ליטרלי בלונד: על שלטון הספרות הסקנדינבית
איך קרה שהספרות הסקנדינבית כל כך מצליחה בעולם? התשובה הרבה יותר פרוזאית מכפי שנדמה
>> מה הופך את הפופ הסקנדינבי למוצלח כל כך?
>> על ההיסטוריה של הקולנוע הסקנדינבי
המותחן הסקנדינבי נתפס כאקזוטי. רחובות שטוקהולם ואוסלו על שמותיהם הקשים להגייה מצטרפים אל הדמויות - ששמותיהן קשים לא פחות - ומאפשרים הצצה אל הזר והשונה. בה בעת הם נתפסים כריאליסטיים. ככאלה הם קוסמים לקוראים שרגילים להתקנא בחברת המופת הסקנדינבית כפי שהיא מתוארת בתקשורת. הנה, הם אולי חושבים, אלימות ושחיתות הן מנת חלקה של כל חברה אנושית, גם הנאורה ביותר.
משנות השישים של המאה ה-20 התפתח בשבדיה ז'אנר המותחנים החברתיים, החל מפרסום ספריהם של הצמד הנשוי פייר ולהו ומיי שובל. בנורבגיה התחברה המגמה למסורת של קריאת ספרי מתח בחופשת הפסחא, בשלווה המושלגת של הבקתה בהרים, ועד היום יוצאים המותחנים לאור באביב, בעוד הספרות ה"רצינית" מתפרסמת בסתיו.
אחד מפורצי הדרך, לפחות על סמך הצלחתו הבינלאומית, היה פטר הוג הדני, שפרסם את "חוש השלג של העלמה סמילה" ב-1992, ובו ביקש לתאר באופן ריאליסטי וביקורתי את חייהם של המהגרים הגרינלנדים בדנמרק. בחוכמה רבה שילב זאת הוג בעלילה מותחת ובכך טשטש את הגבולות בין הז'אנרים השונים. גם יוסטיין גורדר הנורבגי עזר לסלול את הדרך להפצתם ולהצלחתם של סופרים סקנדינבים בעולם כשפרסם ב-1991 את "עולמה של סופי", שבו סיכם את תולדות הפילוסופיה עבור בני הנעורים. הצלחתו הדהימה את מבקרי הספרות הנורבגים, שרואים בגורדר סופר בינוני ומטה, אבל עם הצלחה לא מתווכחים, מה גם שהיא סימלה את תחילת הגלובליזציה של הספרות, שהיתה עד כה מכוונת לקהל הקוראים המקומי. קוראי אנגלית החלו אט אט להתרגל לספרות מתורגמת, בעוד הקוראים בגרמניה, רוסיה, צרפת ואיטליה, שלהם חיבה מיוחדת לספרות של ארצות הצפון, זכו ליהנות משטף גובר של תרגומים.
כך התאפשר לסופרים נוספים בעלי קול ייחודי, שיש שיגדירו אותו "נורדי", להגיע לקוראים ברחבי העולם: פר אולוב אנקוויסט - אולי המוערך שבין הסופרים השבדים - ובני ארצו טורגני לינדגרן, קלאס אוסטרגרן ויורן טונסטרום; פר פטרסון, לין אולמן, הרביורג ואסמו, לארס סובי כריסטנסן, אנה ב' רגדה ורוי יקובסן הנורבגים; סוזנה ברוגר, איבּ מיכאל, ינס כריסטיאן גרנדהל ומורטן רמסלנד
חשוב להדגיש שההתעניינות הבינלאומית אינה מעידה בהכרח על פריחה יוצאת דופן בספרות הסקנדינבית. הספרות היתה ונותרה עמוד התווך התרבותי בארצות הצפון, שהיוצרים בהן נהנים מעידוד ומתמיכה נדיבה מצד גורמים ממשלתיים. יבול ספרי הביכורים גדול מאוד מדי שנה, ומגוון הסגנונות מרשים. אגב, החלטתה של האקדמיה השבדית המלכותית להעניק השנה את פרס נובל לספרות למשורר תומס טרנסטרומר יכולה להתפרש בהקשר זה: זריקת עידוד לכותבים האיכותיים בשבדיה, שמעמדם נשחק בשל גל המותחנים הפופולריים, ואולי אף ניסיון לומר לעולם, נכון, מכאן יצאו סטיג לרסון, הנינג מנקל, ליזה מרקלונד ויונס יונסון, אך בלי לזלזל בהצלחתם האדירה יש לנו גם כותבים רציניים שאינם פוזלים לשוק הבינלאומי.
אם נדמה שעיקר השינוי בעולם הספרות הסקנדינבית הוא הפתיחות של העולם כלפיה, הרי שבשלוש השנים האחרונות מתרחשת תופעה ספרותית מעניינת, שאמנם החלה בנורבגיה אך כיום היא מסעירה את כל העולם הספרותי (והתרבותי) הסקנדינבי: סופר נורבגי כבן 40, מצליח במידה, קארל אובה קנאוסגורד שמו, החליט להפוך את סיפור חייו, שמבחינה אובייקטיבית אינו מעניין במיוחד, לרומן עב כרס ששמו הפרובוקטיבי הוא "המאבק שלי".
הכרך השישי והאחרון של הרומן, שאורכו הכולל מגיע ליותר מ-3,000 עמודים , התפרסם בנובמבר האחרון, ועורר - כמו חמשת הכרכים הקודמים - סערה גדולה. גדולה עד כדי כך שקנאוסגורד הכריז שלא יעסוק עוד בכתיבה ספרותית. הגבולות בין הבדיוני לאוטוביוגרפי היטשטשו לחלוטין, כמו הגבולות בין הרכילותי לספרותי ובין האקדמי והאישי-סובייקטיבי (בכרך האחרון פונה קנאוסגורד לנתח את אישיותו של אדולף היטלר ומוצא קווי דמיון משותפים לשניהם). קנאוסגורד עבר להתגורר בשטוקהולם עוד לפני פרסום הספרים, ותוך כדי כתיבתם הלך והתחבב על כותבי הביקורות בשבדיה, שכן בעיניהם הפרויקט שלו נתפס כספרותי גרידא. בנורבגיה, לעומת זאת, היו שהאשימו אותו במניפולציה ובחיסול חשבונות משפחתיים בפומבי.
אולי הגבולות בין שבדיה ונורבגיה מעורפלים בעינינו, אך הם ברורים לגמרי לאזרחי שתי המדינות, והעובדה שקנאוסגורד נתפס היום כסופר נורבגי-שבדי גם היא התפתחות מעניינת, שקושרת אותו באופן עקיף לאידיאל ה"פּאן סקנדינביות", שהנריק איבסן היה בין תומכיו הנלהבים. מעניין במיוחד לקרוא את הקטעים שבהם קנאוסגורד מספר על המפגש הראשוני שלו עם שבדיה, שנראתה לו זרה ומוזרה, ואיך אט אט היא נהפכת לבית.
מבחינה זו הוא חולק הרבה עם "האזרחים החדשים" במדינות סקנדינביה, הלוא הם המהגרים מארצות הים התיכון, אסיה ומזרח אירופה. ביניהם יש רבים שהחלו לכתוב בשפת המולדת החדשה, ולראשונה בתולדותיה נהנית סקנדינביה מכותבים בעלי רקע אתני שונה. כמה מן המהגרים פרסמו תיאורים נוגעים ללב על חוויית ההינתקות והקליטה - או כישלון הקליטה בארץ החדשה. ואמנם, מדינות סקנדינביה עוברות טלטלה עזה בעקבות ההגירה. הסדקים שהתגלעו במבנה החברתי ההומוגני המוכר יצרו התמודדות עם רב-תרבותיות שתפסה מקום נרחב בשיח היומיומי, בפולמוסים בעיתונות ובפרלמנטים השונים.
בניגוד לכך, ספרות הילדים והנוער, שמטבעה נוטה להיות מעט פדגוגית, כבר עוסקת מזמן בנושאים כגון קבלת האחר וערכן של מסורות שונות ואף ישירות בחוויות הספציפיות של ילדים פליטים.
בהקשר זה אין ספק שאירועי הקיץ האחרון - פיגוע ההתאבדות בשטוקהולם והפיגוע ההמוני בנורבגיה - שבעיני רבים מסמלים את סוף "עידן התמימות" בסקנדינביה, יבואו לידי ביטוי בטקסטים הספרותיים שייכתבו בשנים הקרובות ויחייבו את הכותבים לעסוק בהווה ובאתגריו ופחות בילדות ובחוויותיה כפי שמקובל היום.
איך קרה אפוא שהספרות הסקנדינבית, המופנמת מטבעה, נהפכה למצרך כה מבוקש בעולם כולו? ועוד בתקופה שבה היא אינה בהכרח מילה נרדפת לחדשנות או לתעוזה, כפי שהיתה בימי איבסן וסטרינדברג ולאחר מכן בזכות קנוט המסון?
התשובה, לדעתי, הרבה יותר פרוזאית מכפי שנדמה. עולם הספרות מתבסס כיום יותר ויותר על יחסי ציבור, על "סקאוטים" שתפקידם לגלות את הדבר החם הבא, על ירידים בינלאומיים ועל קשרים אישיים בין מו"לים ועורכים. הסקנדינבים השכילו לעשות והזרימו כספים רבים לאותם גופים המעודדים תרגום לשפות זרות. בכל אחת ממדינות סקנדינביה פועל גוף המממן תרגומים - גם של סופרים פחות ידועים. בייחוד בנורבגיה הגוף המכונה NORLA ("ספרות נורבגית בחו"ל"), הכפוף ישירות למשרד החוץ, פועל במרץ בלתי נלאה לעודד את הפצתה של הספרות הנורבגית ברחבי העולם, כחלק ממדיניות של הידברות תרבותית כאלטרנטיבה לעימות ולהסתגרות. אין ספק שהמדיניות הזו מוכיחה את עצמה, וחובבי ספרות מקוריאה ועד ברזיל, מרוסיה ועד מקסיקו וכמובן בישראל יכולים ליהנות ממיטב הספרות הנורבגית בלי שמו"לים מקומיים יסתכנו הסתכנות יתרה בהוצאתה.
דנה כספי היא מתרגמת משפות סקנדינביות ותרגמה בין השאר את "נמסיס" של יו נסבו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם