ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

בזכות האח: ישנה רק סיבה אחת לצפות ב"שרלוק הולמס 2"

המשך עלילות שרלוק הולמס של גאי ריצ'י ("שרלוק הולמס: משחק הצללים") מוצדק רק בגלל סיבה אחת. סטיבן פריי

מיליונים של קוראים נאמנים, המכירים כבר 124 שנה את עלילות שרלוק הולמס, מאז שארתור קונן דויל החל בפרסום הספרים על אודות מלך הבלשים הלונדוני, יודעים בבירור כי האויב העיקרי שלו הוא פרופסור ג'יימס מוריארטי השטני. אך לא עוד! על פי "שרלוק הולמס: משחק הצללים", סרטו החדש של גאי ריצ'י, אותו ארכי-פושע השואף להשתלט על העולם בדרכי זדון הוא רק מספר שתיים ברשימת האויבים של הבלש מבייקר סטריט. עולה עליו העלמה המסוכנת באמת - מרי מורסטן, שזוממת לעשות דבר גרוע בהרבה: לגזול מהולמס את בן זוגו, דוקטור ג'ון ווטסון.

ווטסון, במהדורת ריצ'י המעודכנת, אינו עוד סתם שותף לחקירות של שרלוק הגדול. הוא בעיקר בן זוגו, על כל המשמעויות ההומוסקסואליות הנגזרות מהגדרה זו. העובדה שהוא ניצב בפני הגרוע בפשעים - טקס כלולות ואיחוד לבבות עם אותה עלמה - מוציאה מדעתו את הרווק האקסצנטרי הולמס, ובתוך כך גורמת לריצ'י למוטט את ההיגיון הפנימי של השני בסדרת "שרלוק הולמס" שאותה הוא מעביר כעת לקולנוע.

לפני שנתיים הציג ריצ'י את הסרט הראשון בסדרה, שבו רוברט דאוני ג'וניור מגלם את הולמס וג'וד לאו את ווטסון. גם בסרט ההוא התרוצץ על הבד האיום הטמון בנוכחותה של אותה מיס מורסטן (קלי ריילי), אבל אז הדברים עדיין לא היו בבחינת מצב חירום הדורש את התערבותו הגמלונית של ריצ'י. במפתיע, "שרלוק הולמס" הקודם התגלה כסרט שנון, המוגש לצופים באופן קליל ואינטליגנטי כאחד. בסרט ההמשך הנוכחי שב ריצ'י ("רוקנרולה") אל נטייתו לסרבול ולגסות, המוכרת היטב מסרטיו הראשונים, ובכך ממוסס את המוניטין החיוביים שזקף לזכותו בפעם הקודמת.

לבד

מהאיום לגזול מזרועותיו את ווטסון שלו עסוק הולמס בעימות הישן נושן עם מוריארטי (ג'ארד האריס), שעושה כל מאמץ לדחוף את יבשת אירופה אל מלחמה כוללת. השנה היא 1891, וסדרה של פיצוצי תופת, שאותם יזמו כביכול ארגונים אנרכיסטיים, מאיימת להחריב את בירות התרבות האירופיות. המפעיל העיקרי של אותם אנרכיסטים הוא מוריארטי בעל המוח המבריק, שאט אט משתלט על מצבורי הנשק והתחמושת באירופה ומנווט את היבשת הישנה אל התנגשות פטאלית בין גרמניה וצרפת, שהמתיחות העזה ביניהן באותה העת הניבה, כזכור, גם את הסקנדל של פרשת דרייפוס.

סצנות רועשות וצעקניות, המפוזרות למכביר לאורכו של סרט ההמשך, מנסות להשכיח את העובדה הפשוטה שבתהליך הכנתו של הסרט הנוכחי נשכח שלב התסריט, שראשי הפרקים שלו משמשים בעיקר כתחנות מעבר בין פיצוץ אחד למרדף אחר, בין רכבת דוהרת לסוס צוהל, בין מכשיר עינויים לסצנה אופראית מנופחת על אודות הירידה לגיהינום. למרבה הצער ריצ'י אינו פוטר אפילו את שוברט ומוצרט מהמכה הזו, ומערב את יצירותיהם בסצנות הטרחניות שלו.

דאוני ולאו, שדווקא הצטיינו בסרט הקודם, נזנחים הפעם לטובת פיתוחן של דמויות משנה בעלילה. אחת מהן היא מגדת עתידות צוענייה בגילומה של נומי ראפאס - שחקנית שבדית שמשכה אליה תשומת לב מסוימת בגרסת המקור הקולנועית של "נערה עם קעקוע דרקון". פה היא סתמית ומיותרת לגמרי. מאפיל עליה הקומיקאי הבריטי הוותיק סטיבן פריי, שנדרש לביצוע דמותו של מייקרופט הולמס, אחיו המוטרף עוד יותר של שרלוק. פריי עט על ההזדמנות ומלטש על הבד תפקיד וירטואוזי, שלעתים גובר על מכשלות התסריט, על רעשנות הבימוי ועל רשלנותם של השחקנים האחרים. רק בזכות פריי כדאי (אולי) להציץ בסרט.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...