אשת הזהב: מריל סטריפ מדברת על תפקידה ב"אשת הברזל"
מריל סטריפ עדיין בועטת. בזכות תפקיד חדש בסרט על חייה של מרגרט תאצ'ר, פרס מנשיא ארה"ב ושער ב"ווג" היא מרגישה רלוונטית מאי פעם
מריל סטריפ פוסעת במורד רחוב לונדוני. היא עטוית מטפחת, מעיל בז' משעמם ומספיק קמטים מלאכותיים כדי לשכנע בתור בת 80 בסצנת הפתיחה של סרטה החדש "אשת הברזל", שבו היא מגלמת את ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר. הסצנה מעניקה לסטריפ טעימה מתחושת שקיפות שזרה לה. "אין דמות שקל יותר להתעלם ממנה ברחוב מאשר אישה זקנה", אומרת סטריפ בזמן ארוחת צהריים באמצע דצמבר בסוויטה במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. "הייתי מסתכלת לאנשים בעיניים, מסתכלת להם היישר בפנים, והם היו מסבים את מבטם. את מייצגת דבר שהוא נורא".
בגיל 62 סטריפ רלוונטית מאי פעם: "אשת הברזל" אמור להביא לה מספר שיא של 17 מועמדויות לאוסקר; הנשיא אובמה, מזכירת המדינה הילארי קלינטון וקלינט איסטווד חגגו איתה במרכז קנדי בוושינגטון, שם קיבלה אות כבוד נשיאותי על תרומתה לאמנות האמריקאית; היא אפילו מופיעה בימים אלה סמוקת לחיים על שער "ווג", ובכך רושמת שיא נוסף - האישה הכי מבוגרת שהופיעה על השער בהיסטוריה של המגזין.
"אשת הברזל" הוא שיתוף הפעולה השני של סטריפ עם הבמאית פילידה לויד. סרט הבכורה של במאית התיאטרון הבריטית בת ה-58 היה "מאמא מיה!", המחזמר משנת 2008 שגרף 600 מיליון דולר ברחבי העולם והיה ללהיט הקופתי הגדול ביותר של סטריפ. הכוכבת והבמאית הן שיעור מאלף בטמפרמנטים מנוגדים: סטריפ חמה קלילה ונוטה לצחוק; לויד עצורה, בעלת הומור יבש והבנה עמוקה של צורכי הכוכבת הראשית שלה. בכל יום על הסט, אחרי שהיו מסירים את האיפור של סטריפ, היתה הבמאית מביאה לה דליקטס בריטי: פחית קרה של ג'ין וטוניק.
"אשת הברזל" הוא סדרה של זיכרונות של תאצ'ר המזדקנת, שמנסה לעשות סדר בחפציו של בעלה המנוח דניס (ג'ים ברודבנט). השחקנית הוולשית אלכסנדרה רואץ' מגלמת את תאצ'ר הצעירה: מרגרט רוברטס, בתו של בעל מכולת בעלת שאיפות פוליטיות נועזות הן למעמדה והן לבנות מינה. סטריפ מגלמת אותה ב-40 השנה שאחרי, כשתאצ'ר מתקדמת במפלגה השמרנית באנגליה, מגדלת תאומים, הופכת לאישה הראשונה שנבחרת לראש ממשלה במערב, ומפקחת על סדרה של החלטות פוליטיות פלגניות, בהן הפרטת השירותים הציבוריים בבריטניה, אימוץ קו נוקשה נגד שביתת רעב של חברי המחתרת האירית ויצירת ברית איתנה עם הנשיא רונלד רייגן.
ספר הזיכרונות שכתבה בתה של תאצ'ר קרול בשנת "A Swim-in the Goldfish Bowl", הוא שנתן את ההשראה לתסריט החצי בדיוני של "אשת הברזל", מאת אבי מורגן (שכתבה גם את "בושה" המדובר של סטיב מקווין ואת סדרת הטלוויזיה "השעה"). בשנת 2009 שלחה מורגן את התסריט ללויד ולחברת ההפקות האירופית פאתה, ושם הגיעו דיוני הליהוק לשמה של סטריפ מהר מאוד. לויד מספרת שבהתחלה פחדה שמא ליהוק שחקנית אמריקאית יכעיס את הקהל הבריטי, אבל השתכנעה בשל תכונת מפתח שסטריפ וראש הממשלה לשעבר חולקות. "תאצ'ר היתה כריזמטית מאוד", אומרת לויד. "היינו צריכים מישהי שתשתווה לקסם שלה".
חלק גדול מהסרט משתמש בשידורי חדשות מתקופת הקדנציה של תאצ'ר בשנות השמונים. תקופה של קשיים כלכליים, של חוסר יציבות אזרחית ושל מתקפות טרור; נושאים הרלוונטיים לקהל האמריקאי העכשווי שעובר משבר כלכלי וחווה את מחאות תנועת "אוקיופיי וול סטריט" ואת המלחמה באל קעידה.
ספרה של קרול תאצ'ר זכה לביקורת מצד בני דורה של אמה, מכיוון שחשף פרטים על הדמנציה המתפשטת של מי שהיתה פעם שליטה מרובת עוצמה. הביקורת דבקה גם בסרט אחרי הקרנות מוקדמות לכמה מהמקורבים לתאצ'ר. "לא באתי לכאן לראות סרט על סבתא שלי שמשתגעת", אמר צופה אלמוני לעיתון הבריטי "הדיילי מייל", ו"הדיילי טלגרף" קרא לסרט "מביש". אלא שלתפוס את החיים בדעיכתם היה בדיוק מה שעניין את סטריפ, ובהמשך שיבחו הביקורות את משחקה בתור תאצ'ר הבטוחה בעצמה בשיא כוחה כמו גם במהלך ההידרדרות והפיכתה לפגיעה.
"היינו תחת אש בשל ההצצה לשבירוּת של אישה זקנה", אומרת סטריפ. "אנשים באנגליה אומרים 'הו, זה נורא שהיא לא יכולה להגן על עצמה'. להגן על עצמה ממה? האם היא פחות אנושית משום שסוף חייה רווי בחוסר אונים? מאוד כעסתי כששמעתי את הביקורת הזאת, שאנחנו לא יכולים לגעת בנושא ושצריך להישאר מאחורי דלתיים סגורות. לא, באמת, אלה החיים". יותר מ-20 שנה אחרי שפרשה, תאצ'ר עדיין נחשבת בבריטניה לכליא ברק. גם בגיל 86, כשהיא בביתה אחרי סדרת שבצים. "היה לי צלם שסירב לעבוד בסרט", מספרת לויד. "אנשים שבאו אליי ואמרו 'את שמה אותי בעמדה לא נוחה בגלל החברים שלי, חסכנו כסף לחגיגה ביום שהיא תמות'. אז הסרט הזה הוא פרובוקציה באנגליה". "אשת הברזל" צולם במקומות שונים באנגליה, כולל בפרלמנט ובאולפני פיינווד, בעלות של 14 מיליון דולר ("'הוגו' עלה 170 מיליון", אומרת סטריפ על סרטו האחרון של מרטין סקורסזה. "אפשר לעשות עשרה סרטי מרגרט תאצ'ר ועוד יישאר עודף ליחסי ציבור!").
בהכנות לסרט נפגשו סטריפ ולויד עם חברים ועם יריבים של תאצ'ר. "שאלנו את אחד השרים החשובים שלה, 'אם אנחנו צריכים לתפוס דבר אחד בסרט, מה עלינו צריכים לחפש?', והוא אמר שאת הבדידות שלה", חושפת לויד. "הוא טען שהתפקיד מספיק בודד בפני עצמו, אבל עם זה מגיעה גם היותה אאוטסיידרית במפלגה: היא אף פעם לא הלכה לארוחות ערב מפוארות והאמינה שהיא צריכה לעבוד פי עשרה מהגברים. היא תמיד הגיעה ראשונה ועזבה אחרונה. היתה לי בראש תמונה שלה יושבת לבד ליד שולחן העבודה, כשכולם כבר הלכו".
בעת שניסתה לחקות את סגנון הדיבור הייחודי של תאצ'ר, הקליטה סטריפ את עצמה באייפון, כשהיא מתבססת על ראיון בן שש דקות שהעניקה תאצ'ר לכתב הבי.בי.סי רובין דיי בשנת 1987. "היו לה רזרבות עצומות של אוויר", מסבירה סטריפ ומזדקפת בכיסא בניסיון להדגים את הנשימה התאצ'רית. "בבית הספר למשחק לימדו אותנו שאם אנו רוצים להעביר את המסר בשורה מדהימה של מרלו או את המשמעות של סונטה, אנו צריכים להתאמן על החזקת הנשימה. אם אתה עושה הכל בנשימה אחת, הקהל יישאר עם הרעיון שאתה מנסה להעביר. ואם תמשיך ככה עד שנגמר לך האוויר, הקהל יבין את מה שרצית לומר. ותאצ'ר עשתה זאת. זה מדהים. אני לא הצלחתי לעשות זאת. לא הצלחתי לעצור את הנשימה כמוה".
כדי לגלם את תאצ'ר סטריפ לבשה את החליפות בעלות הכתפיים המרופדות שהיו מזוהות עמה וענדה שרשראות פנינים. היא השתמשה בכל הכלים הדרושים בארסנל הפוליטי של המנהיגה. "אנו שופטים זה את זה על פי המראה החיצוני, ואצל נשים זה הרבה יותר משמעותי", טוענת סטריפ. כשהיא לובשת שמלה אדומה ועונדת כמה צמידים ארוגים, היא נראית יותר כמו מה שהיא באמת, רעיה ואם לארבעה מקונטיקט, מאשר ככוכבת קולנוע. "כשגבר הולך בשיער פרוע אנו אומרים שזו מוזרות חביבה, אבל נשים לא יכולות להרשות זאת לעצמן", היא קובלת. "צ'רצ'יל היה יכול לבכות פעם בשבוע, אבל לא מוכנים לראות נשיאה או ראש ממשלה אישה בוכה, כי זה יתפרש כסימן לחולשה. יש כאן מוסר כפול".
כיום כבר יש יותר במאיות ממנהיגות פוליטיות, אך הן עדיין מראה נדיר באופן יחסי. מאחורי הקלעים של "אשת הברזל" היו נשים רבות בתפקידי מפתח, בהן התסריטאית מורגן והעורכת ג'סטין רייט. "כבמאית את יודעת טוב מאוד מהם הגבולות", מצהירה סטריפ. "צוותי הקולנוע באנגליה, זה עדיין עולם גברי ברובו".
אפילו לאחר ש"מאמה מיה!" הפך לסרט הבריטי הקופתי בהיסטוריה, לויד, שביימה גם הפקות ברויאל נשיונל תיאטר ובווסט אנד, היתה צריכה לנהוג בזהירות עם אנשי הצוות. "עדיין יש לנו הרבה מה להפסיד", היא מודה. "אסור לך להרים קול על הסט. את צריכה כל הזמן לזכור... שאת זמנית, על תנאי", משלימה סטריפ את המשפט.
בניגוד ללויד, סטריפ מביאה עמה משמעת עבודה עניינית מאסכולת קלינט איסטווד, שביים אותה ב"הגשרים של מחוז מדיסון". "אני זוכרת שקלינט היה יכול לומר, 'תרימו את זה ותעבירו אותו הנה. קדימה, אני צריך את זה עכשיו!' זה דבר אחד כשזה נאמר בקול של גבר. אבל כשאת אומרת את זה, בטח חתכו למישהו את הביצים. זה יותר מדי כואב".
סטריפ ולויד קצת מזועזעות מעיתונאים אמריקאים המשווים את תאצ'ר למתמודדת על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות מישל בכמן, שהיא ימנית הרבה יותר בנושאים חברתיים מאשר תאצ'ר אי פעם היתה. "תאצ'ר היתה מזדעזעת מחטיפת השמרנות במדינה הזאת", גורסת סטריפ. "אבל אין ספק שהיא היתה שמרנית בתחום הכלכלי. היא סוג של רפובליקנית שכבר לא קיים, שכבר אסור לו להתקיים".
הקריירה של סטריפ ארוכה וזיקיתית. החל מניצולת שואה ב"בחירתה של סופי" (1982), דרך ברונית דנית ב"זיכרונות מאפריקה" (1985) ועד שפית טלוויזיונית ב"ג'ולי וג'וליה" (2009). אבל בכל הקריירה, לדבריה, יש רק תפקיד אחד שגברים אמרו שהם התחברו אליו: הופעתה כעורכת האופנה ב"השטן לובשת פראדה".
"הדבר הקשה ביותר לצופה גבר הוא לשים את עצמו בנעליה של גיבורה נשית", מבארת סטריפ. "ב'פראדה' התפקיד שלי היה כרוך בגילוי אחריות ומנהיגות ובהתמודדות עם מתקפות מכל עבר. גברים מזדהים עם זה. בפעם הראשונה אחרי 30 שנה גבר אמר לי 'אני יודע איך הרגשת'. זה אולי משקף את התרבות. אנו מתחילים להסתגל לרעיון שנשים יכולות להיות מנהיגות. לכן אני חושבת שהסרט על תאצ'ר עשוי לעניין מאוד צופים גברים, משום שהאישה הזאת חיה חיים שפעם היו בשליטה גברית".
"אנו מרגישות שאנו נושאות את הלפיד של כל מיני דברים שלא בהכרח מופיעים בביוגרפיה של מרגרט תאצ'ר", מכריזה לויד. "זה לא סרט פוליטי, הוא רק פוליטי מבחינה זו שיש החלטה להציב במרכזו אישה זקנה". "כן, זו פעולה פוליטית", מסכימה סטריפ. "זה הדבר החתרני ביותר שאי פעם עשיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם