זה היה ביתם: תערוכה חדשה חושפת את שכונת מוסררה
עד שהתבגרו והקימו את "הפנתרים השחורים", חיו ילדי שכונת מוסררה בתנאים מבישים. תערוכה חדשה חושפת תמונות עצובות מהמציאות הלא פשוטה ההיא
"גרנו בבית האחרון לפני הגבול, 11 ילדים בחדר אחד, בלי חשמל ובלי מים זורמים", מספר אמויאל. "הפארק בשטח ההפקר היה גן העדן שלנו. גדלתי כמו חתול זבל. לאט-לאט גיליתי את עולם הקולנוע, אבל היה צריך כסף כדי ללכת לקולנוע אז היינו מפרקים מתכות ורעפים, ומקבלים עליהם כמה פרוטות. ככה נתפסתי וזרקו אותי למוסד עם עבריינים אמיתיים". סיפורו של אמויאל עובד לסרט אנימציה יפהפה בשם "חתול שחור", ובו הוא משחזר בקולו את ילדותו כמי שגדל כחתול שחור והפך לפנתר שחור.
הסרט שיצר ליאב צברי, ראש המחלקה לאנימציה בבית הספר לאמנות "מוסררה", הוא אחד המיצגים בפרויקט החדש "אוסף מוסררה - ילדות בשטח ההפקר", שהושק בחמישי האחרון בגלריה החברתית במוסררה, ומהווה את אות הפתיחה לאירועים המציינים 25 שנה לבית הספר.
להיות ילד בשכונת מוסררה בשנות החמישים והשישים הייתה חוויה קשה. בבתים הנטושים של השכונה הפלסטינית, שעל הגבול הירדני דאז, התיישבו עולים - מרביתם ממרוקו והיתר מעיראק, מתוניסיה ומרומניה. המשפחות, בנות עשרה ילדים ויותר, הצטופפו בדירות חדר או שניים. הילדים נמלטו אל הרחוב ואל הביצה שנקוותה בשטח ההפקר שמתחת למוצבי הלגיון הירדני.
הזיכרונות הרעים מבית יעקב, בית הספר היחיד בשכונה, צרובים בזיכרונם של בוגריו, שסבלו ממכות אכזריות ומהשפלות מתמשכות ממחנכיהם החרדים. "אוסף מוסררה" - פרי יוזמתו של אבי סבג, מייסד ומנהל בית הספר, ובניהולו האמנותי של אבי דבאח - מתמקד בשנים שלאחר קום המדינה עד ראשית שנות השבעים. הוא מאגד סיפורי חיים, עדויות, הקלטות, צילומים ומסמכים, בשילוב
דבאח חתום על סרט תיעודי שעוקב אחר אחת הדמויות הססגוניות של מוסררה - קוקו דרעי, אחד מעשרה ילדים במשפחה שעלתה ממרוקו ב-1948 היישר למעברת פרדס חנה, והפך לאחד ממנהיגי הפנתרים השחורים. "בתקופה ההיא גרו 120 איש בבניין שחולק לדירות קטנות והיו בו שני שירותים בלבד, אחד בכל קומה", מספר דרעי. "אני זוכר שאנשים התעוררו מוקדם בבוקר כדי לעמוד בתור לשירותים".
בית הספר היה הסיוט של קוקו. "כל החלונות היו שבורים", הוא מספר, "בחורף קפאנו מקור ובקיץ סבלנו מחום, וכל הזמן למדנו רק תורה. הדוסים בעטו בנו והכו אותנו בקרשים, צינורות וחבלים. פעם אחת המורה גזר לי את הבלורית שטיפחתי בסגנון אלביס לפני כל הכיתה. זו הייתה טראומה".
לאחרונה חווה דרעי טראומה נוספת כשנחשף למסמך אותנטי שנמצא בגנזך המדינה. הוא קרא אותו ונשנק מצחוק שדמה יותר לבכי: "... 'יעקב נולד שלישי למשפחה בה האח הבכור נפטר בפתאומיות. יש לו אח מוכשר בכיתה ד'... ורק יעקב (קוקו) מפגר... יש צורך בבדיקה שכלית...'". "התגובה שלי בסרט זו האמת שיצאה מהלב כשאבי (דבאח) הראה לי את המסמך", הוא אומר. "ככה הם ראו אותי ואת כל הילדים האחרים".
15 שנה מחייו, מגיל 14, היה דרעי כלוא בבתי סוהר. "כפנתרים זעקנו נוכח העובדה ש-99 אחוז מהאסירים הם מזרחיים מהשכונות", הוא אומר. "ככה הם בנו אותנו. הטיפול והחינוך היו משפילים ומגמתיים, וזה כיוון אותנו למקומות אלימים ונמוכים. גידלו אותנו להיות פושעים". כיום דרעי, גרוש ואב לבת, מייצר ומשפץ פרגולות. "כל מה שעשיתי - עשיתי טוב. הייתי פרפקציוניסט ומדויק, אבל לא קיבלו אותי כחכם. אתה הרי שחור ומזרחי - איך אפשר שתעשה משהו טוב? "
יש קשר בין המחאה שלכם למחאה ברוטשילד?
"לא. זה רחוק מאתנו כרחוק מזרח ממערב. היום מוחים באמצעים טכנולוגיים ולא מתוך כאב שיוצא מהלב. אנחנו אכלנו מכות רצח והיינו רעבים. השפילו אותנו, דרכו עלינו. לא ישבנו בסלון או בשדרה ועשינו 'לייק', תוך כדי אכילת מאכלי גורמה".
לא רחוק מבית משפחת דרעי שברחוב חולדה הנביאה התגוררה משפחת בר אשר (לשעבר בן הרוש), שגם עלתה ממרוקו, אך מייצגת פנים אחרות של השכונה. האב (סופר סת"ם) והאם (אנאלפביתית) גידלו תשעה ילדים, מתוכם שניים היו לפרופסורים (פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון עברית, ופרופ' מאיר בר אשר, מזרחן מהחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית) ואחד לדוקטור (שלום בר אשר, היסטוריון, חוקר יהדות צפון אפריקה).
"חיינו בצפיפות בלתי נסבלת, 11 נפשות בשני חדרים", מספר פרופ' מאיר בר אשר. "מכות מהמורים החרדים היו עניין רגיל לגמרי. מי שלקח צ'אנס ונכנס באיחור של חצי דקה לשיעור היה מושיט את היד למורה וחוטף מכות נוראיות. עד היום אני זוכר את טעם המכות והעלבונות".
לא הצטרפת לפנתרים השחורים?
"הורינו חינכו אותנו למחות בדרך שקטה, ולא הרשו שניקח חלק במהומות של הפנתרים, שהיו אז מוקצים ו'לא נחמדים'... הילדים והמורים מהשכונות האשכנזיות התייחסו אלינו בגזענות ובהתנשאות, אבל במשפחתי לא סבלנו ממחסור ומדוחק קשה כאחרים, ולכן הסתפקנו בהזדהות פסיבית. לצערי נוצר למוסררה דימוי של שכונה שהצמיחה מסה קריטית של עבריינים וצרכני סמים, אבל היו משפחות רבות שחינכו את הילדים לבחור באופציה של השתלבות בחברה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם