ראשי » תרבות » אמנותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

יהיה חם: כשאמנות ואקלים נפגשים

בתערוכה "תרבות.אקלים" בודק רועי ברנד, מנהל הגלריה יפו 23, החיבור בין יצירה לאקולוגיה. "באמנות בארץ אין הערכה לכוח הטבע"

לווייתן עשוי שקיות פלסטיק שחורות שמוחזקות יחד במסקינגטייפ חום צף בחלל המרכזי של גלריה יפו 23. פעם עמדה כאן המרכזייה של בזק 144, ועכשיו, שתי קומות מעל סניף הדואר הגדול בירושלים, פועלת הגלריה שפתחה לפני שנה האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. מנהל אותה רועי ברנד, דוקטור לפילוסופיה שחזר לארץ לרגל הקמתה אחרי 14 שנים שבהן חי בניו יורק. הוא מנסה לפעול בה על פי דגם אחר: הגלריה לא מייצגת אמנים, היא לא מסחרית והיא פועלת על טהרת המחקר של אמנות עכשווית רדיקלית.

◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק

אותו לווייתן שחור, עבודה של שני האמנים הצעירים עתר גבע ושחר דור, מוצג כחלק מהתערוכה החדשה "תרבות.אקלים". זהו פסל חי שמתמלא באוויר ואז מתרוקן ממנו. "לעבודה אפקט רוחני מאוד", מסביר ברנד, "כי היא מלאה בהרבה רוח".

איך עלה הרעיון לתערוכה?
"העבודה בגלריה נסמכת על החיבור שבין המקום לאמנות, והפעם השאלה היא אקולוגית. מה מגיע מהתרבות ומה מגיע מהטבע - זו שאלה קלאסית בפילוסופיה. כיוון שהאקלים הפך להיות תופעה אובייקטיבית עם מונחים כמו שקעים ומשקעים אשר מתרחשים בספרה שלא נוגעת למציאות שלנו, התערוכה מנסה להבהיר עד כמה אנחנו מחווטים לתוך הטבע והסביבה שלנו. זה נושא שנוגע לכולם כל הזמן ברמה החווייתית האנושית שלנו".

הרעיון צמח מתוך קבוצת עבודות וידיאו שאסף אלפונוס הוג, אוצר גרמני שהיה ראש מכון גתה בריו שבברזיל ואצר שתי ביאנלות בסאו פאולו (ב-2002 ו-2004). הוג

אסף עבודות וידיאו מכל העולם שמתייחסות לאקלים, ובשיתוף עם מכון גתה הגיעה האסופה לגלריה בירושלים והיא הבסיס לתערוכה, שאליה התווספו בתערוכה המקומית שלוש עבודות פיסוליות ועבודת וידיאו של אמנים שיוצרים בישראל.

אחת העבודות הבולטות היא זו של גודיו ואן דר-ורב ההולנדי, "Everything Is Going to Be Allright". בעבודה נראה האמן מהלך על קרחון בקוטב, ובמחווה אבסורדית פותח נתיב לאוניות דרך הקרח. "זהו דימוי פואטי וקטסטרופלי בעת ובעונה אחת", אומר ברנד. "יש בו משהו דרמטי מאוד, החוזק שלה הוא בזה שאתה מבין שאתה חי פה על קרחון".

החיפוש של ברנד, בן 40, אחר עבודות של אמנים ישראלים שעוסקים בסביבה היה מאתגר. "בישראל האמנות קונספטואלית וטקסטואלית מאוד, ואין הערכה לכוחו של הטבע להיות בעל קול משל עצמו. האמנות הסביבתית היא כמעט פגאנית ולכן מאוד לא יהודית. עבודה אחת שמביאה את זה למקום היותר פוליטי-קונקרטי היא עבודת הווידיאו של דניאל קיצ'לס, בוגר טרי של בצלאל. בעבודה קיצ'לס יושב בהר הצופים וצופה על עיסאוויה, הכפר הערבי הסמוך. קיצ'לס מנגן בגיטרה בהרמוניה מדהימה עם המואזין, ובהקשר של התערוכה הזאת האוויר בין האמן למסגד נוכח מאוד, וכך היא סביבתית ופואטית".

הדיון האקולוגי מתכתב באופן ישיר עם זרם באמנות שנקרא "אמנות אדמה", שהחל בתחילת שנות השבעים, בארה"ב בעיקר. המפורסם בין אמני הזרם הוא רוברט סמיתסון האמריקאי, שבעבודותיו השתמש בטבע כחומר פיסולי ופעל מחוץ לגבולות המוזיאון או הגלריה. עבודתו הידועה ביותר היא "מזרח לולייני" (1966), ספירלת ענק עשויה אדמה ואבנים שנבנתה באגם במדינת יוטה והשתנתה ונעלמה עם הגאות ועם הזמן.

האמנים שפעלו אז, כמו סמיתסון, קראו תיגר על ההגדרות של המדיום הפיסולי ועבדו עם חומרים לא קונבנציונליים כדי לדבר על מינימליזם ומושגיות. בניגוד אליהם, האמנות הסביבתית העכשווית, כמו זו המוצגת בתערוכה בירושלים, משתמשת בטבע כחומר פיסולי במטרה לדבר על החיים עצמם. אחת המגמות הבולטות כיום היא המחשבה על הקשר הנבנה בין אמנות וחיים, או השימוש בחומרי המציאות וניכוסם לאמנות, כמו בתערוכה "אמנות.חיים", שהוצגה בגלריה בפברואר.

מפגש בין ברנד לאמן הבריטי-גרמני טינו סגל היה נקודת תפנית בהבנתו של ברנד את האמנות העכשווית. בתחילת 2010 הזמין מוזיאון גוגנהיים בניו יורק את סגל להכין תערוכה שהורכבה משתי עבודות מיצג, ובאחת מהן השתתף ברנד. בעבודה "This Progress" הותיר סגל את חלל המוזיאון ריק, ובכניסה לתערוכה ניגש אל המבקרים ילד בן 10 ושאל אותם בתמימות, "אתם יכולים להסביר לי מה זה קדמה?". המבקרים טיפסו במעלה ספירלת המבנה, תוך כדי שיחה עם הילד, ואז עם נער, איש מבוגר ולבסוף קשיש, שנפרד מהמבקר בקצה המבנה.

"העבודה של סגל העבירה אותך את שלבי החיים", אומר ברנד. "העבודה בנויה לשאול שאלות על הנחות הבסיס שלך, במובן הזה היא עבודה פילוסופית מאוד. העבודה עסקה בחיים מתוך שימוש בחיים כחומר פיסולי, דרכה הבנתי שהחיים זה דבר שיש לו צורה, ואפשר לעשות איתה אמנות".

לימודי האמנות של ברנד נעשו דרך הרגליים, כשהוא משוטט בניו יורק. במשך השנים שחי בעיר ולימד במכללת שרה לורנס החל לכתוב לעיתונים על אמנות, לאצור תערוכות ולכתוב כתיבה ביקורתית בנושא. מלבד השינוי המחשבתי בעקבות המפגש עם סגל הוא למד מעבודתו גם את כוחם ואת חשיבותם של מוסדות האמנות. כשאקדמיית בצלאל הזמינה אותו לגלריה החדשה ביפו 23, אותה הוא אוצר לצד יעל רוכמן ושגית מזמר, הוא כבר החליט שהאתגר הבא שלו יהיה בניית מוסד חדש לאמנות.

יפו 23 היא גלריה שמשמשת לא רק לתצוגה, אלא גם ליצירה, למחקר וללימוד. פועלים בה חוגי העשרה של לימודי ערב באמנות, שתי תוכניות שהייה של אמנים מגרמניה ומארה"ב וקבוצות מחקר ושיח של אמנים שמטרתן לאפשר מקום לדיון עמוק באמנות וליצור קהילות בתוך השדה. המקום הוא גם השלוחה של בצלאל לתארים מתקדמים בירושלים, ומתנהלים בו לימודי תואר שני בעיצוב אורבני ובמדיניות והיסטוריה של האמנויות.

מה אתה חושב על העשייה האמנותית בירושלים?
"ירושלים היא לא מקום של כסף או של השוק. התרבות בה נעשית מכסף ציבורי ואוניברסיטאי, לכן דברים נעשים מתוך שיח של אמנים ולא מצורכי שוק. עם זאת היא גם בינלאומית, כך שאפשר לעשות דברים המהדהדים לכל העולם כמו מגפון אדיר. אנחנו חדשים וקטנים ועדיין יש התעניינות גדולה מאוד בעולם במה שאנחנו עושים. בעצם ישנו ריק עצום בין המסחרי למוזיאלי, שהיה מאוד חסר בארץ בעיניי, ואנחנו בדיוק נמצאים בתפר בשביל למלא את החסר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...