זעקות ולחישות: ההיסטוריה של הקולנוע הסקנדינבי
פסגות אמנותיות נשגבות וגילויי פורנוגרפיה פרועים תמיד עמדו זה לצד זה בקולנוע הסקנדינבי, ולפעמים זה בתוך זה. גם לאחיזה של הקולנוע הדני והשבדי בהוליווד יש שורשים בני קרוב ל-100 שנה
ותחילה פלאשבק: מי היתה מעצמת הקולנוע המובילה באירופה בשנים 1914-1909? האם היתה זו צרפת? גרמניה? האימפריה האוסטרו-הונגרית? אולי בריטניה הגדולה? לא ולא. המדינה שייצרה באותה העת הכי הרבה סרטים היתה דנמרק, שהתהדרה אז באוכלוסייה בת פחות מארבעה מיליון נפש.
>> על הפלישה הסקנדינבית במוזיקה
>> הספרות הסקנדינבית שולטת
ובמעבר חד לימינו אנו: מי הזוכה הגדולה של טקס הענקת האוסקר האירופי שהתקיים החודש בברלין? גרמניה? אולי צרפת או בריטניה? מובן שלא. הזוכה היא דנמרק, כיום ממלכה בת 5.5 מיליון איש, שגרפה את התואר הכפול. "מלנכוליה" של לארס פון טרייר הוכתר כסרט השנה, ואילו סוזאן ביאר, שביימה את "בעולם טוב יותר", נסעה הביתה עם תואר במאית השנה. ובצמרת הבימוי העולמית אין לשכוח את ניקולס וינדינג רפן, איש קופנהגן, שסרטו "דרייב" מכהן כרגע כנקניקייה החמה של הוליווד.
היכולת של אומה קטנה, הדוברת שפה אזוטרית למדי, להעמיד תעשיית סרטים איתנה ורלוונטית מאפיינת הן את
נורדיסק, שנוסדה בקופנהגן ב-1906, הפיקה ב-1916 מספר עצום של 124 סרטים. נכון שמשיא זה צנחה נורדיסק עד לסרט בודד אחד שהפיקה ב-1928, אך היא מעולם לא התפרקה. נהפוך הוא, לא מכבר הודיעה החברה על כניסתה לשוק ההפקות בתלת-ממד. כך שאפשר יהיה להוסיף ולדבר בה גם בשנים הקרובות, בלי קשר לעובדה שהמתחרה העיקרית שלה - חברת צנטרופה בהנהגת פון טרייר, היא לאחרונה כתובת הכרחית עבור יוצרי קולנוע אירופים בעלי דופק עכשווי.
המונח "סרט שבדי" רץ בארץ, כמו בארה"ב, מאז שנת 1954, והוא רימז דרך קבע על מגמות סקסואליות מוגברות הנטועות בתוך עלילות סרטי המיינסטרים. שפע בעירום נשי, ויחסי מין המוגשים לצופים בפירוט של פורנו רך. אמרת סרט שבדי, אמרת כניסה לנוהל דריכות מתוחה אצל פרנסי הצנזורה. ולא רק בישראל.
באורח מוזר קשור דווקא אינגמר ברגמן - פילוסוף פילמאי כבד ראש מהזן האקזיסטנציאליסטי - להתפתחותו של המונח הטעון "סרט שבדי". דווקא סרטו התמים למדי "קיץ עם מוניקה" (1953) בכיכובה של הרייט אנדרסן, אז בת 18, הוא שהוליד את הסנסציה על אודות הגוף הנשי החשוף. מדובר במלודרמה העוסקת במשברי אהבה ובנישואי בוסר שאליהם נקלעת סטודנטית חובבת בילויים ושחייה פסטורלית בעירום. כשסרט זה, 96 דקות אורכו, התגלגל לאמריקה השמרנית של עידן הנשיא אייזנהאוור והסנטור מקארתי, נתקפו שם הכל בהלם קוגניטיבי, ואצו לגלח מתוכו 34 דקות, שליש סרט, פן יקלקלו המראות המסנוורים את מערכות המוסר.
אך כבר אז - עשור וחצי לפני נהירת המתנדבות הסקנדינביות לקיבוצים בישראל - נחקקה בזיכרון הקולקטיבי אותה תובנה, שאף פעם לא אכזבה את חרמני אולמות ההקרנה, כי סרטים מתוצרת שבדיה צופנים בחובם הרבה עינוגים אסורים. לכן לא הפליאה העובדה שתריסר שנים לאחר הפצת "קיץ עם מוניקה" התגלגל לישראל סרטו של לארס מנגוס לינדגרן "ג'ון יקירי", שבו מנהל הגיבור מערכת יחסים מורכבת עם איבר מינו החשוף, ג'ון כינויו, המרוח על הבד בתצלומי תקריב, לראשונה בתולדות הקולנוע המסחרי הלא פורנוגרפי.
ראשיתו של הרומן בין צרכני הסרטים לשחקנים הסקנדינבים עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, כשהכוכבת מספר אחת בעולם היתה אסטה נילסן הדנית, שחגגה קריירה בת 20 שנה כמלכת הראינוע האירופי. נילסן בעלת המבט האפל, שהלכה לעולמה ב-1972, שלטה בסרטים האילמים באמצעות תפקידים דרמטיים מהמעלה הראשונה. היא גילמה את הנסיך הדני המלט בהפקה משנת 1920, עשתה את "העלמה יוליה" על פי סטרינדברג ב-1922, ושנתיים מאוחר יותר הופיעה בעיבוד לבד של "הדה גאבלר" מאת איבסן.
משליטה באירופה של נילסן אל מלוכה בהוליווד של תלמידתה הנאמנה. בשנת 1925 הופיעה נילסן בסרט "רחוב העצב", שעלילתו גוללה טרגדיה של נשים נואשות שמתחוללת על רקע פשיטת הרגל של המטבע הגרמני והרעב במרכז אירופה. לצדה הופיעה בסרט צעירה שבדית אלמונית בשם גרטה גארבו. מיד עם תום הפקת "רחוב העצב" הוזמנה גארבו, עם בן זוגה הבמאי השבדי/פיני/רוסי/יהודי מוריץ סטילר, לככב בסרטי חברת MGM, שזה עתה נוסדה. גארבו וסטילר הצטרפו למעשה לקהילה סקנדינבית קטנה שנוצרה בהוליווד, ותוך זמן קצר הפכה השבדית הגרומה ל"אלוהית" מלוס אנג'לס.
הימים הם שלהי תקופת הסרט האילם, ושניים מאנשי הקהילה השבדית-הוליוודית - הבמאי ויקטור שיוסטרום והכוכב לארס הנסון - עוד הספיקו ליצור ב-1928 את "הרוח" (עם ליליאן גיש הגדולה), יצירת מופת נטולת דיאלוגים המוקרנת עד היום באולמות קולנוע (בליווי תזמורת סימפונית) ואפילו משודרת מעת לעת בערוצי נישה טלוויזיוניים.
אם סרטו של שיוסטרום נחשב לאחד משיאי הסרט האילם בארה"ב, הרי המקבילה האירופית שלו הוא "ייסוריה של ז'אן ד'ארק", שנוצר בצרפת ממש בצמוד לדרמה "הרוח". הקשר של סרט זה למורשת הסקנדינבית מגיע באמצעות קארל תיאודור דרייר, מגדולי הקולנוענים בכל הזמנים, שמוצאו מדנמרק, ושם עשה גם את מרבית עבודותיו המופלאות, ובהן "ואמפיר", " יום הדין" ו"אורדט".
לצמד האישים הזה - שיוסטרום ודרייר - חייב אינגמר ברגמן, שהוא ללא ספק בכיר קולנועני סקנדינביה בכל הזמנים, את עיקר הקריירה שלו. מהדני דרייר הוא שאב את החומרה הדתית והמחויבות להשתמש במדיום הפילמאי כמקפצה לדיון בסוגיות הטורדות את הפילוסופיה המודרנית. מהשבדי שיוסטרום העתיק ברגמן את עקרונות העבודה הפדנטיים, מה עוד שבעקיפין סייע במאי זה להפצת שמו של ברגמן ברחבי תבל.
היה זה בשנת 1957 כשברגמן ליהק את שיוסטרום, אז כבר בן 78, לתפקיד הראשי ב"תותי בר", הסרט שסימן את הפריצה הברגמנית אל לב התודעה העולמית ואת הכתרתו כאחד משלושת קדושי המודרניזם הקולנועי לצדם של פדריקו פליני האיטלקי ואקירה קורוסאווה היפני. עד שלא הגיע הברגמן הזה ידע עולם הקולנוע רק ברגמן אחת ויחידה - הכוכבת אינגריד ברגמן, ילידת שטוקהולם, שהקריירה המצוינת שלה, בהוליווד כמו באירופה, הניבה עבורה שלושה פרסי אוסקר.
בגיבוי הדרמטורגי של מחזות אוגוסט סטרינדברג השבדי ובסיוע ההגות הנוצרית-אקזיסטנציאלית של סרן קירקגור הדני, גיבש ברגמן עולם מנומק היטב, שבו הדמונים הנובעים מאבסורד הקיום האנושי נאבקים דרך קבע במעשה האמנות, שכאילו בא לגבור על אימת המוות הוודאי ולהבטיח לאמן באשר הוא חיי נצח. באמצעות סרטיו העשירים במבע פילמאי ("הלילה העירום", "החותם השביעי", "מעיין הבתולין", "פני מכשף"), ומאוחר יותר דרך הסרטים הסגפניים עד חלחלה ("מבעד לזכוכית האפלה", "פרסונה", "בושה", "שעת הזאבים"), כונן ברגמן עולם אישי גדוש ומעובד היטב שמזוהה רק עמו. ממש כמו עולמותיהם של פליני או קפקא.
שלביה המאוחרים של הקריירה האמנותית שלו, שהתאפיינו בשליטה מוחלטת במדיום הטלוויזיוני (בסדרות המנצחות "תמונות מחיי נישואים" ו"פאני ואלכסנדר"), רק חיזקו את הדימוי הבלתי מעורער של הקולנוע הסקנדינבי כמרכזה האמיתי והמתסיס של האמנות. באמצעות וודי אלן, שגרירו הבלעדי של ברגמן ביבשת אמריקה, וכן בתיווך חבורת האמנים שהיתה קשורה אליו (השחקנים ליב אולמן ומקס פון סידוב, הצלם סוון ניקוויסט), המריאו המוניטין של ברגמן במהלך שנות השבעים לרמה שרק יוצרי-על כמו דוסטויבסקי או באך זכו לה.
גדולתו הכמעט בלתי נסבלת של ברגמן האפילה על במאים עמיתים שחסו בצל פולחן האישיות הזה. היו אלה בו וידברג ("אלווירה מדיגן"), יאן טרול ("המהגרים") ובייחוד וילגוט סיומן, ששמו נשכח כיום. סיומן, שחולל כמעט בהיסח הדעת את הפוסט מודרניזם בקולנוע, היה סנסציה באמצע שנות השישים, כאשר נחשפו שני סרטיו-שהם-למעשה-אחד: "אני סקרנית - צהוב" ו"אני סקרנית - כחול".
בסרטים אלה, שעירבו פיקשן עם תיעוד, מסופר על צעירה החורשת שתי וערב את שבדיה בניסיון נועז להבין את מהות החיים. הסרטים כמעט זהים - הם נבדלים זה מזה בסצנות אחדות בלבד המשנות לעתים את משמעויות החיפוש של הנערה. מובן שלא הבדלי המשמעויות, וגם לא ההתערבות המתמדת של צוות ההסרטה המרבה ללעוג לגיבורה שלו, העניקו ל"אני סקרנית" את פרסומו העצום. היו אלה, איך לא, סצנות הסקס הרבות והמפורטות שהורידו עליהן את ידה הכבדה של הצנזורה באשר היא. אפילו בנורבגיה הוקרנו סרטי "אני סקרנית" לאחר קיצוצים. אל ארה"ב הגיעו הסרטים בשנת 1969, באיחור של כמה שנים, ושם גרפו שיא הכנסות לסרט אירופי שלא נשבר עד היום באמריקה.
במקביל לשליטה הדנית והשבדית התפתחה האמירה הפילמאית בפינלנד באופן מינורי בהרבה. למעשה רק שמו של הבמאי אקי קאוריסמקי ("הנערה מבית החרושת לגפרורים", "אריאל" ולאחרונה "חוף מבטחים") מוכר מחוץ למולדתו. ואפילו את זה אי אפשר לומר על במאים מנורבגיה, שבה לא הופק עד היום סרט גדול באמת, אף שהשנה הגיחה מארץ צפונית זו הקומדיה המקאברית והשנונה "ג'נטלמן בנשמה".
אי אפשר לכתוב על הקולנוע הסקנדינבי בלי להגות את השם לארס פון טרייר, האיש, האסכולה והפרובוקציה. פון טרייר כבר 25 שנה בסביבה, ומעולם לא בלם את פיו ואת התעקשותו לחולל מהומות. בתחילת דרכו היטיב ליצור סרטים שהשיקו אל האוונגרד הבלתי מתקשר. רק בסרט "רכבות לילה" הוא החל לגבש את האמירה הלעומתית שלו, שאינה חוסכת התחככויות דוחות עם השקפות נאציות, שהגיעו לשיאן בעבודות המניפולטיביות שלו "לשבור את הגלים", "דוגוויל" ו"אנטיכרייסט".
פה ושם ממשיכים גם היום כמה מבקרים להתרגש מעבודותיהן של החקייניות סוזאן ביאר או לונה שרפיג ("הקפיצה לחיים", "איטלקית למתחילים"), אך אפשר לסכם ש"דוגמה 95" סיימה את חייה בחרחורי גסיסה די מכוערים.
דו"ח זה נכתב בחודש שבו שלושה שבדים נוספים התערו בתעשיית הקולנוע דוברת האנגלית. תומס אלפרדסון (שביים את "הכניסו את האדם הנכון" הערפדי) ביים את "החפרפרת"; רב-המכר של סטיג לרסון "נערה עם קעקוע דרקון" התגלגל לסרט הוליוודי; ואילו נומי ראפאס, שהופיעה בגרסת המקור השבדית של סרט זה כליסבת סלאנדר, השתחלה אל צוות השחקנים של "שרלוק הולמס: משחק הצללים". שבדיה שולטתתתת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם