התרוממות רוח: על "לרוץ" של ז'אן אשנוז
בביוגרפיה "לרוץ", מאמץ ז'אן אשנוז לליבו את הריצה של אמיל זטופק בדרך כתיבתו. הוא נע קדימה בהתמדה ובשמחה עצומה

ז'אן אשנוז מפר את חוקי הביוגרפיה התקנית כמי שהזעם נגד רודנות באשר היא מבעיר את קרביו. הוא כותב פואמה נלהבת בשפה ישירה וחפה מפאתוס, וממשפטיו עולה חיוך מנצחים דק וסרקסטי. הוא אפילו נדחף לטקסט כשתוקף אותו החשק. נדמה שהוא יושב מולנו בפאב השכונתי: "מחשש שאחזור על עצמי, מחשש שאעייף את הקורא, העדפתי שלא לתאר את תגובות הקהל להישגיו הקודמים של אמיל בהלסינקי".
כך בסוף הפרק המתאר את ההחלטה המדהימה של זטופק, לרוץ את ה-0500 ואת ה-10,000 ואת המרתון (שבו לא התנסה מעולם קודם לכן) בתוך שבוע אחד. אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל ניצח בשלושת המרוצים. לא היה ולא יהיה עוד כדבר הזה. זאת היתה החלטה אישית שלו. לא היו אז לְאצן יועצים ורופאים רבים. במקרה הזה הקיפו אותו רק גורילות סובייטיות שלא הניחו לו לדבר עם עיתונאים. אבל זה לא הפריע לו לרוץ.
אשנוז מאמץ ללבו את הריצה הפרועה של זטופק בדרך שבה בחר לכתוב. רק כוונת כתיבתו מנחה אותו, והיא נעה קדימה בהתמדה מהירה ומתוך שמחה עצומה. הפרת הקונבנציה של אשנוז דומה להעדר הסגנון בריצתו של זטופק. "הקטר הצ'כי" רץ בכתפיים מכווצות, ראשו התנודד מצד אל צד, פניו התעוותו ממאמץ, אך רגליו דהרו קדימה, עצמאיות וממוקדות-מטרה, כמנותקות מפלג הגוף העליון. העין בת התקופה התקשתה לתפוס את מהירות ריצתו.
בביוגרפיה שלפנינו אין תאריכים. אין גם יומרה לעמדה אובייקטיבית. זטופק מרגש את הכותב, הבוטח לחלוטין במושא כתיבתו ואינו נזקק לעומס נוקדני שיפגין עומק
זטופק בגר והגיע להישגים על-אנושיים דווקא בתקופות שבהן משטרים דכאניים השתלטו על ארצו. הוא החל לרוץ ערב הכיבוש הנאצי ואסף מדליות זהב אולימפיות במדינה שנחנקה בחיבוק הרוסי. נתיב הריצה שלו חצה את הזמנים הרעים ביותר לרוח האדם במאה העשרים. הוא לא חדל לרוץ גם כשנשלח לעבודה במכרות האורניום, והוסיף לרוץ כפועל זבל. בכל מקרה, וכנגד כוונות המשטר – ההמונים הוסיפו להריע לו. הריצה שלו הייתה החופש שנגזל מהם.
ז'אן אשנוז, לרוץ, מצרפתית: שירה חפר, סמטאות, 175 עמ'.