אנטי אייג'ינג: אלימות היא הטרנד הנוכחי בספרי נוער
אחרי "הארי פוטר" ו"דמדומים" מגיעה "משחקי הרעב" - סדרת ספרי נעורים אפלה ואלימה שעומדת להפוך לסדרת סרטים ולהגדיר את ילדותם של בני עשרה בכל העולם. יש גם בני 30 ו-40 שלא יכולים לחכות
אחרי רולינג עלתה על גל סדרות-רבי-מכר-שהפכו לסרטים-שוברי-קופות סטפני מאייר עם "דמדומים". סאגת הערפדים בת ארבעת הספרים - הראשון משנת 2005 - הבהירה לדור שלם של נערות שחשוב לחכות לגבר הנכון, כלומר כזה שלא ירצה סקס לפני החתונה. קוסמים חזקים שמצילים את החלשים, ערפדים צמחוניים בעלי לב זהב, קרום הבתולין כגביע הקדוש: מה הפלא שגם ההורים התלהבו. ואז הגיעו "משחקי הרעב".
שלושת הספרים, מאת סוזן קולינס, כיכבו בכל רשימת רבי-מכר אפשרית מאז 2008, והרשת שוקקת פורומים של מעריצי הטרילוגיה. הספר השלישי והאחרון בסדרה, "עורבני חקיין", עתיד לראות אור בעברית ב-12 בינואר. באינטרנט אפשר למצוא עצומה שקוראת להשבית את הלימודים בישראל באותו היום, כדי שהתלמידים יוכלו להתרכז בקריאתו ולא בשטויות חסרות משמעות כמו בית ספר. הטריילר לסרט שמבוסס על "משחקי הרעב" עלה ליוטיוב לפני פחות מחודש, וכבר הספיק לצבור יותר מ-4.5 מיליון צפיות. מבוגרים וילדים כאחד עסוקים בספירה לאחור לקראת הקרנת הבכורה העולמית ב-23 במרס.
מעבר להיותה להיט היסטרי, לטרילוגיה הזאת, שמתארת עתיד דיסטופי קודר להפליא ואלים להחריד, נודעת משמעות תרבותית רבה. בדומה לניסיונות לחקות את הצלחת "הארי פוטר" וכמו אינספור ספרי הערפדים שיצאו בעקבות "דמדומים", גם הצלחת "משחקי הרעב" בישרה על אופנה חדשה. התוצאה: בתקופה הקרובה הנוער עומד לקרוא ספרים אפלים, מפחידים ורצופי תיאורים גרפיים מבעיתים, שמקצתם לפחות יוצרים את הרושם שהאלימות היא לא רק אמצעי ספרותי, אלא המטרה כשלעצמה.
טרילוגיית "משחקי הרעב" מתרחשת בפאנם, גרסה עתידית של ארה"ב פוסט אפוקליפטית. מרכזה הוא הקפיטול, הבירה הנהנתנית והמושחתת ששולטת ביד רמה ב-12 המחוזות המדוכאים שסביבה. מדי שנה בשנה נערכים בה משחקי הרעב שבמסגרתם מוגרלים נער ונערה מכל מחוז, וכל אותם 24 נבחרים מוכנסים לזירה מלאת סכנות. שם הם נאלצים לרצוח זה את זה, עד שרק אחד או אחת נשאר בחיים. המנצח זוכה בהגדלת
נשמע מפחיד, מטריד ובלתי ידידותי לקוראים הצעירים? "זה כן גרם לי טיפה פחד, אבל לא למצב שאני לא יכולה להמשיך לקרוא", אומרת מאי מור יוסף, בת 14 מגבעון החדשה. "מאוד אהבתי את הספר כי קל מאוד להתחבר לדמות הראשית, היא עשתה הכל בשביל מה שהיא מאמינה בו. האמת שהקטע של ההריגה לא מאוד הלהיב אותי, אבל הקטע של האהבה, שהם מנסים להציל זה את זה - כן. קראתי את שני הספרים בעברית, וקראתי את השלישי באנגלית. אני לא דוברת אנגלית או משהו, אבל הייתי חייבת, וברור שאקרא אותו גם בעברית. אני ממש מחכה ללכת לבכורה של הסרט, ראיתי את הטריילר יותר מ-50 פעם".
"בעוד כמה שנים יכול לקרות מצב שבעצם יהיו משחקי הרעב. זה לא כזה שונה מלשלוח אנשים לאי בודד, זה ממש לא כל כך שונה מ'הישרדות' או מ'האח הגדול'. זה יכול לקרות בעתיד הקרוב או הרחוק".
גם גיא בלייר, בת 18 מראשון לציון, חושבת שעתיד שבו ילדים ירצחו זה את זה בתוכניות ריאליטי איננו מדע בדיוני. "בעוד כמה שנים אולי באמת יהיו דברים כאלה", היא אומרת. "אני אוהבת את זה שהרעיון מקורי ובעצם מסתלבט על הריאליטי ועושה את זה בצורה יפה. נראה לי שהאלימות בספר כן תפריע למי שלא רגיל, אבל אני קוראת הרבה ספרים כאלה ואני כבר רגילה".
ספרות הנוער של השנים האחרונות ייצרה היסטריה המונית - לאו דווקא בקרב צעירים - כולל חנויות שפתוחות כל הלילה לכבוד יציאת כותר חדש בסדרה מצליחה. הגיוון בגיל של קהל היעד הוא חלק ממה שהופך את הסוגה למעורפלת ולקשה להגדרה. בדרך כלל כשמתייחסים לספרות young-adult) YA) - ספרות למבוגרים-צעירים - הכוונה היא לספרים שנכתבים ומשווקים לבני 18-12, גבול שלפעמים נמתח גם עד גיל 21 או מתחיל בגיל 10. הגיבורים בספרים הם כמעט תמיד מתבגרים בעצמם, והעלילות, ברבים מהמקרים, קשורות במסעות חניכה של נערים.
רומן ההתבגרות האיקוני "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי.די סלינג'ר, שיצא בשנת 1951, נחשב בעיני רבים כספר הנוער האמיתי הראשון. אחריו נכתבו ספרים מצליחים אחרים בסוגה, בהם "אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי מ-1960. עם השנים, כשספרות נוער הפכה לסוגה לכל דבר ועניין ומדפים בחנויות ובספריות הוקדשו לה, גם ספרים שנכתבו לפני שקמה ההגדרה קוטלגו ומותגו מחדש כספרי נוער. "האסופית אן מהחווה הירוקה" (לוסי מוד מונטגומרי, 1908), למשל , או "הרפתקאותיו של תום סויר" (מארק טוויין, 1876) נחשבים היום לספרים כאלה, אף שיצאו לאור לפני שעולם הספרות התייחס לגיל ההתבגרות כאל קהל יעד נפרד.
"יש בעיה בהגדרה של הז'אנר", אומרת גילי בר הלל סמו, עורכת הסדרה הצעירה בהוצאת גרף ומתרגמת ספרי "הארי פוטר" לעברית. "ההגדרה YA מתעתעת כי הקוראים של הספרים האלה הם ממש לא רק ילדים. זה ז'אנר שבמשך הרבה שנים לא נלקח ברצינות ונדחק לשוליים, אבל התחום של YA צבר לגיטימציה, וכל מיני דברים שפעם לא קראו להם ככה, כי היתה סטיגמה שספרי נוער הם פחות יוקרתיים, היום כן מוגדרים כך, אפילו כשזה לא בהכרח מתאים. היום זאת הספרות הכי תוססת והכי דינמית שרואה אור. כרגע ממש ולנגד עינינו מתקיים תור זהב בכתיבה לנוער וחבל לפספס את זה. רואים את זה בכמות הספרים שיוצאים, באיכות של הספרים היותר טובים לנוער ובגיוון שבהם".
מה גורם לקוראים מבוגרים להתעניין כל כך בספרי נוער?
"בספרות הנוער העכשווית יש הכל: רומנטיקה, מתח, דמיון, סוגיות מוסריות, עלילות מעניינות, והכל מתובל בהומור בריא. בספרים הטובים יותר יש גם עומקים וכתיבה טובה ופתיחת צוהר להיסטוריה, לפולקלור ולספרות הקלאסית. יש מאמץ אמיתי לפרוץ את גבולות הכתיבה ולהכניס עלילות מתרבויות לא מערביות, לכתוב על דמויות עם פרספקטיבה שונה מאוד. דווקא 'הספרות היפה' והנחשבת שנכתבת היום הרבה יותר מוגבלת ונתונה בסד של מה מותר ומה אסור".
אז המבוגרים קוראים אותה פשוט כי היא טובה יותר?
"אני לא אומרת שכל ספרי הנוער מעולים באותה מידה וברור שיש גם המון ג'אנק בתחום. גם לא כל ספרי הנוער קשים ועמוקים. רבים מהספרים קלים מאוד לקריאה ולעיכול, מבדרים ונעימים - וזה בדיוק מה שמושך בהם. העניין הוא שספרי נוער הם עולם ומלואו ואי אפשר לשפוט את כולם באותה נשימה. מי שאומר 'בזה אני לא אגע כי זה נועד לקוראים צעירים ממני' חוסך לעצמו כמה ספרים שטותיים, אבל עם זה מקפח את עצמו בנוגע לספרים מעולים אחרים. אני חושבת שהמבוגרים שקוראים היום ספרי נוער פשוט גילו את הסוד: יש בהם חומרים מעניינים, מגוונים ומושכים, ואין בעצם סיבה שרק הדור הצעיר ייהנה מהם".
גם רחלה זנדבנק, עורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת כתר, יודעת שהקוראים שלה הם לאו דווקא קהל היעד המקורי. "כשביקרתי בלונדון לפני שנה שמעתי שהגיל הממוצע של קוראת 'דמדומים' הוא 23", היא אומרת. "אפשר לפטור את זה באמירה נוסח 'העולם הולך ונעשה אינפנטילי', אבל כנראה התשובה מעניינת יותר מזה. התופעה המו"לית הזאת מתחילה ב'הארי פוטר', שגם בני 8 וגם בני 70 קוראים. זה גאוני לברוא עולם שמדבר לכל כך הרבה גילים ורמות. אנחנו רואים - בעיקר באנגליה ובארה"ב - ניסיון בלתי פוסק לחקות את ג'יי.קיי רולינג, המחברת; סופרים מנסים לחפש את הרומן שחוצה את הגילים, את הקו הדמיוני בין גיל ההתבגרות לבגרות".
ובכל זאת, הגיבורים הם תיכוניסטים והקונפליקטים שלהם בהתאם.
"הספרים האלה מדברים הרבה פעמים על דברים שהקורא המבוגר יכול למצוא רק שם. אחרי יום קשה בעבודה אתה חוזר הביתה ונכנס אל תוך עולם שהוא גם קיצוני וגם מחזיק אותך על קצה הכיסא; גם רלוונטי רגשית לכל מה שמתרחש סביב, אבל גם סוחף אותך למקומות פנטסטיים. מובן שיש הרבה חיקויים זולים וניסיונות כושלים, אבל אפשר למצוא בין ספרי הנוער החדשים רומנים מצוינים לכל דבר".
טיבה ליבנה, מעצבת רב-תחומית מיפו בשנות ה-50 המאוחרות לחייה, קראה את שני הספרים בסדרת "משחקי הרעב" שראו אור בעברית. "אני לא יכולה להגיד על ספרים כמו 'משחקי הרעב' שהם מחזירים אותי לילדות שלי", היא אומרת. "זה נשמע אידיוטי ואני גם לא רוצה לחזור לילדות שלי, אבל תמיד אהבתי ספרים לנוער. גם בן זוגי קורא את הספרים האלה, וגם הוא אהב את 'משחקי הרעב'".
מה מושך אותך בספר הזה?
"כשאנחנו היינו בגיל הזה חיינו בתקופה תמימה יותר. אהבנו לקרוא את 'עולם חדש מופלא' ואת '1984', והם סיפרו לנו על העולם כמו שהוא נראה היום. מה שקראנו אז - כולו מתקיים היום. אני יכולה לתאר לעצמי שהספרים החדשים מתארים איך ייראה העולם בעוד כמה עשרות שנים".
הוא לא נראה לך אלים מדי לצעירים?
"אני חושבת שמה שבשבילנו הוא אימה, לילדים של היום זאת המציאות: הם רואים דברים כל כך אלימים בטלוויזיה. העולם שאנחנו גדלנו בו היה אחר, פחות אלים. יש לי נכדה בת 11 שקוראת ספרים מהסוג הזה - 'הארי פוטר' זה ספר לפעוטות מבחינתה - וזה לא מפחיד אותה בכלל. כמו שבמותחנים הרעים נתפסים, אז כאן הטובים מנצחים. זה מרגיע, לא מפחיד. באיזשהו מקום זה גם מחזק את הביטחון שלהם בחיים כמו שהם כרגע".
הרגשת שאלה ספרים שמיועדים לצעירים ממך?
"זה לא מוגדר מבחינתי כספר נוער, אני לא יודעת למה הגדירו אותו ככה. אני מרימה גבה כשאומרים לי שזה ספר שמומלץ לנוער, עם כל הרציחות שם. אבל אני חושבת שאחת הסיבות שאני כן אוהבת את הספרים האלה היא שלא קראתי כשהייתי נערה. מכיתה ד' סירבתי לקרוא, והתחלתי שוב רק בצבא. כל החלל הזה ריק בשבילי. אז היום זה רווח מבחינתי, זה כיף לחזור אחורה".
אבל העובדה שגם מבוגרים נהנים מהסוגה עדיין לא מסבירה את הבחירה בעתיד דיסטופי ואפל כמצע לרבים מספרי הנוער החדשים. גם אם זאת בסך הכל אופנה שעתידה לחלוף מהעולם, בספרים שמיועדים לילדים של היום מככבת אלימות ש"בעל זבוב" הוא "פוליאנה" לעומתה.
"עם העלייה בכוח הכלכלי של הז'אנר וכדי לתת לו לגיטימציה אנשים מחליטים שהם צריכים לכתוב על נושאים רציניים", מסבירה בר הלל סמו. "כשהתחלתי להתעניין בקומיקס כז'אנר, מצאתי ספרי קומיקס על נושאים כמו שואה גרעינית, חולי סרטן או הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הכתיבה על הנושאים האלה מייצגת את רצונו של הז'אנר שייקחו אותו ברצינות. בניגוד לדעה הרווחת שספרי פנטזיה ומדע בדיוני מעידים על רצון לאסקפיזם, אני טוענת שההפך הוא הנכון, בייחוד במדע הבדיוני: הספרות הזאת נולדת מתוך רצון לבדוק את ההשלכות הקיצוניות של תופעות שאנחנו עדים לראשיתן כאן ועכשיו".
ועדיין, הם מיועדים לילדים.
"הילדים מקבלים את זה הרבה יותר בקלות מאשר ההורים. אני מאמינה באמת ובתמים שדרך קריאת הספרים האלה, ילדים לומדים להיות אמפתיים יותר ופתוחים יותר לחוויות האחר".
לד"ר יעל דר מהתוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב יש הסבר אחר לאלימות בספרות החדשה. "כיום לא נכון להמשיך לסווג את תרבות הילד על פי המדיה: ספרות, משחקי מחשב, קולנוע, תוכניות טלוויזיה וכו'", היא אומרת. "במקרים רבים הכל נחווה יחד, כחלק מחוויה כוללת של מולטימדיה. בהתחלה מכירים אולי את המשחק, אחר כך קוראים את הספר ותוך כדי גם רואים את הסרט, וכל חוויה תורמת ומזינה את האחרת. נעלמו ההפרדות ההרמטיות שהיו שגורות עד לפני כעשור. ולכן כשמוציאים ספר היום, זהו חלק מהפקה רחבה הרבה יותר בכמה סוגי מדיה". לדעת דר, הערבוב הזה גוזל מהספרות את מה שמייצג רק אותה: הפן האמפתי. "נכתבת יותר ויותר ספרות פופולרית שנעדרת אהבת אדם".
זנדבנק, מצדה, מאמינה שההצלחה המטאורית של הספרים הדיסטופיים כרגע, עם האלימות שהיא חלק בלתי נפרד מהם, משקפת את עידן החרדה. "הם משקפים משהו משמעותי ועמוק מאוד: את העיסוק בהשתלטות פשיסטית, בסופו של עידן הדמוקרטיה, באי יציבות הכלכלית שכולם מרגישים על בשרם, בשאלה לאן חידושי המדע לוקחים אותנו והאם הולך להיות הבדל בין האדם האמיתי לאדם המפוברק. זה בא לידי ביטוי אצל הנוער, אנשים צעירים שעומדים בפני עתיד לא גדול ולא בטוח, וכמובן חווים עולם שבו התקשורת הווירטואלית מטשטשת לגמרי את הגבול בין מה שאמיתי למה שלא. הספרים האלה שואלים גם איזה סוג של יכולות הישרדותיות אנחנו נצטרך בעולם החדש הזה".
זה לא קצת חסר אחריות לתת לילדים לקרוא אותם?
"הספרים האלה בעצם אומרים שהעולם משתנה והילדים גדלים לעולם אחר לגמרי. יש חשיפה לזוועות ויזואליות שהולכות וגדלות, ואתה כבר לא יכול לגונן על הילד. יש במקצתם אלימות שממש גובלת בפורנוגרפיה והם ספרים נורא מרתיעים. הסצנות האלימות קשות מאוד ומפתיעות. אני כן מאמינה שיש לזה אספקט תרפויטי, זה נותן ביטוי לאגרסיות, וזה שהם יקראו את זה לא אומר שהם יעשו את זה. יש העניין של הספר כמאשר וכמחזק תחושות של חרדה שהן גלובליות, וזה גורם לך להרגיש שאתה לא לבד בעולם הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם