אקסטזה של צילום: "מרוב התרגשות לא הרגשתי קור"
הצלמת דפנה בו נון זכתה בפרס של הנשיונל ג'יאוגרפיק. היא עוקבת אחרי פינגווינים באנטארטיקה, דולפינים באמזונס ופנדות בסין
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
כדי לפגוש את היונקים היפהפיים, נאלצה בן נון לצאת לבדה למסע ארוך מאוד. "נורא התעניינתי ביצורים היפים האלו", היא מספרת, "והתחלתי לחפש באינטרנט איפה הם נמצאים. הבנתי שהם נמצאים לרוב בים הלבן ברוסיה ובשביל להגיע לשם ראיתי שצריך לנסוע ללפלנד". בן נון מספרת כיצד הגיעה לאזור שבו חיים הלווייתנים המיוחדים. "במשך שבע שעות נסעתי לתוך רוסיה, נכנסתי למשאית שיכולה לנסוע בתוך הררי שלג", היא אומרת.
"נסענו לשם אני ועוד מספר צוללנים מסין ומאנגליה. הגענו לים הלבן ושם התאכסנו. קיבלנו ציוד לצלילה במים קרים. זה ציוד מסורבל מאוד. זו גם השקעה מאוד גדולה. צריך גם ציוד יקר מאוד שכולל מצלמה שיכולה לפעול מתחת למים, וגם, כאמור, השקעה פיזית. אבל זה מרגש בכל פעם מחדש לעקוב אחר כל חיה חדשה. אם לא יהיה את הריגוש הזה, אני אפסיק עם זה".
ידעת איך להתנהג במים כל כך קרים?
"לא. היינו צריכים לבצע שבוע של קורס, בהתחלה של צלילה יבשה, ואחרי זה קורס של צלילה בתוך הקרח. זו אחת הצלילות הקשות שיש. פשוט עושים חור בעומק חצי מטר בתוך הים הקפוא. הם הסבירו לנו איך עושים חורים. לוקחים מעין מסור חשמלי, עוברים מחור לחור וחותכים משולש. זו פרוצדורה רצינית מאוד. רוב הצלילות הראשונות היו בלי מצלמה. פשוט לימדו אותנו איך לצלול מתחת לקרח. החליפה שלבשתי הייתה יבשה לגמרי, ובחלק מהתרגילים הסבירו כיצד לנפח את החליפה ואז להיצמד על הקרח מלמטה כלפי מעלה. ממש כמו ספיידרמן. כאשר אתה מרגיש במצוקה, אתה אומר למדריך והוא מוציא אותך מהמים".
זה מסובך לתפוס את התמונה הטובה של הלווייתנים?
"לווייתני הבלוגה הם חיות בר. הרוסים מאכילים אותם ומפעילים אותם, והם כבר מגיעים ומגיבים למי שמגיע אליהם. מהבחינה הזו הרבה יותר קל לצלם אותם. אם היה סיכון של לא לראות אותם, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להרשות את זה לעצמי, למרות שאני חושבת שיש לווייתנים נוספים שנמצאים צפונה מן המקום
התרגשת מהמפגש הראשון עם הלווייתנים?
"אני כל כך אוהבת יונקים ימיים. למעשה, הרבה מאוד אנשים מתחברים לחיות העדינות והנחמדות האלו. מאוד התרגשתי וכל כך רציתי להיכנס למים, שקשה לי להסביר את ההתרגשות שלי במילים. מרוב שהתרגשתי, אפילו לא הרגשתי את הקור המקפיא של מינוס שתי מעלות. הייתי באקסטזה לצלם את היעד. גם אמרתי לעצמי שאני לא מאמינה שאני בסיטואציה הזו. לא מאמינה שאני רואה את היצורים המדהימים האלו בתוך המים. הצלחתי לתעד שתי לווייתניות אפורות שהתיזו סילוני מים דקיקים. באחת הצלילות, אחד הלווייתנים התקרב אליי, פתח את פיו ואפשר לי ללטף את הלשון מתחת למים. כשהחזקתי באפו, הוא זה שסחף אותי מחוץ למים".
מתי התחלת להתעניין בצילום מן הסוג הזה?
"תמיד אהבתי לצלם. עוד בבית הספר הייתי מסתובבת עם מצלמה קטנה ומצלמת כל דבר. אחרי הצבא, כשהתחלתי לטייל ולראות עולם, הרגשתי צורך לתעד כמה שיותר. אני אדם נוסטלגי. תוסיף לזה שאני אוהבת בעלי חיים, וזה מתחבר מאוד לצילום של טבע. בארבע השנים האחרונות אני בוחרת בעל חיים מסוים ומתעדת אותו בכל דרך שהיא. עוקבת אחר תנועותיו ועושה כל מה שצריך לעשות כדי לצלם אותו בסביבה הטבעית שלו. הספקתי בשנים האלו לעקוב אחר פינגווין קיסר באנטארקטיקה, אחר הדולפין הוורוד (איניה) בנהר האמזונס ואחר דובי הפנדה בסין".
יש קושי לצלם במקומות מרוחקים כל כך?
"תלוי איפה. כשנסעתי לסין, הבעיה הגדולה ביותר הייתה שאנשים שם לא מתקשרים. אפילו המתרגם לא ידע אנגלית וכל מה שלמדתי היה ממה שהמתנדבים אמרו לי. היה מאוד קשה בסין, אבל המטרה היא לצלם. אמרתי לעצמי, לא אכפת לי שהחדר מסריח, שאין אוכל, העיקר לצלם את היעד".
לאחר הצילומים, ידעת שהתמונות יכולות לזכות אותך בתואר היוקרתי?
"ממש לא. חשבתי שיש צלמים הרבה יותר טובים. ראיתי כל כך הרבה תמונות יפות. למשל, ראיתי שמישהו צילם חצי פה מתחת למים, חצי פה מעל. זו תמונה שמאוד קשה לתפוס, והיא הייתה שם. אני בכלל חשבתי שאני צריכה ללמוד עוד, להתנסות עוד. למעשה, כל הזמן במקצוע הזה אפשר ללמוד עוד ועוד. חשבתי לעצמי שאני יכולה להיות טובה יותר, ואני אף פעם לא יודעת מי נמשך לאיזו תמונה. בכלל לא זכרתי ששלחתי את התמונה של הלווייתנים לתחרות. שלחתי תמונה אחרת של פנדות, וכשהגשתי מועמדות לתחרות, שמתי לב שיש שם עוד תמונה של הלווייתנים. יותר מאוחר גם גיליתי שאחת התמונות עם הבועות של הלווייתנים נבחרה לתמונת חודש אוקטובר של' נשיונל ג' יאוגרפיק'".
גיל: 31; מקום מגורים: תל אביב; מצב משפחתי: נשואה; תפקידים קודמים: עובדת בחנות בעלי חיים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם