סיכום 2011: אירועי התרבות שהרסו לנו את השנה
"עץ החיים" ו"נאום המלך" הביכו אותנו, עונת הסתיו בטלוויזיה האמריקאית ביאסה אותנו, החתונה המלכותית הייתה כאב ראש וג'יימס מרפי סיים את התקופה היפה בחיינו. האירועים שהרסו לנו את שנת 2011
לו הייתי מתלחששת עם אלוהים, כמו הדמויות ב"עץ החיים", ברור לי מה הייתי מבקשת ממנו - אלוהים, החזר לי את 140 הדקות שבזבזתי על הסרט הזה. מאיר שניצר כבר כתב עליו
>> מהם האירועים שעשו לנו את שנת 2011?
בתחילת פברואר הודיעו חברי לסד סאונדסיסטם שהם מתפרקים באופן סופי. "באפריל תתקיים ההופעה האחרונה שלנו אי פעם. אנחנו פורשים מהמשחק", כתבו בהודעה שפורסמה באתר הרשמי שלהם. ההופעה האחרונה של הסיבוב, שבמסגרתו הגיעו גם לישראל, התקיימה במדיסון סקוור גרדן כשאקורד הסיום היה השיר New York I Love You But You're Bringing Me Down. באותו רגע, המחיש ההרכב את הביטוי "לרקוד עם דמעות בעיניים". כנראה שלכל מי שחווה את ההופעה הזו (או צפה בה בלייב באינטרנט) היה קשה לסיים את הערב בלי לנגב את הלחיים. אגב, למי שמתגעגע, ג'יימס מרפי, האיש שהוא לסד סאונדסיסטם, כבר עבר לפרויקט אחר ומשתתף בסרט חדש בתור "היפסטר מזדקן מברוקלין". אפשר להתנחם בזה שלפחות זכינו להיפרד ממנו עוד לפני שהוא הפך לאחד. (מיכל הניג)
עזבו אתכם מ"הטופ מודל הבאה", שהפכה ל"דוגמנית הבאה של טיירה בנקס". אני לא אומרת מילה על מחיאות הכפיים, ההתלהבות והצרחות שזוכה להם בנקס בכל פעם שהיא מופיעה מול הבנות וגם לא על השיר האידיוטי "טופ לידם", שהוא בעצם טופ מודל בהיפוך (גאוני!). השיא ששבר אותי היה כשבפרק האחרון סולקה אנג'לי (שנאתי אותה, אבל זו לא סיבה מספיק טובה) מהתחרות בסודיות ובמקומה זכתה מישהי אחרת בתואר הנחשק. היי! תספרו לנו מה קורה! אל תעמידו מולנו את טיירה, כולה עיניים נוגות בשלכת, כשהיא אומרת "קיבלנו מידע שבגללו הודחה אנג'לי מהתחרות". עד שקורה פה משהו מעניין ולא מבויים, לוקחים לנו אותו? (צביה בלום)
כשנותנים לאדם לבחור מה הוא אהב ומה הוא שנא בשנה האחרונה, מצפים ממנו לבחור משהו גדול, אירוע תרבותי מכונן שהשפיע עליו לטוב ולרע. אבל הסרט "משחקי שלטון", שעוקב אחר מערכת בחירות מקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, הצליח לעצבן אותי מספיק כדי להשתחל לרשימה, למרות שמדובר בסרט שלא עורר תגובות קיצוניות השנה, לכאן או לכאן.
לכאורה, כל הנתונים ההופכים סרט למוצלח ורב רושם נמצאים שם: במאי אינטליגנטי (ג'ורג' קלוני, שגם משחק בסרט), שחקנים מוערכים (ריאן גוסלינג בתפקיד הראשי, פולי ג'יאמטי ופיליפ סימור הופמן) ונושאים מורכבים כמו פוליטיקה והריקבון והשחיתות שהולכים איתה יד ביד, בנוסף לנושא נפיץ אחר בחברה האמריקאית - הפלות. הסרט נארז היטב והוגש כמוצר שמאוד ברור מה אנחנו אמורים להרגיש כלפיו ועל כן סביר שנצא ממנו מסופקים, אבל אם מדקדקים בפרטים מגלים שמדובר באופרת סבון מתישה, עמוסת הסתעפויות לא נחוצות שכאילו נועדו לטשטש שמעבר לשחקנים המצוינים ולהפקה המושקעת, אין שם שום דבר. מה שכן יש שם הוא טיפול חד מימדי בדמויות הנשיות (מריסה טומי ואוון רייצ'ל ווד) וסקסיזם שמוצג כעובדה ולא כסוגיה בפני עצמה. "משחקי שלטון" הוא סרט מקושקש. איטי ומאופק מצד אחד, מלודרמטי וסנסציוני מצד שני. (מיה אבידן)
הדבר הטוב ביותר בפרויקט המשותף של לו ריד ומטאליקה הוא שלא חייבים להקשיב לו. עולמנו הדיגיטלי מציע מספיק אלטרנטיבות לפעילות בשעות הפנאי. אם אתם לא מעריצים של לו ריד וגם לא מעריצים של מטאליקה - כמוני, למשל - אז בכלל, הרווחתם. ממילא בטח לא הנחתם את ידכם או את אוזנכם על הדבר המופרך והמעליב הזה, שמורכב משילוב מטומטם של ג'ימג'ומים והמהומים. אם אתם כן מעריצים של לו ריד או של מטאליקה, או, שלא נדע, לו ריד ומטאליקה, אז גם הרווחתם, מפני שסביר להניח שעכשיו גם אתם, כמוני, לא מעריצים של לו ריד ולא של מטאליקה. טוב נו, בעצם זה לא אירוע כל כך גרוע. זה דווקא טוב. יופי. (רועי בהריר)
עצם קיומו של הדו-קרב בין "הרשת החברתית" ל"נאום המלך" במרוץ לאוסקר השנה היה מגוחך. בפינה אחת ניצב סרט שמגדיר תקופה, מדבר על חיינו כאן ועכשיו ומגולל את סיפורה של הפלטפורמה שהפכה השנה, כחודש ימים לפני הטקס, לכלי פוליטי מכריע בידי מהפכנים בארצות ערב. "הרשת החברתית" הוא סרט שמבוים בוירטואוזיות על ידי דיוויד פינצ'ר, כתוב בשפה הקולחת של אהרון סורקין ומשוחק נהדר עם הופעות מרשימות, בעיקר של ג'סי אייזנברג כמארק צוקרברג. אפילו הפסקול האלקטרוני-מינימליסטי של טרנט רזנור מ"ניין אינץ' ניילז" הדגיש את העדכניות והרלבנטיות של היצירה, שממש הצליחה לתפוס את רוח הזמן ב-100 דקות.
מנגד נמצא "נאום המלך", דרמה תקופתית שנראית כמו תיאטרון מצולם על מלך מגמגם עם משחק מוגזם של קולין פירת', ג'פרי ראש וכמובן הלנה בונהם קרטר המטרחנת. הבעיה שלי עם "נאום המלך" לא היתה שהוא סרט עם נופך היסטורי - גם העלילה של "ממזרים חסרי כבוד" מתרחשת בשנות הארבעים של המאה שעברה והוא עדיין סרט עכשווי - אלא שהוא עצמו, כיצירה קולנועית, מיושן. לא הייתה עדות אחת לכל אורכו שרמזה שהוא הופק ב-2010. ואם נדמה לכם שאני מגזים, אתם מוזמנים לצפות שוב בסצנה שבה ברטי לומד להגיד את המילה "פאק". היא היתה מביכה כמו לראות את סאשה דמידוב שר "הנה מה טוב ומה נעים".
האפיל הפסבדו-איכותי והמבטא הבריטי שעוטפים סרטים תקופתיים-מיושנים כמו "נאום המלך" הילך קסם על חברי האקדמיה, שהעניקו לו את כל הפרסים החשובים של הערב, כולל פרס "הסרט הטוב ביותר". מעבר לזכייה עצמה, ההשלכות של "נאום המלך" ניכרות בהוליווד באופן מיידי. במקום שתחתור לייצג את ההווה, היא בורחת אחורה מתוך שאיפה לגרוף כמה שיותר אוסקרים. אחר כך שלא יתפלאו שם שבמקום ללכת לקולנוע אנחנו מעדיפים להוריד סרטים. ככה לפחות אפשר להפסיק באמצע מבלי להסתיר לאף אחד. (ניב הדס)
זה קורה בכל ספטמבר. תחושת ההתרגשות בפתח לקראת עוד עונת טלוויזיה חדשה בארה"ב. סוג של תקווה שאולי נראה בקרוב את הבשורה הבאה על המסך - התוכנית שתסחוף את העולם ותכניס ז'רגון חדש וטרנדים מרעננים לתרבות. אבל כבר כמה שנים שעונת הסתיו ממש לא מספקת את הסחורה. אחרי תור הזהב של שנות ה-90 ותחילת המאה הנוכחית, בשנים האחרונות הטלוויזיה בארה"ב יורה כדורי סרק אחד אחרי השני, ו-2011, כמו שאמרו פעם ב"חמישייה הקאמרית" היא הקרם דה לה חרא.
עשרות סדרות פוזרו על המסך השנה בתקווה לעורר את שיחות הברזייה שתקועות כבר שנים על ריאליטי, אבל אף אחת מהן לא נדבקה מספיק כדי לגרום לך לרוץ ל-WNET הקרוב (זכרו לברכה) לצפות בקילובייטים נערמים. אז מה עושים? בחודשים האחרונים הכנסתי להילוך גבוה את שיטת "דאג וטוני" - מסע בזמן של עשרות שנים לאחור כדי לאסוף חובות טלוויזיה אבודים, תוכניות עתיקות שתמיד שמעתי עליהם, אבל הבגרויות/צבא/לימודים באוניברסיטה, או סתם סדרות טובות יותר, הפריעו להן בדרך. מהי עונת הסתיו שלי ב-2011? עונת הסתיו של 2001. (בן זגגי)
בפרספקטיבה של זמן - ולא עבר כל כך הרבה זמן - אפשר לקבוע בביטחון כיצד השפיעה על אזרחי העולם החתונה המלכותית בין הנסיך ויליאם לקייט מידלטון: היא לא. למרות חשיבותו המינורית של הטקס ועל אף שהאימפריה הבריטית ירדה זה לא כבר מנכסיה, מיליוני אנשים שפויים בדעתם מסביב לגלובוס - וגם ישראל - הצטופפו יום אחד בחודש אפריל סביב מקלטי הטלוויזיה כדי לצפות בטקס ארכאי, משמים ומיותר, רק כדי לראות גברים בחליפות ונשים בשמלות ערב. נכון, צריך להיות חבר בכת הסיקריקים מבית שמש כדי להתלונן על כניסתה לחיינו של פיפה מידלטון, אחותה הפרועה של הנסיכה המהוגנת, אבל ספק אם הצעירה הבריטית מסוגלת להביא שלום עולמי או סתם להציל את גוש היורו. (אודי הירש)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם