חיי אהבה: החיים של נטע גרטי מושלמים
כשנטע גרטי הגיעה בגיל 14 להופעה של מוניקה סקס במתנ"ס בגדרה, היא לא יכלה לנחש שהגיטריסט יהיה בעלה. 17 שנים אחר כך, עם ילדה משותפת ודירה בצפון תל אביב, הזוגיות עם פיטר רוט נראית כמו פרסומת לערוץ החיים הטובים. בראיון לרגל יציאת סרטה החדש, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", היא מאשרת שאין לה שום סיבה לבכות (אלא אם משלמים לה)
זה יכול היה להיות סיפור מתוק לנכדים. הרגע שבו מלאו לנערה 18 והיא רצה לעיר הגדולה, לפדות את החיוך מהרוקר. זה נגמר בטבעת, אושר ועושר. איך אפשר אחרת. ובכן, הכל קרה. קצת פחות הוליוודי, קצת יותר מאוחר, ובכלל דרך שידוך של חבר בשר ודם. בהשאלה מיהודה עמיחי - הנערה נשכחה והמבט נשכח, אבל אותו גמל שלמה? ממש לא. "סיפרתי לו והוא זכר", מתלהבת גרטי, "לפיטר יש זיכרון מטורף. הוא זכר את הסיטואציה ואת הצחוק".
חמש שנים של זוגיות פוטוגנית, ילדה אחת - הלנה בת הארבע וחצי - ודירה חדשה בכוכב הצפון. הזוג גרטי-רוט הם נערי פוסטר של אהבה הכל-כלול. היכרות, חתונה, ילדה, בית. בקצב הזה. למסגר ולשלוח להורים. גרטי עצמה מרגישה בת מזל. גבר כזה, היא אומרת שוב ושוב, לא מדפדפים בכל ז'ורנל. "קרה לי נס ממש. לא האמנתי. כבר קיבלתי את זה שזה לא יקרה לי. הרגשתי שהאהבה הזו שאני חולמת עליה, אולי לא קיימת, שאולי זה סתם משהו שיש לי בראש ואני צריכה לוותר ולהתפשר. ואז הכרתי את פיטר. אני מאוהבת בו כמו ביום הראשון. קרה לי נס שהוא אוהב אותי. אין הרבה כמוהו. סופר אינטליגנטי, רגיש, לב ענק. גם הכי סקסי שיש. לא עובר יום בלי שאני אומרת לו שאני אוהבת אותו. כל יום, כל יום".
טו גוד טו בי טרו.
"אנשים צוחקים עלי. לא מזמן איזה שחקן אמר לשחקן אחר שעובד איתי, שהדבר שהוא הכי אוהב בי זה כמה שאני חולה על פיטר. אנחנו נשואים עוד מעט חמש שנים ואני מעריצה אותו. מאוהבת בו לגמרי. בוואן, בדרך להצגה, יש כל מיני שיחות בין השחקנים ושואלים אותי, 'נו, אם היית יכולה להיות עם ההוא ועם זה על איזה סט?'. ואני אומרת, 'אין לאף אחד שום סיכוי מול מה שיש לי'. שום סיכוי. אף אחד לא מדגדג את הקרסוליים של פיטר".
והפיטר הזה, המושלם של גרטי, שר את אחד משירי האהבה היפים, מילים כלחן. "היא אוהבת להרגיש כוכבת/ קונה ביום שישי שני עיתונים/ מעיינת בשקיקה במקומון שלה/ אולי תבחין בשמה" הוא
ההבנה הזו לא טריוויאלית בין בני זוג.
"לכל בנאדם יש את המורכבות שלו, את חוסר הביטחון, אבל אני חושבת שיש בינינו את ההבנה הזאת. אני מכירה תודה על מה שיש לי. נישואין זה לא דבר מובן מאליו, זה רק חוזה. אפשר להתפטר מתי שרוצים. זה יכול להתפוגג ככה וצריך לזכור את זה כל הזמן. ההורים שלי, למשל, ביחד מגיל 17. הם האהבה הראשונה אחד של השני והם עדיין מאוהבים. זו מערכת יחסים שלא רואים בבתים אחרים. אף פעם לא שמעתי אותם רבים. יכולתי לשמוע אותם לא מסכימים על משהו, מתווכחים, אבל אף פעם לא שמעתי אותם צועקים. נאהבים תיכוניסטים כאלה, והם עדיין ככה. אני מרגישה שאני בת מזל. חלק מזה זה בגלל שאני תמיד מרגישה שיש איזה אסון מעבר לפינה. זה שומר עלי אסירת תודה. על החיים שלי, על בעלי, על הילדה שלי. זה לא משהו שאני מתרגלת אליו. אני מודה על זה שאני חיה, על הכל".
בקריירה, כמו בחיים, גרטי מצאה את שאהבה נפשה. ילדת ספר, חלום על משחק והגשמה לפי הספר. בלי נסים וקיצורי דרך, אבל עם ניקול אחת שמפנטזת עיר גדולה. גרטי נכנסה לתפקיד ניקול ב"סוף העולם שמאלה" ופתחה גאות בקריירה. אחר כך הגיעו הדרמות הטלוויזיוניות והתפקידים בתאטרון.
הקולנוע תמיד היה שם. "רק כלבים רצים חופשי", "החוב" (שלאחרונה קיבל פרשנות הוליוודית), "חיי אהבה" הגרמני על פי ספרה של צרויה שלו, ועכשיו "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" (מאתמול בבתי הקולנוע). סיפור שכולו חלומות בין שיכונים, עם החומוסייה והירקן, והמבט הזה, העורג, אל העולם הגדול, מעבר למחלפים של חושך. סימיקו (ציון ברוך) עובד בחומוסייה, רוצה "לעשות סרט". הוא מלהק את השכנים ומוציא ספונסר מהבוס. בדרך הוא מג'נן את ארוסתו (גרטי), את עצמו ואת אחותו של העולם.
גרטי, אחרי הפסקה קצרה, נהנית לחזור לקולנוע. "אני נורא אוהבת קומדיות", היא אומרת."'סימיקו' זה קומדיה עממית, צילמנו בג'סי כהן בחולון והשכונה נכנסה לתוך הסרט, הכרנו את הטיפוסים, ישבנו איתם בקפה כל בוקר. סימיקו משתמש באנשים בשכונה בשביל הסרט שלו. גם במציאות השכונה נכנסה לתוך הסרט. הם שיחקו את החבר'ה של השכונה".
בביקורות המוקדמות, אחרי ההקרנה בפסטיבל חיפה, כבר החלו ללחוש "בורקס", ולא במובן הטעים. גרטי, בפעם הראשונה, מרצינה. "תמיד כשעושים פה קומדיה מייחסים אותה למשהו מוכר שנעשה בעבר", היא מתקוממת. "לא אכפת לי. להפך. נורא רציתי לעשות סרט כזה, אני עושה כל כך הרבה דברים אחרים וקומדיות נכנסות לי ישר ללב. הן עוברות את הפילטרים של הביקורת מהר".
יגידו שזה שוב הסטיגמה המזרחית. העממיקו גילה את הקולנוע.
"כשקראתי את התסריט לא הרגשתי שיש שם עניין של מזרחים או שיש שם עלבון וגיחוך. זה סיפור על שכונה קטנה בארץ. השאלות האלה קצת מתחסדות. איפה אנחנו נמצאים? נראה לי נורא מטומטם להגיד אשכנזי או מרוקאי או תימני. לעשות איזה הבדל. אז אם זה היה בנווה מונוסון לא היו שואלים את השאלה הזו".
השאלה היא אם היו עושים את "סימיקו הקטן" בנווה מונוסון.
"למה לא? את הסרט הזה אפשר לעשות בכל מקום. יש בו משהו מאוד אוניברסלי. זו מטאפורה על בחור שרוצה להגשים את עצמו ואין לו את היכולות. לפעמים השאלות האלה הן גזעניות. אני לא מבינה בכלל את ההתייחסות הזאת. זה אפילו לא עלה לי בראש, נשמע לי חשוך לחלוטין. מה זה משנה איפה זה נמצא? אני חושבת שהשיח המזרחי לא עולה אפילו לרגע בסרט, בשום צורה. זה סיפור על אנשים שרוצים לפרוץ את הגבולות של עצמם ולצאת מהמקום שלהם. זה אולי מה שמזכיר את 'סוף העולם' כי יש שם את הרצון לעשות משהו אחר, משהו שונה, להעז".
נראה שאת לא מתרגשת מביקורות.
"זה לא נעים לקרוא על עצמך דברים לא טובים באף קונסטלציה. ב'סוף העולם שמאלה' אני זוכרת שידעתי עוד כשצילמנו שהקהל ישתגע על זה והביקורות ישנאו את זה, וכך היה. אבל אני יכולה להסכים עם ביקורות לא טובות. גם לי יש ביקורת על מה שאני עושה, לרוב אני המבקרת הכי איומה של עצמי".
בטלוויזיה גרטי השתתפה ב"תיק סגור", ב"חיים אחרים", ב"בסימן ונוס", ב"רביעיית רן" וב"מסכים". מבין כולם, את קוקי - הפילגש החתולית שגילמה ב"הבורר" - קשה לשכוח. למי שהתגעגע, בקרוב יתחילו צילומי העונה הרביעית. התחנה הבאה היא "שביתה" של רני בלייר, דרמה המבוססת על סרט דוקומנטרי. מפעל כימיקלים בבעלות זרה, עובדים שמתאגדים, מאבק לחיים או לחתימה בלשכה. את התוצאה ספק אם גרטי תראה. "אני לא יכולה לראות דברים שאני עושה. לא אוהבת לראות את עצמי על המסך. מהעונה השלישית של 'הבורר' ראיתי רק חלקים באייפון. זה כמו לעצום חצי עין. בגלל זה כיף לי לעשות תאטרון, אני לא רואה את זה אף פעם".
לא רואה, אבל משחקת. גרטי היא קודם כל חיית תאטרון. תאטרון הקאמרי. "המלט", "המלך ליר", "מי מפחד מוירג'יניה וולף". עכשיו היא מזגזגת בין "כולם היו בני" ל"מעגל הגיר הקווקזי". "כשאנשים בברנז'ה, בבועת התאטרון, שמעו שליהקו אותי ב'מעגל הגיר' לתפקיד של הגרושה המשרתת הם הרימו גבה. עיתונאית אחת אמרה לי, 'מה? זה כזה לא הטייפ קאסט'. נכון , כי זה באמת לא טייפ קאסט. המודל הוא אישה כבדה, כפרית. זה מוזר ללהק יפה. זה האנטי טייפ קאסט שלי. אנשים לא הבינו מאיפה זה בא".
כך או כך, לגרטי אין רגע דל. "יש שחקנים שמאוד קשה להם לעבוד בתאטרון כי זו עבודה מאוד לא זוהרת", היא מסבירה, "אני לא אגיד 'קשה' כי יש עבודות קשות מלשחק כל יום. אתמול מנהלת ההצגה אמרה לי, 'יש לך 43 הצגות בינואר'. אמרתי 'איזה כיף'. היא שאלה, 'זה לא קשה לך לעשות שתי הצגות ביום? את לא רוצה שניתן הצגות למחליפות שלך?'. אמרתי לה 'לא!'. למה שאני לא אוכל לעשות שתי הצגות ביום? אני כבר שבע שנים בתאטרון, זה סוג של שריר שאתה מפתח. אלה כפתורים שנלחצים".
הביקוש שלך כשחקנית מוגבל לתאטרון.
"תראה, שחקן לא יכול לעמוד במקום. אני כל הזמן דבקתי בתאטרון, וזה נחשב עבודה לא זוהרת. לי זה נורא חשוב. אני יוצאת מאיזון כשאין לי את זה. זה אוויר לנשימה. אם יש לי שבוע עם שתי הצגות, משהו אצלי לא מאוזן. זה לא לחץ, זה יצירתיות. מקום שאני איתו במגע יומיומי. הסיבה שאני ממשיכה להיות שם זה בגלל שאני כל הזמן מתעסקת בדברים אחרים שיפתחו אותי, שיגדילו אותי".
נטע גרטי מעולם לא יזמה מרד נעורים. לא היה צורך, לא היה במי. הוריה, אפרים ועפרה, מהנדס אלקטרוניקה ורופאה אלטרנטיבית, נתנו לילדה למתוח את הגבולות. לדרוך על המוקשים. "נתנו לי לטעות", היא אומרת, "אמא שלי תמיד אמרה 'אני מרשה לך לטעות'. זה לא שלא חינכו אותי, פשוט במקביל נתנו לי את החופש לבחור. אם לא רציתי ללכת לבית ספר הם נתנו לי לקום בצהריים, המנהלת הייתה מתקשרת ואז היו נותנים לי בראש. כשאני מסתכלת על זה היום, כאמא, זה מאוד אמיץ".
לפני 31 שנים נולדה ברמת שרת, תל אביב. בת שלוש הייתה כשעברו לגדרה. בהמשך הגיעה שליחות בארצות הברית ואחריה חזרה לגדרה, שם העבירה את התקופות הטובות. אלה שמצטלצלות יפה עם מרחבים, שדות, מושבים ומכולת אחת. היום, היא נאנחת, הכל בניינים. אחיה הגדול, ליאור, משחק גם הוא. בצבא הדריכה צלפים. יום אחרי השחרור, עדות לשביעות הרצון מהשירות, עלתה על מטוס לניו יורק. שנה של לימודי משחק בלי שטרסברג הספיקו וגרטי עשתה פרסה. "תקופה לא פשוטה", היא מתארת. "אספתי חוויות, השתפשפתי. נזרקתי לעולם. אתה יודע, ילדה מגדרה. לא ידעתי כלום".
אחר כך הגיעו הלימודים בניסן נתיב והאודישנים ל"סוף העולם שמאלה". גרטי התקבלה אולם נוהלי בית הספר לא אפשרו לה להצטלם לסרט במהלך הלימודים. "ניסן נתיב אישר את זה, וזה היה יוצא דופן. אבי נשר (במאי הסרט - א"ש) קבע פגישה וישב איתו. אבי תמיד מספר שהוא הגיע לבית הספר לבקש את ידי. זה נורא נגע ללבי".
התלמידים בכיתה של גרטי שמעו על האישור יוצא הדופן ושלפו ציפורניים. הם סירבו לשתף אותה בהצגה שהעלו באותה תקופה. גרטי חוותה חרם בגרסה הסטודנטיאלית. "באתי לשם אחרי שנה בלי שטרסברג, מקום נורא אינדיבידואלי, אין לך אפילו כיתת אם. בניסן נתיב זה כיתה של 15 תלמידים שאיתם אתה גדל וזה נורא אינטנסיבי. זה בית ספר מעולה, אבל מבחינה חברתית זה לא פשוט לבנאדם שהוא מאוד עצמאי. כשאתה בקבוצה קטנה, כל יום מהבוקר עד הלילה במשך שלוש שנים עם אינטריגות ומריבות, זה לא קל. נורא רציתי להתמקד במקצועיות והמקום האישי הזה כל הזמן איים עלי. זה יצר הרבה מהכעס כלפי. אני לא מאשימה אותם. בית הספר למשחק זה אי שפיות זמנית".
היום , כשגרטי בולעת במות ומסכים, היא מטפחת חברתיות עם המילייה של הלנה. או פשוט בוואן, בדרך להצגה. הקולגות מניסן נתיב מקסימום מגרדים חלטורה לילדים בקניון, מדלגים בין פרק רווקות מסוכסך למשנהו. גרטי כבר יותר מארבע שנים אמא. מי פילל. אתה מסתכל ורואה פני נערה. שובבות עצורה שמשחררת רסן רק בצחוק מתגלגל.
"ילדתי בגיל 27. במונחים של שחקנית זה מוקדם, אבל הרגשתי נורא בשלה. הרגשתי שהשתכללתי יותר, שגדלתי. שאני יכולה הרבה יותר להכיל, שאני לא מטולטלת בכזו קלות. די קשה להוציא אותי משלוותי עכשיו. זה משהו שלא היה ככה. פעם היה לי נורא קשה, עומס של עבודה היה משפיע עלי. היום אני בכלל לא בלחץ".
ואיך זה מסתדר עם גידול ילדה?
"זה דורש לו"ז יותר מתוכנן. חודש מראש פיטר ואני יושבים עם הלוחות ומסתכלים מתי אנחנו צריכים בייביסיטר. זה עובד טוב. הלנה לא במועדונית או בצהרון. אני מוציאה אותה לפני כדי שאספיק להכין לה צהריים ולהיות איתה, שאני לא אתגעגע אליה כל כך. אחר הצהריים אני יוצאת להצגה ופיטר, אם אין לו הופעה, מחליף אותי. או שיש בייביסיטר שזו האחות של פיטר, אלוהים יברך אותה. הבת שלי לא נמצאת עם זרים. רק עם משפחה. טפו טפו, היא לא מכירה מטפלות.
"בשנה שעברה היה לי נורא קשה. 'מעגל הגיר הק ווקזי' עלתה וזו הייתה הצלחה נורא גדולה. היו לי ערב-ערב הצגות ולא ראיתי אותה בכלל. השנה, כשאני באה לקחת אותה בצהריים, אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה לפני כן. כל כך קל לי להתנהל. הרבה יותר כוח ושמחה. כשאני מבשלת לה צהריים ואנחנו משחקות ורואות סרטים ביחד זה כל כך ממלא ומרגיע".
לאחרונה , אחרי שנים בנווה צדק, קנו דירה בשכונת "כוכב הצפון". טרנספורמציה שמדיפה ניחוח של רכב ליסינג, לא זוגיות של רוקר ושחקנית אופי. "זה פרבר פה", היא מתגוננת. "מצחיק אותי שכל החבר'ה מהתאטרון אומרים לנו, 'צריך דרכון בשביל לבקר אתכם'. האמת? הסיבה היא כלכלית. חיפשנו המון במרכז העיר. המחירים בלתי אפשריים ואתה מקבל איזו חירבה בלי מעלית, בלי חניה, בקומה שלישית, ואתה משלם יותר. פה זה נורמלי והגיוני לגדל ילדים".
ילדים, משכנתה? לא רואים עלייך.
"זה טוב שזה מופרד מהפרסונה".
והפרסונה בוכה המון. ערב-ערב. כמו שעון. "בעיקר כשמשלמים לי על זה", היא פורצת בצחוק מתגלגל. "יש לי פורקן יומיומי על הבמה אז אני לא בוכה כל כך בחיים. על הבמה? כל יום. זה שכלול שלי. רשמתי על זה פטנט. תמיד כשעשו דרמה בניסן נתיב אמרו לי, 'את תעשי את התפקיד הזה'. כששאלתי למה דווקא זאת שבוכה אמרו לי, 'כי את יודעת לבכות נורא טוב. אין אף אחת שבוכה ככה'. זה משהו שיוצרים. זה כמו לצחוק".
אבל ככה? לפי הזמנה?
"ערב-ערב. וזה בנקודות מסוימות, במילה מסוימת. באותו רגע אני בתוך זה, זה אמת לחלוטין. אני זוכרת שפעם אחת שחקן אחד אמר שזו אמנות השקר. לפי דעתי זה הפוך לחלוטין. זו אמנות האמת. אמנם אתה יוצר משהו שהוא לא מציאותי, מוכתב ממחזאי, אבל אתה צריך ליצור את זה ולהאמין לזה".
לגרטי אין באמת סיבה לבכות. החיים מזמנים לה תעסוקות לפי תחומי עניין. התדמית שלה כאייקון אופנה, אחת שיודעת מה נכון ומתי, זימנה לה פלרטוט עם עולם העיצוב. לאחרונה הגישה את "דייט עם אדריכל", תוכנית עיצוב ואדריכלות בערוץ החיים הטובים. "הם פנו אלי, אולי כי אני נתפסת כאיזו אסתטיקנית, לא יודעת. בכל מקרה הם קלעו. זה באמת עניין אותי המפגש עם האדריכלים. אני מאוד אוהבת מוזיאונים לעיצוב, זה מדבר אלי. לא עשיתי את זה בגלל שיש בזה תהילת עולם".
עיצוב ואופנה זה נחמד, אבל הקנקן במקרה הזה מסתיר, לא מכסה. פנים עגולות, יופי משכנע, לא מסובב ראשים. לא כזה שצועק "תראו אותי". גרטי לופתת, בעדינות. יופי מינוס המניירות. אני לא דוגמנית, היא צוחקת. אז איך היא קוראת לפרזנטורית של מותג האופנה "קאלה"? יחסי ציבור ויזואליים, אולי. "אני פשוט חושבת שזה תלוי בחשיבות שאתה נותן לדימוי החיצוני שלך", היא קובעת. "אני לא נותנת לזה מקום. יותר חשוב לי שסצנה תהיה מרגשת מאשר שאני איראה יפה בפריים. אני לא מאלה שמבקשות מהצלם שיראה להן מוניטור".
אף פעם לא הצטלמת לשער עם קצפת על הפטמות.
"לא. זה פורנו רך, לא?".
חלק מהקולגות לא חושבות כך.
"לא יודעת, אולי אני עוד אעשה את זה. אין לי איזה טאבו. זה תלוי באיך שאתה תופס את עצמך. אי אפשר לגרום לעז לאכול זברה שותתת דם. אני יכולה אולי לחלטר, אבל זה לא המקצוע שלי. אין לי את הנתונים. אני כן יכולה להתחבר למותג אופנה כמו 'קאלה'. אני גם קונה שם. מפה ועד להיות דוגמנית? אני לא. בהתחלה כשמצלמת סטילס הייתה מכוונת אלי הייתי בלחץ. הייתי קפואה. הייתה לי הבעה של איילה מבוהלת שראתה זאב. עם השנים השתחררתי ואני נהנית מזה. זה לא עניין של ביישנות. זו טכניקה".
ביישנות, לפחות זו שלא עוצרת בחלק עליון, אף פעם לא בלטה אצל גרטי. העירום שהפגינה ב"סוף העולם שמאלה" וב"חיי אהבה" הוצמד לה בספח לתעודת הזהות. בכל ראיון, היא יודעת, תידרש לזה. למה, איך, מה אבא אמר, כמה אמא התייפחה. צפוי כמו שיחה אצל המנהל (בפועל, אגב, ההורים לא התרגשו). "זה הכי דפוק", היא רוטנת. "די! זה היה מזמן ובעיקר בסרט שאף אחד לא ראה. בזה זה נגמר. זאת השאלה שבה אני מוציאה את הקלישאה מהתיק. כל כך חפרו לי שזה די".
טוב, העירום מצטרף לזוגיות לדוגמה, לאמהות בגיל צעיר. את עוף מוזר בתחום שיפוט "התעשייה".
"באמת? לי זה הרגיש נצח עד שהתחתנתי. אצל שחקנים זה נחשב מוזר, יוצא דופן, אבל זה לא יוצא דופן באמת. בעולם המציאותי זה נחשב נורמלי לגמרי. אני בת 31 ויש לי ילדה בת ארבע. זה רגוע לגמרי".
בבני ברק יצחקו עלייך.
"כן, ממש מופקרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם