ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

יש לו שֵם: "רואים את הלב" הוא טקסט מרתק

"רואים את הלב" אינו תיעוד אובייקטיבי, אלא אמירה שופעת אהבה ויאוש מפיו של מי שהצליח לשלוף עצמו מהפרבר הפריזאי

 
שַרְלִי טְרַאוֹרֶה גדל במדבר צחיח מכל נוי ויזואלי. הוא מתגורר במגדל מגורים הנטוע ביער של מגדלים מוזנחים דומים, שכולם מאוכלסים במהגרי עבודה. פריז קרובה ורחוקה מן הקרקע שעליה צומח הילד בן העשר, בן למהגרים ממאלי. הוא עדין, הבחור הצעיר, ורגיש וחכם. הוא איש תרבות מלידה, גומע שירה כשהיא מזדמנת, מתמכר לנוקטורנים של שופן שהמורה משמיעה. אבל הפרבר שבו נולד מועיד את צעיריו לסמים ואלימות. בשלב כלשהו העולם יראה אותם על המסכים הביתיים, כשהם רעולי פנים, מבעירים צמיגים וצועקים בגרון ניחר בחזית המרכז המסחרי הנטוש. השוטרים ישתמשו נגדם באלימות משלהם. העולם המערבי רואה בחדשות פנים אנונימיים. אין שמות לבני הנוער שמאסו במציאות המתנכרת. 
 
סמואל בנשטרית נותן שם מסוים לגיבורו, נותן לו תכונות של עוצמה נפשית ואהבת אדם, נטיות אמנותיות ומלאי של רגשות זכים. ואז הוא משלח אותו לתעות בין הבניינים הכעורים הנושאים שמות של משוררים וסופרים צרפתיים שצרפת גאה בהם. רמבו, אפולינר, ורלן. שמות מלאי השראה למגדלי בטון המדכאים כל שאר-נפש. לשרלי יש עיניים שיודעות לראות יופי. תודעתו שופעת נקודות מאירות בדמות זיכרון יום מהנה בחברת אמו, חיוכה, פניה של ילדה שהוא אוהב, פרח שקיבל, שורות שיר. נפשו אינה נכנעת להווייה החולית המחניקה שבתוכה נגזר עליו להתפתח. הוא מתרוצץ במשך שתיים-שלוש יממות לאחר שאמו נלקחה מדירתם כשהיא מלווה בשוטרים ואיזו גברת קשוחה. הוא תועה בחיפוש אחר אחיו הבוגר והמסומם. 

סמואל בנשטרית, סופר, מחזאי ושחקן, גדל בשכונה כזו שהוא מתאר כאן בהבנת עומק כובשת. המונולוג שהוא נותן בפיו של שרלי הינו חד, משכנע ומכמיר לב. "בהתחלה חשבתי שרמבו זה בניין," כך הוא פותח את הסיפור. "כי אומרים מגדל רמבו, ואז חבר שלי ייה סיפר לי שרמבו הוא משורר. לא כל כך הבנתי למה לבניין שלי שם של משורר." לא תיעוד אובייקטיבי שמידה של ריחוק יש בטקסט המרתק הזה, בעל היופי השירי וחוכמת התם, אלא אמירה שופעת אהבה ויאוש מפיו של מי שהצליח לשלוף עצמו מהפרבר הפריזאי.

לשרלי של בנשטרית יש פחות סיכויים, מפני שהוא שחור ואין לו תעודות (בנשטרית הוא לבן נאה שפניו מביעים עדינות). אביו, שנטש בהיותו תינוק, לקח עימו את אשרת השהייה של האם. דומה שבנשטרית חוֹוה את מיהותו של גיבורו כאח תאום שיש להצילו. הוא מניח לגיבורו להיות בודד ומבועת, אך עצמאי, בעודו מבקש אחיזה או

סיכוי במרחב שעברו נמחק וההווה שלו אינו מתקיים אלא כחרדה. עם קריאת המשפט האחרון, "ועל נפשי נמלטתי..." (שרלי קורא ב"עונה בגיהנום" של ארתור רמבו), אין לדעת מה יעלה בגורל הילד שבגרותו נכפית עליו. הסופר מכוון אליו אור שופע אמפתיה. אולי די בכך כדי לקוות שיהיה לאזרח מצליח בין זרועות פריז.

סמואל בנשטרית, רואים את הלב, מצרפתית: לי עברון-ועקנין, כתר, 191 עמ'

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...