חפצים: על שתי תערוכות העוסקות בגבריות
בשתי תערוכות חדשות שהוצגו החודש בתל אביב, המצ'ואיזם נבחן מחדש - הפעם הגברים מתבקשים להתפשט
אם היה מבט עורג אל הגופים הגבריים, הרי שהיה זה בדרך כלל מבט מיני, הומו-ארוטי. כזה שלא מותיר מרחב ליופי כשלעצמו. ריח זיעה נדף מהעבודות. אחת מהן, של שמואל גרוברמן, צייר פיגורטיבי בדרך כלל, היתה לא יותר מאשר דף ההנחיות למציגים בתערוכה מרובב במה שנראה ככתמי זרע. עבודה אחרת, תצלום של עמית מגל, לוותה בכיתוב של ניר גונטז': " גברים כבר לא הולכים לאיבוד דרך מרפסות. עכשיו אובדים הגברים בין מסדרונות החיים החשוכים והמוארים לסירוגין".
בתערוכה השנייה "גברויות", שהתקיימה במקביל בגלריה "החללית" ברחוב הירקון, זכה הסטריאוטיפ הגברי לטיפול עדין יותר, אך גם שם לא יצא בזול. "תדמיתו של הגבר כ'אליל בעל אשכי חמר', בניסוחה של התיאורטיקנית הפמיניסטית הלן סיקסו, נתפסה כ'טבעית', כאמת שאין לערער עליה", כתבה האוצרת סיגל ברקאי בדף ההסבר לתערוכה. "אלא שבעשורים האחרונים התעוררו תהיות לגבי דמות זו. בתחילה ערערו על תוקפה הנשים, אך מאוחר יותר החלה להתעורר גם בקרב הגברים מודעות רבה יותר לתדמיתם. הם הבינו כי אינם בעלי אשכי חמר וגם לא בעלי תכונות אחרות שיסייעו להם להתאים את עצמם לאידיאל הגבריות הנוקשה של החברה המערבית".
בשונה מהתערוכה בגלריה גרוס, הפעם הוזמנו גם אמניות להציג את עבודותיהן בנושא. הן עשו זאת ביד חומלת בדרך כלל ובעין משועשעת. ורד אהרונוביץ' הציגה ציור של גבר כרסתן בגופיית סבא שרוע מנומנם על כורסת בד חומה, לברכיו צלחת עם פרי קלוף למחצה, ולראשו כתר. אין שום דבר מלכותי בגבר הזה. הוא עייף, בטנו נכנעת לכוח הכבידה, והכתר דומה יותר לפריט זול שנרכש לקראת פורים מאשר עטרת מלכות. זהו מלך מובס, מעורר רחמים. שם העבודה: "אבא". לצדו ציור של בן זוגה של האמנית. הוא צעיר יותר, אך גם גופו מתחיל לתפוס רפיסות. הוא ממשש את כף ידו כמי שאינו חש בטוב.
עבודת הווידיאו של תמיר צדוק, שבה נראית חבורת ילדים בניסיונה לעבור מסלול מכשולים צה"לי שלרגעים נראה דווקא כמו פארק שעשועים, העשירה את המושג טקס חניכה בפרשנות רווית הומור מצד אחד, וביקורת מהצד האחר, הרואה בתהליך ההסללה מילדות לגבריות פעולה כוחנית שבסופה תום הנעורים ייחנט במדי צבא. שי קוצ'אירו צילם את הגברים שלו במדי תזמורת משטרה. איילת ריזה דורון ציירה אותם כבורגנים מדושני עונג.
גם כאן הגברים נטולי כל הוד והדר. הגבר כיהן בתערוכה כאידיאל יופי רק כשהוצב כוונוס של בוטיצ'לי, איבר מינו כמוס בין שתי רגליו, ומראהו מזכיר יותר אישה. הגבר של גלריה גרוס והחללית הוא יצור שפל רוח, אלים, גס, כוחני, עסוק בחלציו, מגוחך או מעורר רחמים. במקרים אחרים הוא מוצג כהנגדה של הסטריאוטיפ הגברי.
אלו היו שתי תערוכות מעוררות מחשבה ורוויות כישרון שהעמידו את הגבר במצב זר לו: לפתע הוא האובייקט. היכן שעמדה פעם אישה, ניצב כעת גבר. הוא עומד חשוף מול עיניהם הבוחנות של הצופים, כל מהותו עירומה לנגד מבט ביקורתי. עוד לפני כן: הוא תופס את מקומה של האישה כמודל, שבתורה תופסת את מקומו כאמנית, כיוצרת, כבוראת, כמי שתגרוף את התהילה.
זהו מהלך עוצמתי,
לא הצלחתי לגבש תשובה לאן כל זה מוביל ומדוע המהלך הזה מתרחש דווקא עכשיו. האם יש פה רצון לשחרר את הגבר מעולם הדכאני של האיסורים והצווים החברתיים שחלים עליו או שמא לפרק אותו מנשקיו המסורתיים כחלק מהמאבק בין המינים? האם הדלק שמניע את המהלך הוא רגש הומני או שאולי מתחת לפני השטח מכוון את התנועה היגיון קפיטליסטי, קונספירציה עלומה המקווה לפרוט אותנו לעוד ועוד זהויות שמאוחר יותר יתורגמו לפלחי שוק?
עם זאת, היה מאכזב לגלות שכמעט איש מהמציגים לא טרח לזרוק איזו מילה טובה, או משיכת מכחול במקרה הזה, לכיוונו של האידיאל הגברי הישן. מול פסל דוד של מיכלאנג'לו במוזיאון האקדמיה בפירנצה עולות בראשך כמה מחשבות: אם זאת צורת הביטוי הנשגבת ביותר של אמות המידה המערביות, מי קבע שהן גלומות בגבר? ומדוע בכלל זהו גבר לבן? ואם כן, מי החליט שלאידיאל היופי אמורים להיות זרועות כה חסונות ושישה ריבועים בבטן? ובכל זאת, אתה לא יכול שלא להתפעל מהנכונות לפעולה של הדמות, מהאומץ לקחת את גורלה בידיה, ובו בזמן מהאיפוק, מהסובלנות, מהתבונה ומהעדינות שניכרים בה. לאט לנו לפני שאנחנו מנפצים לרסיסים את סמלי העולם הישן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם