פוסט מורטם: האוצרת של מוזיאון תל אביב מגיבה לביקורות
מוזיאון תל אביב מזניח אמנים עכשוויים, המחאה איחרה ב-15 שנה , ובאגף החדש יש קושי להציג. אלן גינתון, האוצרת הראשית בעידן שלאחר מוטי עומר, יוצאת סוף סוף לאור
מוטי (מרדכי) עומר כיהן כמנכ"ל וכאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב עד יום מותו. בערך שבוע אחר כך מצאה את עצמה אלן גינתון, אוצרת האמנות הישראלית במוזיאון, אחראית לתערוכה המקומית שתוכננה לחנוך את האגף החדש: חשיפה ראשונה של אוסף המוזיאון. לרשות גינתון עמדה רשימה של כמה מאות עבודות שרכש המוסד, ומתוכה תכנן עומר לתלות כ-200 פריטים.
"לא יכולתי לתכנן את התערוכה כמו שמוטי חשב עליה", אומרת גינתון, שמכהנת בתפקיד 24 שנה, 15 מהן בניהולו הריכוזי והשנוי במחלוקת של עומר. "הייתי מוכרחה לעשות את זה כמו שאני מבינה. מה גם שבגלל שמוטי כל כך רצה לעשות את התצוגה בעצמו, לא ידעתי מה בדיוק הוא תכנן לתלות. אין ספק שאם הוא היה תולה את האוסף, זה היה נראה אחרת. הוא היה נותן יותר מקום ל'אופקים חדשים' (קבוצת האמנות החשובה בכיכובם של זריצקי, שטרייכמן וסטימצקי), ואצלי האמנות העכשווית קיבלה ביטוי גדול יותר. לפני שמת גיבשנו רשימה מוסכמת, אבל לא הסכמתי עם כל הבחירות שלו. מקצתן נעדרות מהתערוכה הזאת, ואחרות מיוצגות במקומות אחרים במוזיאון".
כשעומר חלה המוזיאון לא הכין תוכנית מגירה?
"שלבי ההחלמה שלו עד הניתוח (להשתלת מוח עצם) היו יפים מאוד, וחשבנו שהוא יחזור ממנו מאושש. היינו אופטימיים, אולי אופטימיות של שוטים. גם האופטימיות של מוטי עצמו היתה מידבקת. הוא היה באמצע העבודה על הבניין, על קיפר (אנסלם, האמן הגרמני שהתערוכה שלו חנכה את האגף), על האוסף. היה ברור שכשהוא יתאושש נוציא לפועל את החזון שלו, והעבודה הפיזית תיפול עלינו".
האגף החדש כפה על התערוכה שאצרת חלל בלתי אפשרי. ההנהלה הורתה שלא יוצבו מחיצות וקירות בחללים כדי שהקהל ייהנה מהמבנה, והתערוכה שילמה על כך מחיר כבד. אם הבניין חשוב יותר מהעבודות הייתם יכולים להשאיר אותו
"אני מתרשמת שהמבקרים כן נהנים מהאוסף, יש תגובות טובות. עם זאת, גם אני נתקלתי בקשיים לעבוד במבנה שלא משמש כמעטפת. אבל זו התנסות טובה לאמנות הישראלית להיות מוצגת בחלל שהוא 'וואו' כשלעצמו".
רוב האמנים ממש לא סובלים אותו. היו שהתלוננו בשיחות איתי על התקרה הנמוכה, שמזכירה לטענתם בניין משרדים, וכמה מהם גם קראו לו "הלובי".
"מותר לעבודות גם להתנגד לחלל. אבל אם המסקנה היא שהוא מאפיל עליהן, מהר מאוד נראה קירות תוחמים שיגבילו את החשיפה למפל האור (המצוי במרכז המבנה ומאיר חלק נרחב מחללי התצוגה). כשהתחלתי ללמוד תולדות האמנות התנהלה אותה שיחה כמעט על מרכז פומפידו בפריז בעל המגה סטרוקטורה, השקיפות לעיר והצנרת החשופה. תוך זמן קצר הכל התכסה במחיצות ובקירות לבנים. יכול להיות שגם פה זה יקרה".
בתערוכה עצמה בחרת לא להבליט אמן מסוים. הכאילו-שוויון הזה נותן תחושה של תערוכה היסטורית שבורחת מאמירה ברורה.
"בחגיגה כמו פתיחת בניין חדש הרגשתי שזה לא המקום להתעכב על ארבעה אמנים ידועים וברורים, אלא לפתח את הסיפור ואת הרצף. אני באה עם ראייה סיכומית של עבודה מצטברת שעמלו עליה אוצרים וחוקרים רבים, ורציתי לתת לה נראות. כל מה שמוצג בתערוכה הנוכחית זה הקאנון כפי שהתגבש בשנים האחרונות".
גינתון, ילידת גדרה, בוגרת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב, מתגוררת בעיר ונשואה לאמן דוד גינתון. בעקבות פטירתו של עומר היא משמשת במקביל לתפקידה הוותיק גם כאוצרת הראשית של המוזיאון בצוותא עם דורון לוריא. את כובעו השני של עומר, כמנכ"ל, ממלאת באופן זמני הסמנכ"לית שולי כסלו.
משרדה של גינתון שוכן במבנה הישן של המוזיאון. "יש תכנון להעביר את המשרדים לבניין החדש, אבל קשה לעזוב את החדר", היא אומרת. למוזיאון הגיעה בשנת 1977 כאסיסטנטית לאוצרת אמנות ישראלית שרה ברייטברג-סמל, אחת הדמויות המשמעותיות בזירת האמנות הישראלית לדורותיה, שסייעה בתחימתה בתוך פרספקטיבה היסטורית, בין שבאמצעות כתיבה ("דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית") ובין שבאמצעות אצירת עשרות תערוכות. עשר שנים אחר כך החליפה גינתון את ברייטברג-סמל.
בתחילת כהונתה בלט הייצוג שהעניקה לאמניות הישראליות; בייחוד זכורה לטובה תערוכת המפתח "הנוכחות הנשית - אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים", שאצרה בשנת 1990, ובהמשך הדרך גם תערוכות היחיד של אתי יעקבי (1996), של מיכל נאמן (1999) ושל דיתי אלמוג (2006).
פתיחת האגף החדש תפסה אותה בעיתוי לא נוח. מלבד הפרידה הכפויה מעומר היתה גם המחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון, והובילה למחאת אמנים סוערת נגד המוזיאון. "מוזיהון", הם קראו לו. עיקר טענותיהם של המוחים - בהם דמויות מפתח כמו יאיר גרבוז, תמר גטר ורועי רוזן - היו שהמוזיאון מנותק כבר יותר מעשור משוק האמנות המקומי ולא עושה דבר כדי לקדמו, ושאנשי עסקים בעלי עניין מכתיבים בפועל את מדיניות המוזיאון, בין השאר כתוצאה משליטתם בוועדת התערוכות והרכישות, ושהאוספים שלהם מוצגים בחללי המוזיאון כדי לקדם את ערך העבודות. התוצאה היא, טענו, שאת הקאנון מנסחים אנשי עסקים, ולא האוצרים.
עד היום סכרו אנשי המוזיאון את פיהם בנוגע לטענות. כעת גינתון שוברת שתיקה פרטית ארוכה ונאותה להתמודד עמן. את אמירותיה המשמעותיות ביותר יש לחפש בין השורות, במילים שלא נאמרות. "אני מרגישה תחושת החמצה לא פחות גדולה מהאמנים המוחים", היא אומרת. "זה צחוקה המר של ההיסטוריה. 15 שנה שתקתם, ודווקא עכשיו, כשהאגף החדש נפתח והמנהל נפטר - אתם מוציאים הכל החוצה? יש פה דיון שהוחמץ, שנים שהלכו לאיבוד. במהלכן שאלתי את עצמי: 'איפה האמנים'. אבל אולי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא".
משתמע מדברייך שרוח גבית מצד האמנים היתה מסייעת לך במאבקים מול גורמים אחרים בתוך המוזיאון.
"ללא ספק".
זה לא סוד שהיחסים שלך עם עומר היו טעונים למדי. נתפסת כדמות מעט חלשה מול הדומיננטיות שלו והתקשית להגשים בתקופתו את הקו האמנותי שלך. מנגד, לא קמת ועזבת את המוזיאון.
"מוטי עבר תהליך ב-15 שנות כהונתו. בהתחלה הוא היה ריכוזי מאוד, ואלו היו שנים קשות. עם הזמן היחסים השתפרו והיה יותר נעים לעבוד איתו. עשיתי מה שרציתי, אבל בתנאים חסרים. את התערוכה 'הנוכחות הנשית' רציתי להשלים ברצף של תערוכות יחיד לאמניות, אבל בינתיים אמנית אחת הוצגה במוזיאון אחר, באחרת איבדתי עניין. התערוכות התקיימו, אבל זה לקח המון זמן".
המוזיאון פספס דור שלם של אמנים צעירים מוכשרים שמקבלים בשנים האחרונות הכרה בכל העולם. זו החמצה אדירה.
"מוזיאון תל אביב לא סיפק מגרש משחקים לאמנים עכשוויים. אבל הוא סיפק קטלוגים, תיעוד, צילום, כתיבה. בזמן שפה היה כבד והיסטורי ואטי, המוזיאונים האחרים חטפו לנו את הסצנה העכשווית. פספסנו את הרכבת, אתה צודק. היתה חסרה לנו אג'נדה מנוסחת, במקום לתת לכל אמן להשתולל עם הקטלוג".
זו לא היתה האחריות שלך, כאוצרת?
"בזמן המנהל הקודם מרק שפס צעקנו: 'אנחנו רוצים מוזיאון לאמנות עכשווית'. הוא אמר 'כשיש רק מוזיאון אחד בעיר גדולה, זה לא יקרה'. כשקמו כל המוזיאונים האחרים שמחתי מאוד. אני לא חרדה למעמד של מוזיאון תל אביב כמרכזי. מה שהציל אותי באותן שנים של תסכול היה פרס גוטסדינר שהשאיר אותנו רלוונטיים. דניאלה לוקסמבורג (סוחרת אמנות, היום בעלת הגלריות לוקסמבורג-דיין בלונדון ובניו יורק), שיזמה לפני 16 שנה את פרס גוטסדינר לאמן צעיר, באה למשרד, אמרה 'מרגע זה את חברה בוועדת הפרס', שלחה אותי לסבב מסטודיו לסטודיו ולא היתה אסירת תודה ממני".
זה בדיוק העניין - למה המוזיאון צריך להיתלות בפרסים שמממנים בעלי העניין ולא ליזום בעצמו?
"לא כל תערוכות הפרס הן מקשה אחת. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל זוכת פרס רפופורט הראשונה לציור היתה נורית דוד. הקטלוג אזל, והודפס שוב ושוב, ותגובות הקהל היו נרגשות עד דמעות".
ועדיין, תערוכות הפרס הוצגו בחללים הקטנים בשעה שאת האולמות הגדולים תפסו תערוכות מוזמנות, "תערוכות מחווה" ותערוכות של אספנים פרטיים. העכשוויים נדחקו הצדה באופן פיזי ממש.
"מאוד הכאיב לי שתערוכת נפלאות של אמנים ישראלים עכשוויים נדחקות לחללים קטנים. זו החלטה ניהולית לא של אוצר או של נותן הפרס, אבל אני זו שחטפה על הראש. הפרס לא הרוויח מזה. אלו התנאים שנאלצתי לעבוד בהם. אני מצרה על כך".
"עומר היה נתניהו עם קסקט - אותם קונצים, אותה נקמנות", אומר יאיר גרבוז. "אבל עברו כמה שבועות וכבר רואים את ההבדל. אלן העמידה תערוכה רצינית. בלעדיה המצב היה גרוע הרבה יותר. אני רק מצר על כך שבעבר היא לא יכלה לעשות מה שהיא רוצה, ולכן לא מצאתי גם אני שום טעם לפנות אליה". לדברי אוצרת בולטת אחרת, "גינתון הצטיירה כל השנים כדמות חיוורת. בתקופת עומר היא לא הצליחה להוביל מהלכים ולעלות על בריקדות. הקדנציה שלה התאפיינה בתערוכות רטרוספקטיביות ובקידום אמניות. תערוכות סבירות עם טקסטים טובים".
