ישראלי, סקוטי ויפני נפגשים ברומניה: על "בונראקו"
"בונראקו" הוא עירוב פוסט מודרני של ז'אנרים ולאומים שנמשך יותר מדי זמן. ובכל זאת, שווה להעיף בו מבט, לפחות בחצי שעה ממנו
''בונראקו'', במאי: גיא משה, ארה''ב 2010
מסובך? הסרט עוד יותר. אבל רק בכאילו. שני זרים - אחד אקדוחן ללא כלי בידו, האחר סכינאי יפני - נקלעים אל עיירה רוחשת מזימות, הנשלטת על ידי אנשי אגרוף הפועלים בשירותו של בוס נפשע בשם ניקולה, המכונה בפי העם "חוטב העצים". אותם זרים שואפים, כל אחד וסיבתו הכמוסה, להתעמת ישירות עם הבוס, אך דרכם נחסמת על ידי עושי דברו הרצחניים. למזלם, פועל בעיירה בית מרזח שמנהל ברמן צולע השש לסייע לשניים שזה-מקרוב-באו לארגן את אותה פגישה פטאלית, שסופה ברור - מישהו חייב למות.
לצורך העברת הסיפור המגושם הזה לבד מסתייע הבמאי גיא משה ("הולי") - ישראלי לשעבר שזה לו סרטו הארוך השני - בטכניקות של קומיקס, תיאטרון בובות, מחול ומשחקי וידיאו. כל התמהיל הזה מותז על מבנה עלילתי שחייב רבות לז'אנרים קולנועיים מגוונים; החל ממערבונים, דרך סרטי קראטה ועד סתם פילם נואר אורבני ומחוספס. הדים של "קיל ביל", "באטמן", ברוס לי ויוג'ימבו חודרים ללא הרף אל תוך הסצנות השונות בסרט, ומעניקים לו ארומה מקושקשת של אמירה פוסט מודרניסטית המפגישה בין "דיק טרייסי" (1990) ל"הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) האקספרסיוניסטי.
אילו "בונראקו" היה מתקצר בשעה שלמה (לפחות) והיו נוספים לו אלמנטים של הומור, אפשר שהיה זה סרט טוב. אך גם כך ניתן להגדירו כהפתעה מהסוג המודע לעצמו. סרט פעולה שאינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, והגדרה זו כוללת גם את העובדה הפשוטה שלעתים קרובות ניכרים בו התפרים הטכניים - אנימציית מחשב, צילום שחקנים מול מסך ירוק ריק, תוך שילוב עם אתרי צילום ממשיים. הצלם
ג'וש הארטנט (משופם), רון פרלמן (עם ראסטות בגוון בלונד), וודי הרלסון (צולע) ודמי מור בתפקיד זונה, מקדמים את הסיפור הפופ-ארטי הזה, כשהם זוכים לסיוע מסיבי מצדו של גאקט - כוכב רוק יפני המדגיש את טשטוש זהותו המינית הזכרית/ נקבית. מאפיל עליהם באיכותו הסקוטי קווין מק'קיד ("טריינספוטינג"), שמעצב באופן משעשע דמות רשע קיצוני שהוא לוחם חרב מיומן המצויד במשקפי ג'ון לנון ובנימוסים אירופיים מופלגים.
בשל סיבות הקשורות במימון ההפצה התעכב "בונראקו" במשך שנתיים מיום סיום הפקתו ועד מועד הקרנתו בבתי הקולנוע בארה"ב. מבקרי הסרטים של צהובוני ניו יורק הקיאו עליו, ואילו בעיתונים הרציניים יותר סברו כי מדובר בסרט ירוד ביותר. ובכל זאת, שווה להעיף בו מבט. צפייה במלוא 124 דקותיו עלולה להסתמן כמשימה מפרכת, אבל מנה בת חצי שעה בהחלט מומלצת, ולא חשוב מאיזה חלק מהסרט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם