סיכום 2011: אירועי התרבות שעשו לנו את השנה
מאניבול היה מושלם, משחקי הכס הדירה שינה מעיננו, האיחוד של פאלפ ריגש אותנו ולנה דל ריי כבשה אותנו. האירועים התרבותיים, הקטנים והגדולים, שעשו לנו את שנת 2011
בניגוד לשני סרטים אחרים בהם כיכב בראד פיט - "עץ החיים" ו"ממזרים חסרי כבוד", "מאניבול"
>> מהם האירועים שהרסו לנו את שנת 2011?
לפני כמעט שנתיים וחצי נסעתי לראות את האיחוד של בלר בלונדון. זו הייתה חוויה כל כך עוצמתית מבחינה רגשית, שלא חשבתי שהופעה נוספת תוכל לגרום לי להרגיש ככה. אבל אז הגיע האיחוד של פאלפ שהתקיים במאי בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. ג'רוויס קוקר מעולם לא גרם לי להרגיש את מה שדיימון אלברן גורם לי להרגיש, עד הרגע שבו ראיתי אותו על הבמה. Disco 2000, Common People, Spy, Underwear ו-Do You Remember the First Time היו רק חלק מהשירים שהפכו את הערב הזה למושלם. "לא באנו לדבר על ההיסטוריה, באנו לעשות היסטוריה", הכריז קוקר בתחילת ההופעה, ועד סופה הוכיח שהוא בהחלט יודע על מה הוא מדבר. (מיכל הניג)
אם יש משהו שאפשר להתנחם בו ב-2011 זו התחושה שהריאליטי-טראש הולך ונעלם. אחרי שנים של תוצרים טלוויזיוניים נחותים, תוכניות המציאות בארה"ב, וגם בארץ, מרימות אט-אט את ראשן ומוכיחות שלא צריך להציג את הרע שבאדם כדי למשוך קהל. אם פעם זכינו ללכלוכים, בגידות וצעקות, הרי שלפחות בי מנקרת תחושה שבמשבצות הפריים-טיים מתפנה יותר ויותר מקום לתוכניות שמחפשות את הטוב שבאדם ולא את הרע שבו. תוכניות שמבוססות על כישרון הזמרה, הריקוד, הבישול ולא על אינטרסנטיות, תחמנות ותגרנות. אל "אמריקן איידול" נוספו השנה "אקס פקטור" ו-"The Voice". כולן הוכיחו שלציבור האמריקאי עדיין לא נמאס לשמוע אנשים שרים, או לראות כוכבים נולדים. (בן זגגי)
בואו נבהיר משהו: בכל מה שקשור לעלילות צ'רלי שין בשנה האחרונה - הבדיחה היא עלינו. צ'רלי שין קם בוקר אחד והבין שהוא יכול לעשות הכל. הוא מפוצץ בכסף, גבר מבוקש ופופולרי בצורה בלתי רגילה. ואז שין יצא במסע אל החופש: שיחק אותה יו הפנר עם צי אלילות, יצא במסע הופעות מרושל, טינף על הבוס שמהר מאוד הפך לבוס לשעבר, צייץ כל שטות שעלתה לו בראש והקהל קיבל באהבה כל נוד שהפריח לכיוונו.
זה מה שקורה כששחקן בינוני לכל הדעות מרוויח 1.8 מיליון דולר לפרק בסיטקום גרוע שהפך בטעות להצלחה גדולה, זה מה שקורה כשהופכים אדם להרבה יותר ממה שהוא באמת. צ'רלי שין לקח בשתי ידיים את מה שהעניקה לו אהבת הקהל אחרי שנים של קריירה מדשדשת ותסכול מתמשך והפסיק לשחק את המשחק. הכופר ששילם אולי יקר - לא בטוח שאם ירצה לחזור לתחום המשחק יהיה מי שיקפוץ על המציאה - אבל כשמדובר בהוליווד, כנראה שאין מחיר לחופש. (מיה אבידן)
אחרי שהורידו לנד סטארק את הראש לא הצלחתי להירדם בלילה. בראשי שחזרתי שוב ושוב את הסצינה מקפיאת הדם, ניתחתי את הטעויות הטקטיות שביצע - כיצד האמין לנוכלים שהקיפו אותו וחרשו סביבו מזימות, מדוע היה אציל נפש ונתן לסרסיי לאניסטר הזדמנות לברוח במקום להמית אותה במקום - ריחמתי על אשתו ובנותיו, בנו הממזר ויורשו החוקי וניסתי לדמיין כיצד תצא משפחת סטארק מהתסבוכת. אילו רק לא היה סומך על ואריז ואצבעון, אמרתי לעצמי, בוודאי היה נותר בחיים. כשהשחר התחיל לעלות ומוחי עדיין קדח מספקולציות באשר לעתיד להתרחש ב"משחקי הכס" נפל לי האסימון - הפכתי לחנון. אני, שהשילוש סוסים, חרבות וגמדים גרם לי מאז ומעולם לסלידה עמוקה, צללתי לתוך ממלכה דמיונית עם הלכים לבנים, דרקונים ומכשפות. לרגע היה נדמה לי שגם חזרו אלי בתולי.
זה לא דבר קל לגלות על עצמך באמצע שנות השלושים לחייך, אבל ממלכת ווסטרוז לא באמת הותירה לי ברירה. חובב פנטזיה שאני מכיר, לא חשוב מאיזו סיבה, טען בפני ש"משחקי הכס" היא "הסמויה" עם חרבות. היא הרבה יותר מזה; היא כתובה, מבוימת, מלוהקת ומשוחקת ללא רבב, אבל הסיפור שרוחש מתחת הוא זה שמבדיל אותה מכל סדרת פנטזיה מצויה. יש בה נהרות של דם וזרע, סקס לא מתנצל, סטיות, קנוניות, תשוקות ויריבויות היסטוריות שרק גורמות לך לרצות לחקור אותן לעומק. וזה בדיוק מה שקרה. "משחקי הכס" של HBO שלחה אותי לחנות הספרים, שם קניתי את שלושת הכרכים הראשונים בסדרת "שיר על קרח ועל אש" של ג'ורג' ר.ר מרטין. כל אחד מהם הוא משהו בסגנון אלף עמוד ואת השלישי אני מסיים בימים אלה ולא יכול לחכות כבר לרביעי. זהו כוחה של טלוויזיה טובה. (ניב הדס)
אמרו שאין לה כישרון בכלום. פקפקו במנת המשכל שלה. כינו אותה ג'אנקית חסרת תקנה, ילדה מטופשת וחסרת אחריות. טענו שהיא סתם עוד אמריקאית בלונדינית חסרת אופי. פעמים רבות, אף הטילו ספק בטיב המראה החיצוני שלה, הדגישו כי שיניה מצהיבות והוסיפו ריבוע קטן, עם זום-אין עליהן, כדי שכולם יראו ויגידו שזה איכסה. תיבלו כל ידיעה על כל מעצר הזוי שלה בנימה מודגשת של שמחה לאיד. רק בפלייבוי התעקשו להמר על כך שהסקס אפיל של לינדזי לוהן עדיין תופס ושלינדזוש - הסלבריטאית השווה בעולם כיום, לטעמי - תסכים לזרום איתם. מזל. מצמרר אפילו לנסות לדמיין אותנו מנסים לצלוח את תלאות חיינו אם בסוף, מסיבה כלשהי, הם לא היו הולכים על זה. עזבו, בואו לא נחשוב על זה בכלל. יותר טוב ככה. (רועי בהריר)
אין דבר יותר משמח מלראות קבוצה של בנות, רובן פרחות, שאין להן מושג איך להיות בקשר רציני עם בחור (רווק. אחת הייתה בקשר עם נשוי תשע שנים), אבל יש להן מושג איך ללבוש חולצה שקטנה עליהן בשתי מידות ולהשתזף בהגזמה. לקבוצה הזאת אירגן סטיב וורד, שיש לו עסק שדכנות משפחתי עם אמו, סוג של "בוט קאמפ", בו עליהן להיפגש עם גברים, להקשיב לדברי התוכחה שלו ובעיקר לריב אחת עם השניה, והן עושות את זה מצויין. אם לתאר את זה אחרת, הסדרה הזו היא השילוב המוצלח ביותר עד כה בין "האח הגדול", "הדור הבא", "הרווק", "מיליונר מאצ'מייקר" ו"נשות הכדורסלנים" (אם כבר, אז עד הסוף). בסופו של דבר חלקן יוצאות עם אהבה, אבל נו, לא זה מה שחשוב באמת. (צביה בלום)
לקח לי זמן להתרגל ללנה דל ריי. בהתחלה לא הבנתי מה רוצה ממני הברווזון הכעור שחושב עצמו לברבור ובוהה אלי ממסך המחשב עם שפתיים מנופחות בגרוטסקיות ועיניים שמעפעפות בעצבות. אבל הקול הזה, העמוק ומלא המשמעות, ששר על הרגעים הכי יומיומיים של האהבה, הצליח לחלחל לאט לאט ולהפוך אותי למכורה. לוס קמפסינוס כבר אמרו לפניה שרומנטיקה היא משעממת. לנה דל ריי לקחה את זה שלב נוסף ואמרה - הבנאליות היא רומנטית. אני אלבש את השמלה האהובה עליך, ואתה, לך שחק במשחקי הוידאו שלך. (מיכל ישראלי)
>> מחר: האירועים שהרסו לנו את שנת 2011
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם