אני טקסט פוליטי: הסטודנט הפלסטיני הראשון לקולנוע באריאל
מוחמד מוגרבי הוא הפלסטיני הראשון במחלקה לקולנוע במכללת אריאל. את סרט הגמר שלו כינה נגיד המכללה "אנטי ישראלי". ראיון
מוגרבי הוא ראפר פלסטיני שחבר בהרכב ג'י טאון (ה-G על שום ה"גטו", רמז לגדר ההפרדה שמכתרת את שכונת מגוריו) וכעת גם קולנוען מתחיל. סרט הגמר שלו, "ירושלים גן עדן" - וידיאו-ארט שהפיק וערך עם חברי סברין, להקה מזרח-ירושלמית ותיקה - הוקרן לפני שבועיים בהיכל התרבות באריאל, בערב ההקרנות החגיגי של בוגרי המחלקה לקולנוע. מוגרבי הוא הפלסטיני היחיד שלמד אי פעם במחלקה הזאת.
''לא הייתי סגור מה זה אריאל ולא ידעתי שזו התנחלות''. מוחמד מוגרבי
צילום: ראובן קסטרו
הקוקטייל שנערך בתחילת הערב בלובי היכל התרבות לא הסגיר את שעתיד היה להתרחש. התאספו שם בחגיגיות כ-100 איש , משפחות דתיות צעירות לצד צעירים וצעירות חילוניים. מוגרבי הגיע להיכל מלווה בהוריו. "הנה הגיע האורח שלך עם הסרט הפרובוקטיבי", אמרה לי יחצנית המכללה כשנכנס. בהמשך כבו האורות, על הבד ריצדו כותרות בערבית ללא תרגום ובקרב הקהל הורגשה מתיחות.
"ירושלים גן עדן" התגלה כיצירה מאתגרת.
במשך 30 דקות (בגרסה המקוצרת, המלאה אורכה 50 דקות) הוקרנו על הצג, שפוצל לשלושה חלקים, קטעי וידיאו רומנטיים מתוך העיר העתיקה על שלל הרוכלים, החרוזים, הפעמונים וערמות התבלינים שמאפיינים אותה. הסרט חסר דמויות או נרטיב ברור, והמוזיקה שכתב סעיד מוראד, מנהיג להקת סברין, דומיננטית בו יותר מהעלילה.
סבלנות הקהל פקעה אחרי כשבע דקות. דיבורים החלו להישמע, הערות נזרקו לחלל ובהמשך גם צחוקים מזלזלים. כמה דקות לאחר מכן נרשמה נטישה הפגנתית של כמה צופים כועסים. רוב הנשארים פתחו במחיאות כפיים כשבאחד מרגעי הסרט נראו יהודים חרדים, גם הם חלק מהפסיפס האנושי הירושלמי. ואז הגיע רגע השיא.
המוזיקה של סברין הפכה קצבית ותוקפנית, מזכירה את הפסקול התעשייתי לסרטיו של דז'יגה ורטוב הרוסי, והעריכה נעשתה עצבנית בהתאמה. את שלושת חלקי המסך מילאו תמונות צנחנים הצועדים לתוך סמטאות העיר העתיקה ונראים כמי שבאים לכבוש אותה; אחריהם הופיעו שוטרים זעופים; והקטע החותם הציג צילומים מבניית גדר ההפרדה, כשברקע הולמים בחומרה התופים של סברין.
"מוחמד הוא נכס שיווקי עבור המרכז לעיצוב ולטכנולוגיה באריאל", הסבירה אחרי הסרט רינת, היחצנית. לא בטוח שהנכס השיווקי עצמו מסכים להיכנס לתפקיד. "אם הייתי יודע איך זה להיות פלסטיני במכללת אריאל בחיים לא הייתי עושה את זה", אומר מוגרבי.
לפני המכללה באריאל הוא למד שנה בבית ספר לאמנות במוסררה בירושלים, במסלול הניו מדיה. "לא אהבתי אותו. הבנתי שאני מחפש לעשות קולנוע כי הוא פופולרי ויכול לפנות להרבה אנשים ובמוסררה עשיתי דברים לא קומוניקטיביים. אז חיפשתי באינטרנט בתי ספר אחרים באזור. לסם שפיגל לא קיבלו אותי, ואז מצאתי את אריאל. זה היה הכי קרוב והכי זול, ודוגרי לא הייתי סגור מה זה אריאל ולא ידעתי שזו התנחלות".
מה קרה כשהגעת?
"הייתי בשוק. הייתי הערבי היחיד בכיתה וכולם סביבי מתנחלים. הייתי בודד, נסעתי כל יום באוטובוס מירושלים ויום אחד פגשתי בנסיעה מישהי שלומדת איתי, דתייה. התלהבתי כי מצאתי עם מי לדבר, אבל היא התעלמה מה'שלום' שלי. אחרי חודש קלטתי שהסטודנטים שם פשוט לא אוהבים ערבים, ושבניגוד אליי, שלא מתעניין בפוליטיקה ורק רוצה לעשות סרטים, הם מאוד מתעניינים בפוליטיקה. הכי נורא היה בזמן המלחמה בעזה, זה היה מפחיד. שמעתי אותם מדברים על הערבים בשיעורים. פעם אחת באה אליי מתנחלת באמצע שיעור ומול כולם אמרה לי:'כל הערבים צריכים למות'. לא עניתי לה, אני עם האלימות גמרתי כבר בתור ילד במחנה".
הסטודנטים האחרים סירבו לעזור בהפקות שלו. מוגרבי צילום: ראובן קסטרו
החבר'ה שלמדו איתך באריאל יודעים באיזה מקום קיצוני אתה חי?
"לא התחברתי איתם. אמנם לימודי קולנוע בנויים על שיתוף פעולה, ויצא לי להיות צלם, עוזר במאי ותפקידים אחרים בהפקות של אחרים, אבל הם לא רצו לעזור בהפקות שלי. פעם, בשיעור אולפן טלוויזיה, רציתי לראיין ראפרים פלסטינים, והרי אי אפשר לעשות אולפן בלי צוות. אבל כל המתנחלים סירבו לשתף פעולה, ונשארתי עם שני חבר'ה מפתח תקווה ומבת ים".
חניתה אטון, לשעבר מנהלת המחלקה לקולנוע באריאל, מודה ש"מוחמד לא התחבר עם הסטודנטים. אמרתי לו כמה פעמים לשים תרגום לעברית בסרטים שלו כי אנחנו מרגישים מאוימים כשאנחנו שומעים ערבית, אבל הוא סירב. מנגד גם אנחנו לא שמנו תרגום לערבית בסרטים שלנו. הוא לא קיבל עזרה מהסטודנטים אבל גם לא ממש תרם את חלקו בהפקות של אחרים. אם המקרה של הפקת האולפן היה קורה בתקופתי כמנהלת מחלקה אז הייתי מורידה ציון לסטודנטיות שסירבו לעזור לו".
אטון מספרת שיום אחרי ההקרנה התקשר אליה נגיד המכללה באריאל, שר האוצר לשעבר יגאל כהן אורגד, אמר לה שסרטו של מוגרבי הוא אנטי ישראלי ולא מאוזן ושאל כיצד לדעתה עליהם להגיב. אטון מספרת שהשיבה לכהן אורגד ש"האיזון צריך להתבטא בסך כל סרטי המחלקה, ולא בתוך כל סרט וסרט".
כהן אורגד מכחיש שמצא לנכון להגיב על הסרט, ומוסיף לגביו: "הוא עשוי מצוין. החלק האנטי ישראלי בו ברור, הוא מעוצב בצורה מתוחכמת ויפה. זה בא לידי ביטוי בחלק שמראה את הנוכחות הישראלית בירושלים שהוא תזזיתי ולא רגוע, בניגוד לנוכחות המוסלמית והנוצרית בעיר שנראית שלווה". בנוגע לתלונות של מוגרבי על אי שיתוף פעולה מצד סטודנטים יהודים במחלקה משיב כהן אורגד שלא שמע על כך, ומזכיר ש"בכתבה שעשה רינו צרור על הסטודנטים הערבים שלנו הם דווקא סיפרו שהם מבסוטים. אני לא יכול להבטיח לך ששום סטודנט יהודי לא מסתייג משום סטודנט ערבי, אבל לרוב יש שיתוף פעולה".
מוחמד, החברים במחנה יודעים שלמדת בבירת ההתנחלויות?
"כן, ולא היתה להם ביקורת. תבין, אנשים שומעים קולג' ישראלי ומתרשמים, כי רוב החבר'ה שלי מהמחנה בכלל לא גמרו תיכון. למזלי שלחו אותי לתיכון פרטי בירושלים ולא לבית ספר במחנה. רוב האנשים פה לא בדיוק סגורים על איפה זה בדיוק אריאל ומה קורה שם, אלא עסוקים בעיקר ביומיום הקשה שלהם. לפני שהגעתי לאריאל חשבתי שאני המוזר והדפוק כי אני בא ממחנה פליטים, אבל עכשיו אני יודע שהמתנחלים באריאל הרבה יותר מוזרים ממני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם