך?
"אם לא הייתי כל כך מחובר לארץ ואוהב אותה, ואם המשפחה והחברים שלי לא היו פה, הייתי בוחר לקיים את החיים המקצועיים שלי בחו"ל, כי שם יודעים יותר לכבד אמן ששורד כל כך הרבה שנים. יש יותר כבוד ליצירה, לבגרות ולבשלות ממה שיש פה, יש יותר תקציבים למחול והחיים שלי ודאי היו הופכים ליותר קלים מבחינה כלכלית מהחיים הקשים שלי בישראל, עם מאבק הישרדותי יומיומי. בארץ אני חי בתוך ביצה תובענית, מסרסת וקשה".

למה ביצה תובענית?
"בעולם המחול הישראלי כל אחד שיוצא מבית ספר כבר מרגיש שהוא יוצר וכבר מבקש תקציבים ממסדיים, וזה נראה לי מוגזם. בנאדם צריך לעבור תקופה של התנסות לאורך זמן עד שהוא מגדיר את עצמו ככוריאוגרף. יש גם הרבה כפיות טובה. רקדנים עזבו אותי ביום שעלה מופע או לפניו. אני לא בנאדם בכיין, אני ממשיך לפעול והרבה פעמים פועל גם לטובת אלו שחתרו תחתיי. אפילו אמנים שיצאו נגדי בכתבה בעיתון, כשהם היו צריכים עבודה נתתי להם עבודה ולקחתי אותם לרקוד איתי בהפקה אחרת. אני מאמין בחמלה ובלסלוח".

תדמור אינו מסתפק בריקוד ובכוריאוגרפיה. בין השאר הוא ניהל להקה, שיחק בסרטים ובסדרות, צייר ושר במופע עם אוהד חיטמן. באתר של יובל אברמוביץ', "הרשימה", כתב תדמור עשר משימות שברצונו להספיק ב-400 הימים הקרובים: להביא ילד לעולם ו/או לאמץ ילד; לרקוד דואט עם ברישניקוב; להעלות יצירה גדולה עם רקדנים, שחקנים, זמרים ואמנים נוספים מתחומים שונים; לצאת לסיור הופעות בנושא השלום מסביב לעולם; לככב במחזמר; למצוא ספונסר ליצירותיי; לככב בסרט קולנוע בינלאומי; לפגוש את מדונה ולעבוד איתה על קליפ; לקבל תוכנית טלוויזיה; לקנות דירה. "בארץ יש בעיה שמתקשים לקבל בנאדם שמוכשר בכמה תחומים. אני יודע ואוהב לשיר, אז למה שאני לא אשיר עם אוהד חיטמן? זה לא שמחר אני הולך להוציא דיסק. אתה יודע מה, אולי מחר אני כן אוציא דיסק, מה זה עניינו של מישהו? יכול להיות שאנחה תוכנית טלוויזיה בתחומי העיצוב. למה לא? מה צרות העין הזאת?".

"אולי עכשיו אני אשאל אותך משהו, תן לי להיות העיתונאי לדקה", אומר לי תדמור לקראת סוף הראיון. "מה למדת עליי בשיחה הזאת? ", הוא שואל, ואי אפשר לא להיזכר בבדיחה על האדם הפונה לבן שיחו ואומר לו, "עכשיו בוא נדבר עליך. מה אתה חושב עליי?".

יש לי תחושה, אני אומר לתדמור, שכל הזמן מרחף סימן שאלה קטן מעל הראש שלך. אתה שמת אותו שם, והפנית אותו כלפי עצמך. אני לא יודע מה זה סימן השאלה הזה. אתה מודע לקיומו? למה הוא שם? זה מגרד?
"אני חושב", הוא מאט את קצב דיבורו, "שסימן השאלה הזה, יש בו גם קללה וגם ברכה. הברכה היא שזה משאיר אותי במקום של אתגר ושל חיפוש. הקללה היא שזה משאיר אותי במקום של אתגר ושל חיפוש. אין לי רגע אחד של שקט אמיתי בחיי. כל הזמן יש בי חוסר שקט ופחד, פאניקה פנימית שיום אחד אני אעמוד במקום. ואז אני אמות".