חג הקורבן: "סילבסטר בניו יורק" גרוע, אלא מה?
"סילבסטר בניו יורק" מציג בקלישאיות מלודרמטית סיפורים קורעי לב רגע לפני שכיכר טיימס מתמלאת בהמון אדם צוהל
''סילבסטר בניו יורק'', במאי: גרי מרשל, ארה''ב 2011
מקומון ניו יורקי העלה לדיון בשבוע שעבר את הסוגיה הנכבדה: איפה עדיף לשהות בליל 31 בדצמבר המתקרב; כלוא בתוך נבואות הזעם של שבטי המאיה, הגורסות שבדיוק אז יתחולל קץ העולם, או להיתקע באולם הקרנה עם הסרט "סילבסטר בניו יורק", שעלילתו מתרחשת באותו המועד. העיתון קובע בבירור שהאופציה הראשונה עדיפה בהרבה.
"סילבסטר בניו יורק" הוא שיט סכריני חסר בושה שעושה שימושים בלתי נסבלים במרבית הקלישאות המלודרמטיות הדוחות באמת. מניצול גס של גסיסת איש זקן ועד ניצול בוטה את בדידותה האורבנית של אישה המצויה בגיל המעבר. יש בו מאבק בין-דורי בין אם ובתה המתבגרת, התנגחות בין בני זוג פרודים, ייאוש של גברת שזה עתה איבדה את מקום עבודה, כאבן הפיזי של יולדות המתחרות ביניהן מי תניב תינוק חדש פונקט לשנה החדשה וגם סבלו הנפשי של אמן החש כי אין מי שמבין את יצירתו. וכל זה קורה רגע לפני שכיכר טיימס במנהטן מתמלאת בהמון אדם צוהל, הבא לצפות בבלון פורח ולטבול בערימות של קונפטי. ולא לשכוח את נשיקת החצות האולטימטיבית. שנה חדשה נכנסת.
הבמאי גרי מרשל, עם התסריטאית קתרין פוגייט והצלם צ'רלס מינסקי, הסריחו את האוויר לפני כשנה עם סרטם המשותף "יום האהבה" שהריץ כמה סיפורים מקבילים המתרחשים ביום ולנטיין הקדוש, חגם של האוהבים.
עשרות שחקני קולנוע וטלוויזיה - בהם אשטון קוצ'ר, מישל פייפר, רוברט דה נירו, הילרי סוואנק, ג'ון בון ג'ובי, האלי ברי, שרה ג' סיקה פארקר וקתרין הייגל - כלואים בתוך רצף עלילתי סימולטני, המחקה באופן מגושם את הנוסחה הנרטיבית שפותחה ב-1976 - ב "נשוויל", סרטו של רוברט אלטמן, שלפיה זורמים סיפורים שונים ומנוגדים אל אותו השפך, כאילו הם יובלים של נהר גועש.
הסיפורים בסרטו של מרשל הם בעיקר מטומטמים, חסרי פואנטה וטובלים בשלוליות של צדקנות מדמיעה. למרות סגל השחקנים הענק (הכולל גם את מייקל בלומברג, ראש עירית ניו יורק), אי אפשר לציין לחיוב איש מהם. אבל לשיאים שליליים שוקעים רבים מתוכם, ובקשר לכך ראוי להעניק קרדיט מיוחד לפייפר, קוצ'ר וסוואנק הירודים. ולשרה ג'סיקה פארקר, שגרועה אפילו מהם.
לא הסרט ומבצעיו הכושלים צריכים לעמוד פה לדין, אלא השקפת העולם שמניעה את מכלול הדמויות שמאכלסות אותו, ולפיה הכל נפלא בעולמנו, ממש כמו שני טורי שיניים צחורות המעטרים את חיוכן המלאכותי של זבניות ניו יורק, המנסות לדחוף לשקועים בבולמוס הרכישות עוד איזשהו מותג מיותר. אולי כדאי לקטוע לרגע את המחאה החברתית, ולהפנות את האנרגיות הלוחמניות אל עבר אותה הוליווד שממשיכה להתגאות בצרימה המזויפת הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם