אמא היתה זוחלת: ראיון עם בימאית "חייבים לדבר על קווין"
"חייבים לדבר על קווין", סרט הטבח המדובר שעולה היום לאקרנים בישראל, הוא לא יצירה על ילד שרוצח את בני כיתתו. לדברי הבמאית לין רמזי, זהו סרט על החרדה של נשים מאימהות
"זה מתיש לדבר על עצמך", היא מתנצלת לאחר עוד תשובה מגומגמת בדבר הקשיים בהשלמת סרט שעליו עבדה חמש שנים. תשובה מקוטעת אחר כך היא אפילו מקנחת ב"פאק" במבטא סקוטי מודגש, מתנצלת שוב וצוחקת. בניגוד לרמזי המותשת, עזרא מילר, בן ה-18 שמשחק את קווין ומתראיין בחדר הסמוך, אינו מפגין ולו סימן קטנטן של עייפות. מבטאו האמריקאי, המלוטש ומלא הביטחון נשמע בקול רם מבעד לדלת הסגורה, בעודו מספר לעיתונאיות המצחקקות על התשוקה לעטות על עצמו את פניו החתומים והקרים של קווין כדי להפחיד אנשים.
אולי אלו הבדלי התרבויות, אולי אלה הבדלי הגילים ואולי זה פשוט כי מילר הוא "שמוק קטן ושחצן", כפי שאומרת רמזי ומשחררת מיד צחוק בקול רם. "זאת אחת הסיבות שבחרתי בו", היא מסבירה ופניה מרצינות. "הוא נכנס לחדר עם כל כך הרבה כריזמה, זה כאילו הוא שואב את כל האוויר מהחלל. יש בו משהו כל כך עוצמתי לגילו. הוא היה רק בן 15 כשליהקנו אותו. כשהוא הקריא את הסצנה האחרונה, שבה קווין ואיווה מדברים בבית כלא, הוא גרם לי לבכות. הוא גרם לי להבין שקווין הוא יותר מאשר הילד הרע הזה, המפלצת הזאת, שרואים דרך העיניים של איווה".
ההערכה הביקורתית הנלהבת לסרטה השלישי של רמזי, שהוכרזה כבר עם צאת סרטה הראשון "מלכודת עכברים" ב-1999 להבטחה הגדולה של הקולנוע הבריטי העצמאי, מובנת ואף מתבקשת. לא רק שהסרט עצמו הוא יצירה יוצאת דופן שמגובה בהופעות ראויות לאוסקר הן של סווינטון הן של מילר, אלא שיציאתו מסמנת גם את חזרתה של רמזי לקולנוע לאחר תשע שנות שתיקה כפויות; מקצתן עקב דחיקתה מבימוי "מבט מגן עדן" לטובת פיטר ג'קסון, אחרות עקב הסתבכויות תקציביות אינסופיות בעבודתה על "קווין". ג'קסון, כידוע,
אם מישהו חשב לרגע שעבודתה של רמזי תיהפך ליותר מסחרית ונגישה מבעבר עקב הקשיים שחוותה, טעות בידו. רמזי חזרה לעניינים עם סרט קשה לעיכול ויפהפה ויזואלית, על מערכת יחסים טרגית ותוקפנית בין אישה שמעולם לא רצתה להיות אם לבנה הבכור והאלים. הספר כתוב כרומן מכתבים של איווה אל בעלה לאחר הטבח, אולם רמזי ויתרה על הווייסאובר הצפוי ויצרה סרט מקוטע ליניארית שנצמד בלעדית לנקודת המבט של איווה ונע הלוך וחזור בין הווה לעבר.
בחירתה של רמזי, בהתאם למקור הספרותי, להציג את איווה כמספרת מיוסרת אך בלתי מהימנה, יצרה דרמה משפחתית מורטת עצבים שבה הצופה, כאיווה עצמה, מתענה בשאלה חסרת התשובה "מה השתבש?". האם קווין פשוט נולד כ"מפלצת הקטנה של אמא", כפי ששורת המחץ שכיכבה בפוסטרים של הסרט באנגליה רמזה? או האם היתה זו איווה, כאם מלאת זעם, תסכול ואפילו שנאה, שיצרה את קווין בדמותה שלה?
משחקה מעורר ההשתאות של סווינטון, רגע כאישה מודרנית, גאה וקרייריסטית בעבר ורגע כאישה מרוסקת מאשמה בהווה, תורם למורכבותו של הסרט, שנמנע לכל אורכו מהסברים שטחיים ומדמויות חד-ממדיות. "זה נושא שכמעט לא נחקר בקולנוע", אומרת רמזי בתשובה על יחסה הדואלי של איווה לאימהות. "וזה היה אחד הדברים העיקריים שמשך אותי לעשות את הסרט הזה. בעולם שלנו האם היא דמות מלאכית וקדושה, היא כוח טבע שרק מעניק. אמנם יש סרטים על-טבעיים כמו 'תינוקה של רוזמרי' או 'הנוסע השמיני' שנגעו בנושא של חרדות של נשים מאימהות, אבל 'קווין' מדבר על החרדות האלו בלי היסודות העל-טבעיים שיאפשרו לצופה לישון טוב יותר בלילה".
לצד העובדה ש"קווין" הוא אכן סרט ריאליסטי ביחס לסרטים הפנטסטיים שציינה, היא גם מדגישה עד כמה עיצובו של הסרט מבעד לנקודת מבטה של איווה בלבד הופך אותו לסוג של פנטזיה פסיכואנליטית. על פי רמזי, "קווין" הוא הגרסה הפסיכואנליטית לסרטי מפלצות, או אולי הגרסה המפלצתית לסרטים על פסיכואנליזה. "זה כמו סרט מפלצות", היא אומרת, "רק שפה את ילדת את המפלצת. את מזהה בה את התווים שלך, את חייבת להתמודד עם המפלצת שאת יצרת".
יש משהו משעשע בעובדה שסרט כה מטריד על אימהות הוצג בפסטיבל קאן האחרון לצדו של "עץ החיים" של טרנס מאליק שהציג את דמות האם, בגילומה של ג'סיקה צ'סטיין, כדמות מלאכית, שאף מרחפת בין עצים עצומים. איווה מלאת הקונפליקטים והתוקפנות של רמזי היא מעין התפרצות כל המודחק בעיצובו המיופייף של מאליק, שמפקיד את כל האגרסיות, יצר ההישרדות והזעם במשפחה לדמות האב, ומותיר את האם כהתגלמות החסד והחמלה.
למעשה, אם מניחים לרגע בצד את העניין הפעוט שנקרא טבח, עבור רמזי היחסים המורכבים בין הורים לילדים בכלל, ובין אם לבן בפרט, הם שעומדים בלב הסרט. "אני לא רוצה שאנשים יחשבו על'קווין' כמו על אחד מהסרטים האלו שעסקו ברציחות המוניות בבתי ספר על ידי מתבגרים", היא מסבירה. "אין בסרט הרבה ביקורת חברתית. הוא חוקר בעיקר דינמיקה משפחתית. בקווין יש הרבה זעם. הוא קיבל אותו מאיווה, והוא משקף אותו וזורק אותו אליה בחזרה". היא מביאה סצנה של איווה וקווין במסעדה כדוגמה לרלוונטיות של הסרט לחייהם של הצופים. "באותו רגע, אחרי כל השנים הקשות ביניהם, איווה מנסה להבקיע דרך החומה של קווין והוא רק תוקף אותה. זאת סצנה שכולנו מכירים מהחיים שלנו".
רמזי , שעדיין אינה אם בעצמה, מספרת שהיחסים הבעייתיים בין אמה שלה לאחיה כריס היו אחד ממקורות השראה שלה בעיצוב מערכת היחסים בין איווה לקווין. "הוא היה מסתבך כל הזמן והיא שנאה אותו לפעמים, אבל היא תמיד סלחה לו בסוף", היא אומרת בגיחה ביוגרפית נדירה. היא נמנעת מדיבור על חייה הפרטיים ומבהירה שבזמן שהיא עובדת על סרט היא בעיקר "מוציאה את האנטנה" כדי לקלוט את כל הסיפורים מסביבה.
"אמהות כל הזמן מרגישות אשמה", היא מסיימת את הראיון באבחנה כוללת. "אמהות מרגישות כל הזמן שהן לא עשו את הדבר הנכון. אבל מי כתב את המדריך? האהבה של הורים ושל אמהות היא כל כך עמוקה, אבל היא גם לא באה תמיד נתונה מראש. כיוצרת קולנוע זה נושא שמרתק אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם