נקמת הדינוזאור הפואטי: מהם השיקולים של שופטי פרס ספיר?
בשנים קודמות העדיפו שופטי פרס ספיר ספרים על "נושאים חשובים", והשיקול הפואטי היה בבחינת זן נכחד. לא הפעם
למשל הספר "תש"ח", שזכה בשנה שעברה, הוא אולי הספר הבעייתי ביותר בכל הקריירה של קניוק מהבחינה הפואטית. לאחר שנים שבהן קניוק היה אחד הסופרים הכי חדשניים מבחינה סגנונית, הוא זכה בפרס דווקא על ספר זה, שבו ויתר על כל האופי שלו ככותב ובחר לתאר בגוף ראשון את חוויית המלחמה.
ייתכן מאוד שהדפוס החוזר לבחור בספר על נושא חשוב היה יכול להיות נכון והולם אילו השוק הספרותי בישראל היה כזה שלא מוכן להעריך ספרות העוסקת בנושאים החשובים. אבל זה לא המצב. בשוק כיום בישראל מרבית הספרים המצליחים הם אלו שמציעים נושא חשוב עם פואטיקה פשוטה. בעולם של המבצעים, שבו הקורא הוא לקוח, ספר המציע נושא רציני בקריאה קלה הוא שילוב מנצח של שניים במחיר אחד: עומק ועונג.
אמנם אותה נטייה ללכת על הנושא הגדול שכתוב באופן קליל לא אפיינה את כל הרשימות הקצרות לפרס ספיר, אך נדמה כי היא משלה בכיפה. הספר היחיד שזכה בפרס ספיר ולא היה כזה היה "שום גמדים לא יבואו" לשרה שילה, שאמנם עסק בנושא חשוב של עיירת פיתוח תחת איום קטיושות, אך הציב אתגר קריאה לא פשוט לקורא. לכן כאשר הופיעה הרשימה הארוכה של המועמדים לפרס השנה, הימרתי לפי אותו ההיגיון על חמישה ספרים שייבחרו מתוכה לרשימה הסופית, וטעיתי בענק.
הספרים שנבחרו אולי עוסקים כמעט כולם בנושאים החשובים, אך כל אחד מהם הוא גם בעל אמירה פואטית, כזו שמאתגרת את השפה: "ארטור" לדן בניה סרי כתוב בשפתו של סרי, שהיא סוג של עגנוניזם תימני הנשען על רובדי שפה שאינה מדוברת; "דרוש לחשן" לחגי ליניק, שהישגו המרכזי אינו בנושא שבו הוא עוסק, השכול, אלא בהפיכת השכול לגורם המשפיע על השפה והופך אותה למעגל של הווה מתמשך; "חיי חורף" של אורלי קסטל-בלום ממשיך את הפואטיקה הפרועה שלה, זו שבנויה על התהומות האירוניים בין שני משלבים של שפה; "היברו פבלישינג קומפני" למתן חרמוני מצליח לכתוב עברית ביידיש ובעיקר לקלל כראוי ביידישעברית; ו"יולנדה" למשה סקאל הוא רומן עם אתוס לשוני רומנטי, כזה המבקש לאחד בין היופי של הדמויות ליופי של השפה.
לצד כל המעלות שציינתי אפשר היה לציין גם את נקודות החולשה שיש בספרים הללו, אך אין זה
אם הבחירות של השנה מסמנות שינוי מגמה, ייתכן מאוד שפרס ספיר יוכל להיות גורם מאזן בספרות העברית. בעקבות היחלשות השפעת הביקורת יכול פרס כזה, אם יינתן על סמך שיקולים אמנותיים, לגבור על תנאי השוק. אך אולי אני תולה תקוות גדולות מדי בפרס שמחלק מפעל הפיס. אחרי הכל, התקווה שפרס ספיר הוא שיחזיר את הספרות העברית למוטב היא קלושה כמו התקווה הנואלת של גור הטירקס להצליח לצוד את הסטגוזאורוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם