סוף העולם הוא אורגזמה: "מלנכוליה" הוא מטאפורה קלושה
בסרטו החדש "מלנכוליה", קשה להאמין לחזון האפוקליפטי של לארס פון טרייר, מניפולטור ציני המשחק ברגשות הצופים ומנתב את הסרט באופן מגושם וצפוי מדי להתנגשות הבלתי נמנעת בין האקסטטיות לשכלתנות
''מלנכוליה'', במאי : לארס פון טרייר, דנמרק 2011
אלא שהדברים הללו רציניים יותר מסתם היטפלות לאי הבנה כזו או אחרת. ראיות לכן ניתן למצוא בתוכן סרטיו "לשבור את הגלים" או "דוגוויל", הספוגים ברוח פשיסטית, אך גם בחוברת הרשמית מטעם מכון הקולנוע הדני שחולקה לבאי הפסטיבל כשבוע לפני אותה מסיבת עיתונאים. בחוברת משולב ראיון מקיף עם פון טרייר שבו הוא אומר כך: "תמיד היתה לי חולשה לאסתטיקה הנאצית... הרבה מהעיצוב הנאצי היה מופלא. היו להם כאלה רעיונות גדולים!".
בהמשך הדברים הוא מביע התפעלות ממפציץ הצלילה "שטוקה", שפותח בזמן הרייך השלישי והפצצות שהטילו טייסיו צוידו במשרוקיות שהוסיפו צלילים של שריקות מאיימות לכוח ההרס שלהן, צלילים שפון טרייר רואה כמבטאים של "מעוף אמנותי". חוש הומור פגום זה לא.
בשנים האחרונות, המשיך פון טרייר וסיפר, הוא משתדל לגלות את הגרמני החבוי בתוכו; אותו גרמני פנימי שהוסתר ממנו זמן רב. לפני מותה של אמו, היא התוודתה באוזניו שהוא אינו אלא יתום מגרמניה שאומץ על ידי משפחה דנית. מובן שהדרך חזרה אל הגרמניות שנשללה ממנו בלידתו מתאפיינת באימוץ סממני תרבות שאותם לא הכיר מקרוב, ולאחרונה הוא מתנחם בחיק יצירותיהם של ניטשה וואגנר, שהיו להם, כידוע, חופן של מניות בכורה בעיצוב האווירה שלתוכה נבט הנאציזם. "מלנכוליה", למשל , נפתח באוברטורה אופראית שאורכה שמונה דקות תמימות, שבהן מושמעת הפתיחה ל"טריסטן ואיזולדה" של ואגנר - אותה אופרה המהללת את ההקרבה שבאהבה, שאותה ניתן ליישם אך ורק באמצעות איחוד האוהבים על ידי המוות.
הכמיהה אל האובדן והחיים בצל המוות הם נושאי הסרט "מלנכוליה", המשתדל לפסוע בתוך נתיבים שנכבשו היטב על ידי זרם הרומנטיציזם עוד משלהי המאה ה-18, ושהתפרצותו הטוטאלית הזינה את האופרות של ואגנר. חלקים גדולים מ"מלנכוליה" נתונים תחת המוזיקה הוואגנריאנית ומזכירים את ציורי היער המאיים והטבע הפראי של קאספר דויד פרידריך, הרומנטיקן הגרמני הגדול שבילה זמן רב מחייו בדנמרק.
פון טרייר חילק את "מלנכוליה" לשני חלקים: חלק א' קרוי "ג'סטין", ובו נראית אותה ג'סטין (קירסטן דאנסט) כשהיא אינה ממהרת לחתונתה. באיחור של שעתיים מגיעים היא ובעלה הטרי מייקל (אלכסנדר סקרסגרד) אל טירה קסומה, שבה ממתינים להם אורחי מסיבת החתונה - משפחה, ידידים ועמיתים לעבודה. הטירה שייכת לג'ון (קיפר סתרלנד) בעלה העשיר של קלייר (שרלוט גינסבורג), אחותה של ג'סטין. באופן נדיר מגיעים לאירוע החגיגי גם הורי ג'סטין וקלייר: האב דקסטר (ג'ון הרט) והאם גבי (שרלוט רמפלינג), שהתגרשו מזמן אך משטמה עזה עדיין חוצצת ביניהם.
עוד אורחים במסיבה המפוארת: ג'ק (סטלן סקרסגרד) וטים (בריידי קוברט). האחד הוא הבוס של הכלה המנהל ביד רודנית סוכנות פרסום גדולה. האחר הוא אחיינו הצעיר, שזה עתה התקבל לעבודה באותה הסוכנות, ועליו הטיל דוד ג'ק משימה מיוחדת - להיצמד לכלה לאורך כל האירוע במטרה לחלץ ממנה משפטי חוכמה שביום מן הימים ישולבו בקמפיינים.
די בהתבוננות שטחית בשתי האחיות כדי לעמוד על ההבדלים התהומיים ביניהן. ג'סטין לוקה בדיכאון, ואילו קלייר טובלת בתוך פדנטיות יתר. בעוד הכלה כמו מרחפת כמנותקת מעל האירוע שהיא עומדת במרכזו, הרי שאחותה, המתפקדת גם כתחליף אם לג'סטין, אצה-רצה מפינה אחת לאחרת עם לוח זמנים צפוף בידיה, ומנסה להשרות אווירה עניינית ככל האפשר בחתונה שגולשת די מהר לאנרכיה ביזארית.
הרבה דברים משונים מתחוללים במהלך החתונה, אך השיא שייך לרגע שבו הכלה מוכת הדיכאון נוטשת את מיטת הכלולות, רצה אל חצרות הטירה, מגיעה לשדה גולף נטוש ושם באמצע השדה אונסת את טים הצעיר, בעוד הבעל מייקל רואה את הדברים מחלון חדר המיטות.
חלקו השני של הסרט, "קלייר", מתחולל ימים מספר לאחר החתונה הקטסטרופלית. ג'סטין, השרויה בדיכאון שעל סף הקטטוניה, שבה אל טירתם של קלייר וג'ון, ושם ממתינים השלושה, יחד עם בנה הקטן של קלייר, לקץ העולם. לא פחות.
מתברר שכוכב כחול ושמו מלנכוליה מתקרב באורח מסוכן אל כדור הארץ. בתוך חמישה ימים, מזהירים רואי השחורות, ידרוס הכוכב הענקי הזה את תבל על כל יושביה. מובן שיש מדענים החולקים על קביעה אפוקליפטית זו, ובסרט משמש להם כשופר ג'ון העשיר, שתחביבו הוא אסטרונומיה והוא מבין לא מעט בהתנהגותם השפויה של גרמי השמים.
כמקובל ביצירות מהזרם הרומנטי הקלאסי, גם פון טרייר מנתב באופן מגושם וצפוי מדי את "מלנכוליה" אל ההתנגשות הבלתי נמנעת בין האקסטטיות הרגשנית לבין השכלתנות הריאליסטית, בין איתני הטבע הנצחיים לבין אותה מציאות מוכרת שלעד תישאר ארעית. פון טרייר, מאבות אסכולת "דוגמה 95", מחיל על הסרט את העיקרון הוויזואלי שאסכולה זו קידשה - הצילום במצלמת כתף קופצנית, שהרעד המתמיד שלה אמור לשקף את האקסטזה הרומנטית.
סצנות ההמתנה לאפוקליפסה כמו נתלשו מאלמנך הסרטים של ברגמן: מחול המוות בסיום "החותם השביעי", ההתגלות האלוהית בסיום "מבעד לזכוכית האפלה" או ההמתנה ליצורי הלילה המסויטים ב"שעת הזאבים". אך יותר מכל מזכירה ההמתנה לקץ כל הקצים את קטעי הסיום בסרטו של הרוסי אנדריי טרקובסקי "הקורבן" (1986), שממש כמו "מלנכוליה" צולם בשבדיה.
אצל טרקובסקי זה קורה כשארלנד יוזפסון (שהיה השחקן החביב על ברגמן), המגלם מומחה לכתבי ניטשה, מבין שפרצה שואה גרעינית ודינו של העולם להיעלם. לטרקובסקי, מיסטיקן פרובוסלבי, אפשר היה להאמין שזהו הלך הרוח הפנימי שלו, שהכתיב לו את המוצא האפוקליפטי. לפון טרייר, מניפולטור ציניקן המשחק ברגשות, אי אפשר להאמין לשום דבר. לכן מותר לנחש שההתפוצצות הפאטאלית בסיום "מלנכוליה" אינה אלא מטאפורה קלושה לאורגזמה נשית, או אולי תיאור בומבסטי של מחזור ביוץ ובריאה. עובדה, כעת הוא עובד על סרטו הבא, "נימפומנית" שמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם