ראשי » רייטינג » מוזיקה

כולם רוצים שירים פשוטים

עד שכבר התעוררנו ויצאנו לרחובות, גילינו שאין לנו בקנה שירי מחאה

בליל שישי שעבר, באחד השידורים החוזרים האינסופיים של "להיט בראש", בין שרון ליפשיץ להנרי בראטר, הגיח חנן יובל עם הגיטרה לביצוע "אחרת לא הייתי שר". בפזמון הזה, אחד האישיים ביותר של אהוד מנור, הוא מקונן על הדרישה שהופנתה אליו בימים ההם של אינתיפאדה ופילוג פוליטי: "תפסיק לחרוז את אש האהבות, שיר רק מה שבנפשנו, את האכזבות", וגם : "אל תשיר יבואו עוד ימים טובים, קרובים, ימים חולמים, עזוב שירים תמימים".

מעניין אם מנור היה מתמיד בסירובו נוכח תנועת המחאה של השבועות האחרונים. ההתנדבות של אמנים להופיע מול ההמונים המשולהבים היא אמנם אקט של תמיכה, אבל למרבה הצער רובם לא יכולים לגבות את המחווה בטקסט שיתייחס ישירות לתכנים של המחאה, שיבטא השקפת עולם שתתכתב עם הצעקה. וכך, ריטה ביצעה את "מחכה" ו"בוא", יהודית רביץ חילצה מהרפרטואר המוכר שלה את "באה מאהבה" ו"דברים שרואים משם", ויהודה פוליקר - שהופיע בעצרת הקודמת מול מוזיאון תל אביב - שר את "איך קוראים לאהבה שלי", טקסט על אובדן ופרידה שמשאיר בעיקר ייאוש. העובדה שדווקא "שיר בבוקר בבוקר", שכתב אמיר גלבוע, ו"ארץ חדשה" הצליחו להיטען באיזו משמעות אקטואלית היא ראיה נוספת לדלדול החשוד של שירי מחאה בישראל. לצפות משלמה ארצי - האמן הכי מחובק והכי עשיר והכי קונסנזוס ועם הכי הרבה קיסריות - לשמש קול מוביל של מחאה חברתית זה כמו לבנות על יאיר לפיד כמנהיג של מרד פועלים.

היעדרם של שירי מחאה מהשנים האחרונות (למעט מעט יוצאים מהכלל) הוא עוד ביטוי לתרדמת שנפלה על הציבור הישראלי, שמעדיף - בגיבוי הפוליטיקאים שלו - להימנע מלהתלונן נגד עוולות וחטאים שנעשים לו בשמו, אולי בגלל החשש שאם יתקלף מהתודעה הכוזבת שלו ויזהה את עצמו כקורבן של הנהגה עיוורת ומרוחקת, הוא יראה שיש עוד קורבנות בסביבתו הקרובה, תגלית שאיתה קצת קשה יותר להשלים. אז בינתיים הוא מנחם את עצמו לדעת בתוכניות ריאליטי, בקניונים מלאים, בחופשות הכל כלול. האמנים שמגיבים לצרכים התרבותיים של הציבור הזה מוצאים את עצמם, בבואם להביע תמיכה ביושבי האוהלים, בלי מילים.

בראיון לירון דקל, שבו נדרש לשאלה למה אין שירי מחאה, החזיר יובל בנאי את הדיון לרדיו. והוא צודק, לפחות חלקית. הרדיו הישראלי שיגר בעשור האחרון מסר ברור לאמנים שעיקרו: אל תטרידו אותנו בשירים לא נחמדים שיציקו באוזן ויפריעו לנהיגה או יעצבנו כרינגטון ("כולם רוצים שירים פשוטים", שר שלמה גרוניך כבר לפני 30 שנה). זה נכון ליוצאי "כוכב נולד" ולאמנים הים תיכוניים כאחד. שירי קינה על משכורות נמוכות, כיבוש מתמשך, ביטול תוכניות רווחה ויחס לא אנושי לעובדים זרים לא עושים שמח בחאפלות, והם גם לא יביאו זימון לפסטיגל.

מצד שני, סביר להניח שגם אם כמה מהאמנים היו בוחרים להביע עמדות עצמאיות ללא טיפת צנזורה עצמית, הם לא היו מוצאים מספיק במות למחאה שלהם. כאשר הכנסת מחוקקת חוקים שמטרתם הברורה לעשות רגולציה של מה מותר ומה אסור להגיד וראשי ערים מחרימים אמנים שלא עשו צבא, תלונות על הממשלה הם דרך בטוחה להתאבדות כלכלית. יש הרבה צביעות בטענות שהושמעו בימים האחרונים כלפי אמנים ים תיכוניים על כך שסירבו לתמוך במחאה. האמנים האלה, שנוסעים במרצדסים ומוציאים סכום של משכורת חודשית ממוצעת על טיפולי שיער, מן הסתם מעדיפים להישאר נאמנים לעצמם במקום לשלם מס שפתיים של תמיכה בהתרחשות שהם לא חלק ממנה.

ההיסטוריה של מוזיקת המחאה הולכת אחורה לימים הראשונים של הבלוז (המחאה של האדם השחור נגד העבדות) ולפולק (מוזיקת העם שתיארה את תנאי החיים הקשים בימי המשבר הכלכלי). בשנות השישים, מוזיקאים כמו פיט סיגר, בוב דילן וג'ואן באאז - שראו את עצמם כיורשים של בילי הולידיי ו-וודאי גאתרי - ולהקות כמו קרידנס קלירווטר ריבייבל יצרו את הפסקול שליווה את מאבקי התנועה לזכויות האזרח נגד הפרדה גזעית ומלחמת וייטנאם. עשור אחר כך נרשם פרק חדש של מחאה, הפעם בבריטניה, כשלהקות כמו הקלאש, הג'אם, הסמיתס, ספיישלז ויו-בי 40 שרו בגלוי נגד הקפיטליזם הדורסני של מרגרט תאצ'ר, הגזענות הגוברת ואובדן הסולידריות החברתית (לגמרי במקרה, המהומות השבוע בבריטניה הפכו את הלהיט של הקלאש, "לונדון קולינג", לרלוונטי מתמיד).

כך שלאמנים ישראלים היו מודלים מוכנים של מחאה מוזיקלית. "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל ו"שיר לשלום" (ש-25 שנים אחר כך ילווה באופן טרגי את הרצח של יצחק רבין) היו תגובה ראשונה לאופוריית המלחמה של 67' ויש להם קשר ישיר למחאה נגד וייטנאם שהתבטאה, בין היתר, ביצירות כמו "שיער".

מוזיקת המחאה הישראלית נרגעה למשך כמעט שני עשורים עד שפרצה מחדש בשנות השמונים - בעקבות מלחמת לבנון, שנות האינפלציה ופרוץ האינתיפאדה הראשונה. לראשונה העזו מוזיקאים פופולריים למתוח ביקורת מפורשת על הממשלה וחשפו אגב כך את הסדקים שנפערו בקונסנזוס הישראלי. "לא עוצר באדום" ו"מחכים למשיח", שניהם של שלום חנוך, הפנו אצבע מאשימה לעבר מנהיגות מלחמתית, זחוחה וכושלת. "הביתה" של ירדנה ארזי (דווקא מנור) קרא להחזיר את החיילים מלבנון. סי היימן ("יורים ובוכים"), חוה אלברשטיין ("חד גדיא"), נורית גלרון ("אחרינו המבול"), אפילו ארצי ("עבד הממהר") תקפו את המדיניות הישראלית באינתיפאדה והיחס לפלסטינים. כולם נתפסו כייצוגים של מחאה אותנטית

של השמאל הציוני בשנים שבהן הימין שלט ללא תחרות אמיתית בפוליטיקה. היו עוד שירים: "עבודה שחורה" של אהוד בנאי, שנכתב במקור על אחינו שהגיעו מאתיופיה, עשוי להישמע היום רלוונטי מתמיד וכמוהו "עגל הזהב", שמתאר סגידה לעולם חומרני שמסמם את נתיניו. שניהם היו יכולים לככב במוצאי שבת.

לפני חודשיים, לרגל יום הסטודנט, שידרה רשת ג' "מצעד שירי מחאה". למקום הראשון הגיע "אין לי ארץ אחרת", ובעשירייה הראשונה ניתן היה למצוא גם את "הביתה", "פרצופה של המדינה" (תיסלם), "מדברים על שלום" (מוקי), "גשם כבד עומד ליפול" (אביב גפן), "שיר לשלום" ו"יהיה טוב" (דיוויד ברוזה), שיהונתן גפן כתב לו בית נוסף בעקבות האירועים האחרונים.

"אין לי ארץ אחרת", "יהיה טוב", "תחת שמי ים התיכון", "אתה לי ארץ" ועוד מנבחרי הז'אנר הם נכסי צאן ברזל אבל לא שירי מחאה אמיתיים; הם לא מטפלים בתופעה מרגיזה מובחנת בניסיון למצוא את האחראים ולדרוש שינוי, אלא מייצרים הלך רוח מהורהר ומעט עצוב, שנולד מקשיי המצב ומהדאגה לעתיד, ויחד עם זה מספקים מסר מנחם של אחדות ותקווה ובעצם משמשים שופר של קונסנזוס. הם מתאימים ליום הזיכרון כמו לערב של עינת שרוף או לטקס חשיפת דרגות בחיל האוויר. הם נועדו לאחד במקום להפריד, דבר שמחאה אמיתית לא יכולה לעשות. בגלל שהיא יוצאת נגד הגמוניה, כוח פוליטי, היא אמורה לעצבן לפחות חלק מהציבור ששומע אותה.

עד סוף שנות השמונים שירי המחאה היו מזוהים עם השמאל. הניסיונות של השלטון להשתיק אותם באמצעות איסור על השמעה בתחנות הרדיו הממלכתיות היה תשלום סביר, כמעט משמח, בשביל הזכות להרגיש מוסריים וצודקים. אבל אחרי הסכם אוסלו, הפיגועים וההתנתקות, גם בצד השני התפתחו תחושות אותנטיות של זעם, הדרה וקושי להישמע. מושא המחאה הזאת הוא לאו דווקא הממשלה אלא התקשורת, האינטלקטואלים, התרבות החילונית, תל אביב.

וכשאריאל זילבר שר נגד "הגירוש", היוצרים בצד השני שאמורים לענות לו - ולו רק בשביל לשמר מראית עין של דיאלוג - מעדיפים לצאת מהמשחק לגמרי, לשיר על מצוקות האהבה והפרידה ולבטי הקיום. אם שלמה ארצי מתקשה לשכנע כקול של התרסה וחוסר נחת, מה תגידו על קרן פלס? יוני בלוך? אפרת גוש? בעשור האחרון הייתה הדג נחש הלהקה הבולטת במחויבות שהפגינה לעמדות חברתיות ולמסרים פוליטיים. "עוד אח אחד" מדבר על מצב המלחמה המתמשך והקורבנות שהוא גובה בשני הצדדים. "מספרים" מותח ביקורת על "המצב", עם דגש על המצב החברתי ("מתקרב מאוד הרגע שבו נרצה להביא ילדים/ אבל נרצה גם שיהיה להם הכל/ אוכל בגדים כדורגל משחקים/ את מנכ"ל בנק הפועלים זה לא מטריד/ כי הוא מביא הביתה כל היום הביתה/ עשרים ותשע אלף שמונה מאות ושש עשרה שקלים"). לא סתם הייתה הדג נחש מהאמנים הראשונים שביקרו במאהל ברוטשילד.

מחאות אפשר למצוא גם במחוזות המרוחקים של הרוק וההיפ הופ הישראלי כמו ב"נפלא פה" של הבילויים, שכולל כמה שורות אקטואליות: "ובבורסה אמרו שכולם מרוויחים/ וכולם כאן שמחים וכולם מברכים/ את כולם כי כולם כאן אחים". או אצל קוואמי: "כן, ככה מחנכים אותנו. אתם מתים עלינו הא? טעות, זה אנחנו שמתים עליכם. כי לי פק-פק-פקעה הסבלנות, אין לכם ביצים לשבור ת'אלימות" (מתוך "נולד למות"). אבל נראה שצודקים אלה שטענו בימים האחרונים שעד שאייל גולן ודודו אהרון לא ישירו בעצרת הבאה, המחאה הנוכחית תמשיך להיתפס על ידי חלקים בציבור כהתפנקות שמאלנית.

מה הסיכויים שדבר כזה יקרה? לא גדולים. ובכל זאת, אלי לוזון שר כבר לפני 25 שנה את "איזו מדינה" (מילים: יוני רועה), שיר מחאה נפלא, רלוונטי עד צמרמורת, שאפילו אפשר לשיר בחתונה בלי לגרום לאורחים להקיא את הפרגיות: אנשים בוכים, מחירים עולים/ לשלם מסים וגם קופת חולים/ אין כבר עבודה, הקופה ריקה,/ אין ממה לחיות, סגרו את הלשכה/ בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים, לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים/ לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס/ גם על החלב הוסיפו את המס". יוני רועה או יוסי גיספן מוזמנים בזאת להרים את הכפפה ולכתוב את הלהיט המכונן של המחאה הנוכחית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...