כעת פניה של גינתון לעתיד. "אני מרגישה שהגיע הזמן להגביר את המשקל היחסי של תערוכות הנושא על פני תערוכות רטרוספקטיביות. אז היתה מצוקה גדולה כי לאמנים ישראלים לא היו קטלוגים, אבל החסך הזה תוקן, וייתכן שזה הזמן להחזיר את התערוכות התמטיות שנדחקו החוצה. מנגד, יש לחצי שוק מצד גלריסטים, אמנים ואספנים לטובת תערוכות יחיד".
יש גם תחושה שמוזיאון תל אביב לא הציג כבר שנים תערוכות נועזות ושנויות במחלוקת.
"במוזיאונים מרכזיים בערים גדולות בעולם לא תמצא הרבה תערוכות שנויות במחלוקת פוליטית וחברתית. הם יותר קונצנזואליים וקשורים לקאנון. המוזיאונים הפריפריאליים יכולים להיות זריזים ונועזים בתחום הזה".
סגרתם חשבונות עם אמנים שפתחו את הפה על המוזיאון. באוסף אין עבודה אחת של רועי רוזן, המצוי כבר שנים בסכסוך מתוקשר עם המוסד.
"בימים שהייתי אוצרת צעירה וטיפשה לקחתי את הצד של רוזן ופתחנו בהתנצחות מול מוטי. בדיעבד התברר לי שהיה ביניהם סכסוך גדול ואני חושבת שאפשר היה לפתור אותו בדרכי שלום. העקשנות תמיד מנצחת. בסוף מה שבאמת רציתי לעשות, עשיתי. עם רועי רוזן נשלים את החסר. הוא לא מציג באוסף עדיין, אבל הוא יציג".
אם בנוגע לקו האוצרותי גינתון מותחת ביקורת אמיצה על התנהלות המוזיאון, בכל הנוגע למעורבות בעלי ההון במוסד היא מעדיפה לעמוד מנגד. "בכל מוזיאון בעולם תמצא סדרות של תערוכות מרכזיות מאוד ששמם של תאגידים, תורמים פרטיים, אספנים, בנקים וכל מי שתרצה מתנוסס מעל ראשם. מוזיאונים נזקקים לתרומות ולקשרים של אמנים עם האספנים שלהם, שיגייסו את התרומות".
אבל אני לא מדבר על תמיכה שוטפת. כאן בעלי העניין יושבים בוועדות שקובעות את המדיניות האמנותית של המוזיאון.
"לא ראיתי בוועדות הציבוריות של המוזיאון אנשים עם אינטרסים חזיריים שדוחפים בכל מחיר לקדם את ענייניהם. הם לא מתנגדים לעבוד בראש אחד עם הנהגה אמנותית. אני גם לא חושבת שאמנים בוועדות ציבורית הם פחות בעלי עניין מאספנים".
לפי מבנה ועדת האיתור לבחירת מנהל המוזיאון הבא, ששוב מורכבת מאנשי הון ומאספנים, לא נראה שמשהו הולך להשתנות בניהול המוסד.
"חברי ועדת האיתור לא מחפשים בובה על חוט שתשרת את האינטרסים שלהם, להפך. הם מחפשים אנשים ערכיים בתחום האמנות. זה שצריכים להיות קווים אדומים - זה ברור. אני לא חושבת שמישהו זומם להפוך את המוזיאון למגרש המשחקים שלו".
את אופטימית לגבי עתיד המוסד?
"זו תקופה שנסגרה, על הטוב והרע שלה. גם אם נחפש בנרות לא נמצא עוד מוטי עומר. יהיה לנו מנהל ואוצר ראשי חדש, והסוגיות תיפתחנה מחדש. יהיה מיקס אחר בין ההיסטורי והעכשווי. מי שתפסיד היא האמנות הישראלית ההיסטורית, אולי. כל הנראות של האמנות העכשווית תשתנה. יש בניין חדש, אולמות חדשים. האיש החדש לא יהיה מוטי עומר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם