ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

לשכב עם מוכרת הספרים: אודי שרבני משיק ספר ראשון

אודי שרבני פרסם את רומן הביכורים שלו "למה אתה לא מחייך" - ואז גילה שלספר נותר חודש לחיות

אני צריך לשכב עם המוכרת של צומת ספרים מהסניף ההוא. היא ממליצה על הספר שלי. מרמזת באלגנטיות שאם לא אשכב איתה, היא תפסיק. מחזיקה אותי קצר. אטפס לרשימת רבי המכר דרך המיטה. היא תתפוס לי באשכול נבו, אני אסייד לה בקשוע. הדיבורים המלוכלכים שלנו יהיו "מי במבצע 1+1, אה? מי!". אדגדג אותה בטרטקובר אושיב אותה על הדרור משעני, נשתה כוסית של קניוק. ואז היא תשאל: דוד? ואגיד, לא, זה אודי. וההוא שהתכוונת אליו מתעקש שזה "דויד".

סתם, לא באמת. אני טיפוס ביתי, אבל מדי פעם אני נוסע עד אילת, מתפלח לחדרי מלון ומשאיר שם עותק מרופט של "למה אתה לא מחייך", הספר שלי. אני קונה המון עותקים של הספר. פרסומת סמויה, בדיוק כמו המאמר הזה; לא הרבה מכם מודעים לעיר התחתית של עולם הספרים, שבו הסופר החדש מכתת רגליו מחנות לחנות. ללכת להסביר למוכרים על מה הספר שלך.

לילה אחד חלמתי שאני קובי אור. בסוף הקראתי שירה ב"צימר" מול חמישה אנשים. הייתי כמוהו, כותב מיוחד ללא פלטפורמה. בשביל לצאת מזה, החלטתי לכתוב ספר. התיישבתי וכתבתי.

סתם, לא באמת. אבל דמיינו לכם כותב - אני - רדוף על ידי אי מימוש הפוטנציאל שלו. ובכן, כותב מיתולוגי ללא ספר בתחת שלי; אין לי שום רצון בכך. אני פה בשביל להגיע לאנשים ולהשאיר את זה אצלם; יאהבו או לא - זה כבר לא עסק שלי.

הנה, אחרי שהספר יצא, ד' אוספת אותי במכוניתה. היא אחת מסוכני הספרים של ההוצאה שלי, מודן. יש לה כמה חנויות בסבב. תפקידה לדאוג שהספר יונח עם ההמלצה הנכונה. לא היא ולא המוכרים קשורים לכתיבה שלי. אני מצטרף אליה כי זה עוזר; סופר חדש בלי סוכן לידו זה ספר כתוב בקאפס לוק. אנחנו מתחילים בקניון איילון וממשיכים. תכירו, זה אודי, הוא כתב את "למה אתה לא מחייך". לד' יש את זה; המוכרים אוהבים אותה. אני נעמד מולם ומסביר על הספר.

לפי ויקיפדיה, המוח האנושי מורכב משלושה מבנים: "המוח הגדול" (מוכרים עלובים, כתבתי ספר ואתם לא), " גזע המוח" (כולם מתים בסוף, גם אתה), ו"המוח הקטן" (אידיוט, הם ממש נחמדים). אני מתחיל להבין את העניין; זה לא משנה על מה הספר, חשובה הדמות החיננית. שלי. שתבינו, אני מאמין באנרגיות חיוביות אבל לא באנרגיות מצועצעות, כמו אלו של הבחורות שרואות כלב, מתכופפות אליו ואומרות "שללללום!" בקול גבוה. בכל פעם שאני נתקל בזה, אני שואל את עצמי למה לא לדבר אליו בקול רגיל? והנה, מול המוכרים, קידום המכירות שנכפה עליך רק כי "אחרים זקוקים לזה", או "כי ככה העולם עובד", מכביד עליי. הוצאתי ספר, ואתם המוכרים תמליצו.

אבל לך תבנה על זה. כמות הספרים שמגיעה לחנויות אדירה (ועותק קריאה אחד; כל מוכר קורא בקצב שלו וחלק מהם מביאים להורים). אני נוקט אם כן שיטה אחרת: לא מפסיק להגיע לחנויות הספרים. הופך לתימהוני. אני "ההוא שהוציא ספר ולא משחרר". המוכרים רואים אותי ומתלחששים. הם רק לא יודעים שאני עושה את

זה בשביל לאגף בנוכחות את קידום המכירות האווילי (לילה אחד חלמתי שאני מצמיד סכין למוכר ושואל אותו על מה הספר שלי).

מלחמת הקיום עוברת אל המגרש הסינתטי, אל הדשא שבין צומת ספרים וסטימצקי. המלחמה על המדף לא מטאפורית, היא פיזית. הזזה קטנה ימינה ואתה לבד בברלין. כמה מוכרים, כמו פולנים עם עליית גג מוסתרת, אוספים אותי לחיקם. אוויר של מזגני קניונים בתוך הריאות. קרטונים עם ספרים תקועים במחסנים, מחכים לפריקה.

אם אתה מוצב על המדפים, זה אומר שהספר שלך ימות במחיר מלא. מנגד, "האיים" הם הריבועים שבהם מונחים הספרים שבמבצע; אני תלוי בזמנם הפנוי של המוכרים לפרוק אותי (יום אחד עליתי במגדל פיזה, בסופו עמד סופר ידוע; הוא אמר לי שבשביל לזרז את התהליך הוא שולח במסווה את האחיינים שלו לחנויות, לשאול אם הספר שלו הגיע).

להפתעתי, "ספר" עדיין מתפקד כאמא הפולנייה של מעשי האמנות. אולם חייו הם מבוא לפתיחת הבדיחה השגורה ביקום; חדשות טובות ורעות: הוצאת ספר, אבל יש לו חודש לחיות. תכף יועבר הספר מהאיים אל המדפים. המוכרים - גם אם אהבו אותו - לא ימליצו עליו, כי ישראלים לא קונים מה שלא במבצע. החול שבשעון החול נאסף ממקום שכף רגל לא דרכה בו, מחליק.

והכתבה הזאת קרה, כה קרה וחסרת רגש, עמוסת דימויים ומשחקי מילים עד ששכחתי מה רציתי להגיד. רציתי להגיד שחשוב לי שתקנו את הספר שלי. באמת. זה יעשה לי טוב, ירגש, יגרום לי לחייך. והמוכרת ההיא? היא רצתה לשכב איתי כי היא חשבה שאני דויד גרוסמן. והיא היתה עיוורת.

אודי שרבני, "למה אתה לא מחייך" אירוע ההשקה - הערב (שלישי) ב-20:00 ב "טוניק" בתל אביב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...