ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סרט קרואסון: "הנשים בקומה השישית" מלא בקלישאות

"הנשים בקומה השישית" הוא סרט בורקס צרפתי על אשכנזיות קרירות וספרדיות לוהטות

מתברר שלא צריך להיות צרכן של סרטי בורקס כדי לדעת שנשים ספרדיות הן חמות, אוהבות לבשל, וגם בסקס הן מובילות. הצפוניות יותר, האירופיות הבהירות, קרות בהרבה, והן גם לא משהו במיטה. מסייה ז'אן לואי, פריזאי סולידי ועשיר, כזה שבוודאי לא שמע על סרטיו של בועז דוידזון, לומד את העובדות המפורטות לעיל על סמך השוואה שהוא עורך בין אשתו הסנובית לבין חבורה של משרתות, כולן ילידות ספרד, המתגוררת בעליית הגג של הבניין היוקרתי שבבעלותו.

מאותו הרגע שז'אן לואי עולה על התגלית המרעישה שלו, הוא מתמכר לגמרי לשכנותיו כהות השיער, הצחקניות בעלות העיניים הבורקות. הוא אף מעדיף להתגורר בסמוך אליהן, בעליית גג עלובה, במקום להתהלך כמלך בדירת השרד עצומת המידות שבה הוא מותיר בדד את אשתו החמצמצה. יש לנו כאן בהחלט וריאציה חדשנית לסיפור הנושן על אודות לורד גרייסטוק, שנחת באפריקה, גילה את קסם השימפנזים והעדיף לחיות במחיצתם כטרזן מלך הקופים במקום לחזור לבית הלורדים המפוחלץ של אנגליה הוויקטוריאנית.

הסיפור המוכר עד לעייפה, שבוחן פערי תרבות ומעמדות על פי פרמטרים בינאישיים, מוליך את עלילת "הנשים בקומה השישית", שכתב וביים פיליפ לה גה. הוא מעניק לשחקן הוותיק פבריס לוקיני ("ירח מלא בפריז", "אישה צעצוע"), המגלם את ז'אן לואי, הזדמנויות להשתכשך עם להקת שחקניות רעשניות, שדומה כי השיגה לעצמה פס חופשה קצר מסרטיו של פדרו אלמודובר, כדי ללמד את הפריזאים פרק נוקב בתורת החיים.

הבעיה העיקרית של "הנשים בקומה השישית" אינה נעוצה ברמת הביצוע הסבירה של הסרט, אלא בעודף הקלישאות המרכיבות אותו. דומה שאין קלישאה חברתית על אודות אדונים ומשרתים/ות שלא דופקת פה נוכחות. משימת הצפייה בסרטו של לה גה מעייפת למדי, בעיקר משום שבמהלכה פוגשים כל טריק של תסריט שכבר נוסה באלפי מלודרמות וטלנובלות, ולה גה שש לשלבו מבלי להסמיק או להתבייש בכך.

עלילת הסרט ממוקמת בפריז של שנת 1962, רגע לאחר

שהסתיים המשבר הפוליטי הכבד שאיים על שלמות צרפת - מלחמת העצמאות באלג'יריה ופינוי המתנחלים האירופים משטח ערבי זה. הבורגנות השמרנית ממילא של צרפת נתקלה אז בתופעה חדשה יחסית של עובדות זרות, ספרדיות ופורטוגליות, שהציפו את משקי הבית. משהו בדומה למפגש שחוו הגרמנים בדיוק באותה העת, עם בואם של הפועלים הטורקים, שחיזקו את כוח האדם שתפעל את התעשייה במערב גרמניה.

הסיפור הטורקי-גרמני מסופר בשנים האחרונות על ידי קולנוענים כפתיח אקין ("עם הראש בקיר") או יסמין סמדרלי ("אלמניה שלי"), שהם בני דור שני ושלישי למהגרי העבודה הללו. ככאלה, הם שימשו ספוג למהלומת פערי התרבויות שהוריהם סבלו ממנה. על פיליפ לה גה, צרפתי בן צרפתים, קשה להעיד שהוא כזה. לכן סרטו החדש נראה פחות אותנטי ויותר כמו בורקס ישראלי, מאותו סוג שנעשה בידי אחד מאשכנזי הפילם המקומי - דוידזון, גולן או זילברג.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...