תנו צ'אנס למילים: 95 שנה לתנועת הדאדא
בהיפוך תפקידים משונה, דאדאיסטי להפליא, עשויה תנועת הדאדא לגאול אותנו מהצינוק התיאורטי של הפוסט מודרניזם
עובדה מוגמרת - הישויות שהתהוללו ב"בקברט וולטר" שבציריך בשנת 1916 ולאחר מכן טרדו את מנוחתם של אזרחי צרפת גרמניה וארה"ב, חוגגות כעת בקבריהן, העשויים מן הסתם קולאז'ים משונים.
דאדא, כזכור, נבלעה עד מהרה במעי אחותה הגדולה, הסוריאליזם (תנועה שדעכה גם היא במחצית השנייה של המאה ה-20). ואולם , אף שנדמה כי תנועה זו אינה רלוונטית מבחינתו של שיח האמנות העכשווי, בכל זאת יימצאו לה ממשיכי דרך אחדים. אחד מהם הוא המשורר הצרפתי ז'אן-פייר בוביו (Bobillot), המכנה את עצמו "משורר רועש" ומשמש בזמנו החופשי פרופסור לספרות צרפתית וכללית באוניברסיטת גרנובל. לפני כמה חודשים נכחתי באירוע קריאה מוזר למדי שבוביו היה גיבורו הראשי. האירוע התרחש בחדר השירה על שם וודברי, מפינות החמד הנטושות של ספריית למונט שבאוניברסיטת הרווארד, וסיפק תובנה מפתיעה למדי בנוגע למידת חשיבותם של משוררי דאדא בימינו.
הופעתו של בוביו באירוע זה, כמצופה, היתה לא פחות ממרהיבה. הוא הגיע באיחור קל, נעמד ליד דלת הכניסה והמתין. משהבחין במבע התמיהה המיוחל שפשה בפרצופי הנוכחים, שלף מגילה ארוכה ששוליה נגעו במרצפות, כחכח בגרונו, יצר פאוזה דרמטית נוספת ולאחריה פתח במלאכת ההקראה. "הקראה" זו - אגב צעידה אטית אל עבר הבימה - לוותה בנפנופי ידיים, במחוות תיאטרליות כגון דילוג על רגל אחת ובתענית קולית שנפרשה על פני מנעד מרשים. בוביו לא הקריא כי אם שר, או לפחות דימה את עצמו למשורר שר. היה זה שיר דאדא טיפוסי, שאכן נתברר עד מהרה כיצירה מיצירותיו הפונטיות של הוגו באל (אביו מולידו של "קברט וולטר"); יצירה העשויה כולה הברות חסרות פשר.
דאדא בעשור השני של המאה ה-21 - האומנם? כדי להשיב על שאלה זו יש לתאר תחילה את אופי שירתו של בוביו. ובכן, עולם שירי זה מכיל, למשל, שיר ארוך שכתב בוביו עם מתרגמו לאנגלית ושמו "Poetrix". שיר זה, שהוקרא בצרפתית ובאנגלית באופן סימולטני ("שירה סימולטנית" היא מן הנדנודים המקוריים של הדאדאיסטים), הורכב מכל ביטוי, פתגם או צירוף שעלו בדעתם של המשורר ומתרגמו והכילו את המילה "שיר" (כולל "Dial P for poem").
דוגמה נוספת ליצירה מקורית משל בוביו היא פואמה ושמה "13", שבמהלך הקראתה נדרש הקהל לבחור במילה אחת מבין כמה מילים חד-הברתיות שנכתבו על לוח מודעות (כגון "קול" או "דם") ולחזור עליה פעם אחר פעם, בקצב קבוע. יצירה בולטת נוספת היא השיר "תנו צ'אנס למילים", שבמהלך הקראתו נאספו המשורר וארבעה מחבריו
מיותר לציין כי גם יצירות אלה לוו בג'סטות קבועות, כגון השלכתו החיננית של כל דף שנעשה בו שימוש לרצפה. בתחילה, יש לומר בכנות, צפיתי במתחולל בייאוש. כבר זכיתי לחזות בכנסים אקדמיים מגוחכים, להשתתף בערבי שירה מביכים ואף להשלים עם העובדה כי "הכל דאדא", לא רק מרסל דושאן. העולם האקדמי? דאדא. אביגדור ליברמן? דאדא. ממה להתפרנס בארץ הקודש? דאדא.
אלא שהמופע האמור היה מתסכל במיוחד. על אחד ממדפי הספרייה שלשמאלי ניצב כרך שירים שעוטר בדיוקנו חרוש הקמטים של ו"י אודן - הפניתי אליו את מבטי בבקשי אחר ישועה, אך קמטיו של אודן לא שעו לתחינתי. אפילו דיוקנו מטופש המבע של א"א קאמינגס, שכידוע לא חסך בתעלולי לשון משלו, הביט בי במבוכה. אט אט השתנתה גישתי למתרחש, ואף יש ביכולתי להצביע על נקודת מפנה מוגדרת שצבעה את מילותיו של בוביו בצבעים נסבלים ומעניינים לפרקים; היה זה הרגע שבו פרופסור קשיש פער את פיו וממקום מושבו קרא בקול "נוייייז", כלומר "רעש" - היא המילה שעליה בחר לחזור במהלך ביצועה של הפואמה "13".
מלמולה המונוטוני של ישות זאת ("רעש... רעש... רעש") החנוטה בחליפת טוויד - ישות הזועקת "שמרנות" בכל מאודה, ועם זה משתתפת באורח פעיל בביצועה של יצירת דאדא - הפך את ההתרחשות כולה ממפגן קרקסי לטקס היטהרות של אחוות סתרים כלשהי, שהזירה הראויה לה היתה, מן הסתם, טירה דקדנטית של כת ברוח הבונים החופשיים, שמבחינה עקרונית אינה שונה בהרבה מן האולמות של הרווארד.
גם משב רענן-אירוני זה, שהוזרק אל חללו הדחוס של חדר השירה האוניברסיטאי, הומר עד מהרה בשאלה הבלתי נמנעת: האם יש מקום לשירה מעין זאת במאה ה-21, יותר מחצי מאה לאחר שנדמה היה שאחרוני חסידיה נטשוה לאנחות? והנה, הצהרותיו הנאיביות במכוון של בוביו, כגון "תנו צ'אנס למילים", או אפילו "פוצצו את מזרן המילים" - הצהרות המתעקשות כי למילה יש משמעות - נהפכו בלי משים למה שהיו אי אז, בתחילת המאה ה-20, כלומר לדגלני האוונגרד.
דאדא במאה ה-21 כבר אינה ויתור ניהיליסטי על יכולת הסימון הלשונית. באורח מוזר היא מתפרשת כעת כתגובת נגד לפוסט מודרניזם; זהו צעד אחורה אל ימי המודרניזם, ניסיון להתחיל מחדש. הזעקה המחויכת "תנו צ'אנס למילים" אינה אלא קריאת תיגר על כל מי שביקש לכלוא את המילים בצינוק התיאורטי הכופה עליהן לבחון את "יחסי הכוח", ה "הדרות" וה"השתקות" - ומסרס אותן.
הוכחה משונה לפוטנציאל הטמון במופע הדאדא העכשווי ניתנה דווקא בתום האירוע, לאחר הדרן ארוך בדמות שיר ושמו "פרוזת החולדות", שעיקרו וריאציות אינסופיות על הצליל "רה" (Rat, "חולדה" בצרפתית). כנהוג בחללים אקדמיים, התעקש אחד הנוכחים להפנות שאלה אל בוביו. היה זה הפרופסור בחליפת הטוויד שפנה אל משורר הדאדא, וברצינות תהומית שאל אם ביצירה שעתה זה הושמעה השתמש המשורר במילה "רטטוי". בוביו, ברוח דאדאיסטית מובהקת, השיב כי אינו רעב.
יש אפוא עתיד לדאדא - אם חליפת הטוויד המלאה בעצמה חשה ברעב פתאומי, אם משהו ערער ולו לרגע את יסודות עולמה, אפשר שמשורר מוכשר יותר, שדאדא בדש מעילו, יפיח חיים בפוחלצי תפריה. ואולי תהיה זו ראשיתו של זרם חדש בתכלית, שינער את סצנת האמנות העכשווית מקיהיון חושים בן כחצי מאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם