ראשי » תרבות » אמנות ובמה » אמנות

מלכת אסתי: אסתי זקהיים בראיון חשוף

היא נחשבת לאחת הדיוות הגדולות של עולם התאטרון, זכורה מהופעתה לצד צביקה הדר ב"עפולה אקספרס", ומככבת בחמש הצגות במקביל. בראיון חשוף במיוחד אסתי זקהיים מספרת כמה קשה לשרוד כשחקנית מחוץ למיינסטרים, מדברת על מערכת היחסים המורכבת עם אחיה, דני, אמן ואייקון של הקהילה הגאה שנפטר ממחלה, ומסבירה למה כדאי גם לכם לאהוב את הגוף שלה

 
אסתי זקהיים נכנסת לבר אוויטה בתל אביב. כמו כל דיווה גדולה היא הספיקה בשעות האחרונות לבלוע חצי עולם. מוקדם יותר באותו ערב היא שיחקה בהצגה "אחוזת וייס" בתאטרון "תמונע", שבה היא מגלמת אשת מאפיה. אחר כך הרביצה נאום קטן בהשקת הקמפיין של זהבה גלאון לראשות מרצ, קפצה לגיחה ב"מזללה" של מאיר אדוני, ויאללה להיכל הצבע והנוצות.

"היא הגיעה", מקבלת אותה בצהלה ציונה פטריוט (יובל אדלמן), הדראג קווין שהכניסה את זקהיים לעולם המופלא. השתיים הופיעו יחד בקברט לרגל יום האישה הבינלאומי והן נפגשות באירועי הקהילה ההומו-לסבית שזקהיים מתמידה ללוות, מהנחיית אירועי יום הגאווה ועד לערבים של הוועד למלחמה באיידס.

"זה מצחיק אותי, מדליק אותי, נוגע בגבולות מיניים", זקהיים מסבירה את החיבור. "יש משהו בלחגוג את המיניות הזו, הבחירה להיות מי שאתה, שכל כך מרגש אותי. אנחנו חיים במדינה שהולכת ומחשיכה. הגזענות, השנאה, השבטיות. אומרים לי, מה הבעיה להיות גיי בישראל? אני אומרת, נראה אתכם גיי מחוץ לתל אביב. לכן אני כל כך אוהבת את המצעדים. משהו בטווסות הזו נפלא בעיני. במיוחד לאור שנים של מכות והתעללויות".

כחלק מהפעילות הציבורית שלה היא עורכת חתונות אזרחיות. "אני עושה תיקון. זוגות שלא יכולים לעבור דרך הרבנות או לא רוצים, או זוגות חד מיניים שרוצים להכריז בפני כל העולם שהם החליטו לחלוק את חייהם ביחד ולחגוג את זה. אני עצמי התחתנתי בטקס דתי בגלל שבן זוגי אלחנדרו הוא דתי קונסרבטיבי. נורא חשוב לי לעשות חתונה עברית, שתהיה דומה בצורה שלה לחתונה יהודית. אני מנסה להפוך את הטקסט הכללי לאישי. במקום לדבר על חורבן הבית, משתדלת להביא את החורבן הפרטי. חיתנתי את נועה לביא והיה ברור שמדברים על אבא (אריק לביא - א"ה). השותפים שלו לדרך ליוו אותה לחופה ושרו את השירים שלו".

שמחה ועצב?
"יש משהו באזכור המת, שנותן כבוד לאנשים שאינם. צריך לתת לגיטימציה לכאב. באירועים צובט לי הלב שאבא שלי ואחי דני לא פה. הרבה פעמים אני הולכת בפארק ורואה סבים יושבים על הספסל ופורצת בבכי. היו השנה המון מתים מסביבי, חלקם אנשים מאוד משמעותיים בחיים שלי. עמוס לביא, גרי בילו. ההיעדר הזה הוא נורא. משהו ברקמת החיים נפרם".

המוות לא נעדר ממשוואת החיים.
"לפני כמה ימים חזרו תוצאות הביופסיה של אמא. הן לא היו מעודדות. שלושה ימים איבדתי את חוש ההומור. אני לא מוכנה לעמוד בפני עוד אובדן. עבורי, אמא שלי חיה לנצח. עוד לפני שנכנסה לניתוח שיברר כמה המצב חמור, כבר עשינו שבעה. המשפחה שלי טובה בזה. התכנסות בחדר המיון, התגייסות כללית. לקח לי כמה ימים לחשוב על כל הסיבות שלנו לומר תודה. בת 79, מעולם לא אושפזה, חיה חיים מלאים".

כשזקהיים (46) מדברת על אחיה היא מתכוונת לדני זקהיים, אמן מיצג חשוב, שפעל בישראל בשנות השמונים והתשעים ונפטר ממחלה ב-1994. הוא דמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב, מהאייקונים ההומואים הראשונים של העיר.

"גדלתי בבית של מתנדבים", היא מספרת. "אמא שלי, ורדה, מפעילה בהתנדבות שבעה מועדונים לילדים במצוקה, שני הוסטלים של אסירים משוחררים נפגעי סמים, ואת עמותת 'קשת' לקשיש. היא קדושה. קיבלה את אות הנשיא להתנדבות - רק מהנשיא הלא נכון. באירועי ההתרמה השנתיים אני אומרת לקהל: 'אמא שלי לא הבינה שגם לה יש ילדה במצוקה. היא לא הייתה בבית, רק עם אחרים'. הקהל צוחק, אבל זה נכון.

הרגשתי בילדותי שלא רואים אותי".

את החלל מילא דני, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. "הערצתי את האדמה שהוא דרך עליה, גדלתי בצלו. ההורים שלי היו נהנתנים כאלה, יוצאים הרבה. הרגשתי שאני גדלה לבד, והוא היה האבא הרוחני. שמר עלי, גידל אותי. לקח אותי מגיל צעיר להצגות, להופעות מחול, למועדוני לילה תל אביביים. הוא זה שעודד אותי להתמקד במשחק. גרנו ברחוב טוסקניני, מאחורי היכל התרבות, והבית תפקד כמו הסלון של גרטרוד סטיין. ניהלתי בית פתוח. אבא שלי, שניאור, היה מעיר ערימות של ילדים בבוקר, אמא הייתה הולכת לשוק הכרמל וחוזרת עם קילו פסטרמה, חומוס ופיתות. למחרת לא נשאר כלום".

ההורים הכילו את הכישרון שלך?
"כשיצאנו מהקרנת הבכורה של 'עפולה אקספרס' אבא שלי אמר, 'בסדר גמור, אבל חנה סנש היה מעולה'. וחנה סנש עשיתי בכיתה ט'. הסתכלתי עליו, בלעתי את הרוק, להיעלב או לא? מה, לא התפתחתי מכיתה ט'? לקח לי זמן להבין שכבר מאז הוא נתן לי קרדיט. בהצגה בבית הספר הוא מירר בבכי".

לאחר שאחיה חזר מלימודי אמנות בקנדה התחילו לפעול ביחד. "עשינו מיצגים משותפים. למשל מסע בחירות אמנותי. הקמנו מפלגה והרצנו אותה ברחובות תל אביב. כל יום שישי היינו יוצאים בסיטרואן עלובה ומנפנפים לאנשים, לוחצים ידיים, רבים אחד עם השני. ביום הבחירות הופענו ברחוב שינקין. זרקנו פתקים, הרמנו תינוקות, נאמנו בג'יבריש".

כבר אז הרגישה שמשהו לא טוב קורה לו. "היה בינינו קשר כמעט טלפתי. יום אחד התקשרתי אליו ואמרתי, 'יו דני, אתה חולה'. הוא אמר, 'אני עם וירוס, חום גבוה, לא דיברתי על זה עם אמא, שלא תדאג'. כל החיים דאגתי לו. אני זוכרת שביום הזיכרון בכיתה ו' למדנו את 'בלדה לחובש'. יצאתי מהכיתה, השתטחתי על האדמה, בכיתי וצעקתי: 'דני מת, דני מת'. הוא היה חובש קרבי בצבא. בדיוק יצא לחופשה לכמה שעות והגיע לבית הספר. התנפלתי עליו ונגעתי בו לראות שהוא חי. הדאגה הזו לא עברה".

כך שלא הופתעת ממותו?
"יש משהו באיש הזה, בגרנדיוזיות שלו, בתעוזה, בטווסיות, בלקיחת הסיכונים, בנוכחות שלו בעולם שהופך אותו לנשמה ששורפת את עצמה מאוד מהר. נורא אינטנסיבית. לצערי, לא התבדיתי".
ולמרות זאת, המוות היה קשה מנשוא. "האובדן היה כל כך נורא. הוא היה החבר הכי טוב, הפרטנר שלי לבמה, אח קרוב. אמרתי לו: דני אתה בגדת בי, השארת אותי לבד. אמא שלי לובשת רק שחור מאז שהוא מת. לפני כן לבשה בגדים צבעוניים. היא ג'ינג'ית יפהפייה עם עיני טורקיז. החיים שלה הפסיקו מאז שדני מת".

גם לפני המוות לא הכל היה ורוד. "החיים עם דני גם גבו מחיר יקר, היו שם דברים נוראים. למה אני לא אוהבת אנשים גבוהים? אני לא סובלת את המבט של להסתכל מלמטה למעלה. דני היה מאוד גבוה, היה חשוב לו לשמר אותי שם למטה. הוא היה צריך את המבט הזה, את ההערצה. כשחזרתי מלונדון ביימתי הצגה לתאטרון 'הספריה' שלוותה בריבים אינסופיים עם גרי בילו. בסוף ההצגה דני בא ואמר: 'את נורא מאכזבת אותי'. זה הרס נוראי. הוא לא הבין שרציתי לעשות תאטרון ולא מיצג. הוא רצה שאעשה דברים כפי שהוא חשב. זו הייתה תחילת האמנציפציה שלי. חודשים לא דיברנו. יושבים בארוחת ערב עם ההורים ולא מחליפים מילה".

מותו גם סימן את תחילת השחרור. "בהתחלה היו לי המון רגשי אשמה. הוא מת ואני יכולה לפרוח? נורא קשה. גם ככה האבל היה עצום ונוראי. זה מזלג: או שאתה בוחר למות איתו או שאתה בוחר בחיים. ובבחירה בחיים היה גם שחרור".

שנים של עבודה עצמית הביאו להחלמה. "היום כבר הזדכיתי על רגשות האשם. הבנתי שהיה משהו בעץ שהטיל צל שלא יכולתי לגדול מעבר לו. ברגע שהוא לא היה, יכולתי לזוז קצת. לקבל קרני שמש, לפרוח, לגדול בדרך שלי. ובדרך שלי עושים גם מיינסטרים. אני לא חייבת לחיות את חייו או לממש את המשנה שלו. מה זה משנה אם הוא אוהב את התפקיד האחרון שלי או לא. הוא אוהב אותי. לעשות את האבחנה הזאת זה להחזיר אותו לתפקיד האח. לא תפקיד המבקר המשתלט והמסרס. אח. דני היה מגיע לכל תרגיל באוניברסיטה עם זר פרחים. ואני לא סובלת פרחים. אמר,'צריך להביא לדיווה פרחים'. ביקשתי שוקולד לבן ומרציפן. הדברים הקטנים האלו חסרים לי".

השלמה?
"היום אני לומדת לחיות עם המתים שלי. זה לא פשוט. מתחילה לבכות מול הבן שלי, והוא שואל אותי, 'עוד פעם דני?'. תלמיד שלו בנה לזכרו בדרך לחיפה פסל כיסא אדום ריק. כיסא שמסמל את ההיעדר. כשעבדתי בתאטרון חיפה נסעתי לשם במשך שנה יום יום וראיתי את הכיסא. דמיינתי שדני יושב עליו עם התלתלים השופעים שלו, כמו הרקולס. זה מאוד משמעותי להחיות אותו, להשאיר את השם שלו חי. המיצגים לא הונצחו, אין עבודה שלו במוזיאון. אין נוכחות. כלום. זה נורא. אבל אני בדילמה נוראית: לחיות את חיי או להקדיש אותם לתיעוד המת. אני חושבת שהכרעתי".

זקהיים, אולי הדיווה הישראלית הכי גדולה מחוץ למיינסטרים, חרותה בזיכרון בזכות התפקיד הבלתי נשכח שגילמה בסרטה של ג'ולי שלז "עפולה אקספרס", לצדו של צביקה הדר, שעבורו זכתה בפרס אופיר (השני בקריירה שלה). יש הרבה סמליות בניסיון לבדוק לאן דרכיהם התפצלו מאז. הוא כוכב הטלוויזיה הגדול ביותר, היא שחקנית בתאטרון פרינג'. הוא מתכונן לעונה הבאה של "כוכב נולד", היא משתתפת בסרט "עדות" של שלומי אלקבץ ועופר עין-גיל, שבו כמה מבכירי שחקני ישראל קוראים מונולוגים של חיילים ופלסטינים כפי שהעידו בפני תחקירני "שוברים שתיקה".

אל תטעו, טוב לה במקום הזה. "תמיד צביקה צחק עלי בחוג לתאטרון באוניברסיטה: את תלכי עם האמנות שלך, אני אעשה כסף. שנינו בחרנו דרכים מאוד ברורות, ומתוך מודעות גדולה. המקום שבו אני עומדת הוא תוצאה של מסלול חיים שכיוונתי אליו".

כיום היא משחקת בחמש הצגות שונות בתאטרון "תמונע": "רעב" (זוכת פרס הצגת הפרינג' של השנה 2004), פרק ראשון בטרילוגיה משפחתית מטלטלת שיצרו עידו בורנשטיין ושלמה פלסנר "נשי טרויה" של אוריפידס; "אחוזת וייס"; "מעשה בטבעת" ו"זריחה", הפרק השני בטרילוגיה.

"בשבילי אפילו התאטרון הרפרטוארי הוא מיינסטרים", היא מסבירה מדוע אינה כובשת את במות הבימה והקאמרי. "אני משתמשת בתאטרון ככלי רפואי. סוג של תרפיה לשחקן וגם לקהל. בהצגת היחיד שלי 'כבר לא ילדה של אף אחד', שעסקה במערכת יחסים בין אמא לבת לאחר מות האם, אנשים יצאו מהאולם וטלפנו לאמא שלהם. לדבר איתה, לסגור מעגל כשהיא עוד בחיים".

זו לא משבצת מאוד צרה?
"בשביל לעשות משהו ריאליסטי יש את הקולנוע. ההבדל בין תאטרון'תמונע' לתאטרון רפרטוארי זה כמות האנשים שנחשפים. לפעמים להצגות היחיד שלי הגיעו 70 אנשים וזה הטריף אותי. כשהיו 13 אנשים הייתי מאושרת. זה אינטימי. חלק מהעניין של התאטרון זה הכאן ועכשיו. צריך ליצור אינטראקציות עם הקהל. קהל כקיר רביעי. אתה חייב להיות מודע לו ולהגיב אליו. זה הדבר הכי מרגש בתאטרון".

מה קורה לך על הבמה?
"כשאני מתחילה את 'רעב' אני מתאבדת. לא יודעת לאן זה לוקח אותי. יש סצנות ששוברות אותי. קרו לי המון דברים בתקופה שההצגה רצה. הפכתי להיות אמא לתאומות. בסצנה שבה אני מגלה שהבת שלי נאנסה, אני נקרעת מבפנים. אם מישהו ייגע בתאומות שלי, אחתוך אותו לחתיכות. בתחילת החזרות הזדהיתי דווקא עם הילדה. משהו לא היה פתור עם האמא האישית שלי. במהלך החזרות חזרתי רגשית לגיל 16. עשיתי סצנות, צעקתי עליה".

למה הצגה כה מוערכת לא פורצת החוצה?
"התאטרון נמצא במצב כל כך קפוא. אנשים לא זזים מהכיסא שלהם. את הרמטכ"ל אתה מחליף כל ארבע שנים, אז איך מנהל אמנותי של תאטרון יושב 18 שנים? וזה לא רק בתאטרון אחד, זה בכולם. התוצאה: דם חדש לא יכול להיכנס. יש דור של במאים מוכשרים מאוד שאין להם דרך לעבוד שם. לכן הם יוצרים את המחזות לבד".

למעט כמה תפקידים חשובים ("לילסדה", "החברים של שלומי"), זקהיים נעדרה בשנים האחרונות מהמסך הגדול. "אני לא אומרת לא לקולנוע, אבל זה עניין של הזדמנויות. אני בגיל שנופל בין הכיסאות. מבוגרת לתפקידי הכוכבת הצעירה, ולא מספיק מבוגרת בשביל תפקידי האמא, הסבתא, הדודה, כמו שעושות תיקי דיין וחנה לסלאו, למשל. המון שחקניות בנות 45-35 נושרות באמצע, זה גיל עם משפחה וילדים. לגברים אין מגבלת גיל בתסריט: גבר בן 40 תמיד יכול לצאת עם בחורה בת 20".

אולי זה עניין הטייפ קאסט שהקולנוע הישראלי כל כך אוהב. נראה שאיפשהו בדרך נפלטת מהמערך הזה.
"כולם מדברים על השד העדתי. סליחה, אני המיעוט הנרדף. יש את אבקסיס, אלקבץ, איבגי. כל השחקנים המובילים הם מרוקאים. ואם צריך שחקנית רוסייה פונים לתאטרון גשר. ואני, מה איתי? אז אני כותבת לעצמי או מתחברת לאנשים כמו שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין ודליה שימקו. במשך שנים לא היה לי פרטנר. בלי בני ברית אתה מרגיש מאוד בודד. זה השתנה מהרגע שפגשתי את שלמה, כששפטנו יחד בפסטיבל עכו. מצאנו את עצמנו מבלים שעות על החומות בהליכות ובשיחות. באותו תקופה עידו כתב את 'רעב'. מאז אנחנו עובדים רצוף. מתפתחים ביחד ומודעים לתהליך שכל אחד מאיתנו עובר. 'זריחה' היא ביטוי של התבגרות, שכלול והתפתחות של כל אחד מאיתנו".

זקהיים משוכנעת שגם להתנהלות של שוק התוכן בשנים האחרונות יש חלק במיצוב הקריירה שלה, הרחק מהמרכז. "פעם הבמאים ליוו שחקנים מהצגה להצגה, גידלו אותם ולא נבהלו מכישלון. היום הכל פועל על אינסטנט. כל בוגר ריאליטי לוקחים אותו לתאטרון, מה זה? שחקן צריך להתבשל, ללמוד, לעבור תהליך. רק בשנים האחרונות העזתי לומר: 'אני שחקנית'. פה שרים חמש דקות ב'כוכב נולד' והם כבר בסדרה. כל דוגמנית שקטפה קוקוס על איזה אי מקבלת סרט".

אולי יש מחסור בכישרונות?
"אני מסתכלת על הדור הצעיר של בוגרות בתי הספר למשחק ואומרת: מסכנות. חמש הבנות ב'מעשה בטבעת' ב'תמונע' הן יפות, מהממות, יודעות לשיר, לרקוד - מתדפקות על הדלתות של התיאטרון והטלוויזיה ולא מצליחות לחדור פנימה. הן מוכנות לשחק בטלנובלה, אבל גם שם לא רוצים אותן. כי תמיד יעדיפו את הבלונדינית שרצה למיליון או זו שאכלה ראש של דג".

ומלהקות הסרטים?
"אתה יודע מה זה להביא מלהקות לראות הצגות? בלונדון לא נהוג אודישנים. יש רק קריאות טקסטים מול הבמאי שנותן לך הוראות תוך כדי. יש משהו כל כך משפיל בתור הזה לבית מרקחת. מיליוני אנשים, אתה בלחץ, ממתין שיקראו לך. הסוכנת שלי אומרת 'הפעם אין אודישן, זו פגישה עם הבמאי'. שיבואו לראות אותי משחקת בכמה תפקידים. אני לא רק הג'ינג'ית השמנמונת המתוקה והמחייכת. אני משחקת בחמש הצגות ב'תמונע', בחמישה תפקידים שונים. היחיד שהיה לו אומץ זה שמי זרחין. צלצל, אמר, אני צריך שתהיה אמא מרוקאית ב'חברים של שלומי', תרדי 15 קילו ויאללה בואי. מה הבעיה לעשות מרוקאית? אמא מרוקאית זה לא קולולולו ומבטא. אמונות פנימיות, תבניות נפשיות. הוא סמך עלי, הורדתי 16 קילו, צבעתי את השיער לחום וזהו זה. אנשים כבר הפסיקו לדמיין, לראות שאפשר גם אחרת".

בימים אלו אפשר לראות את זקהיים בסרט "עדות". עוד לפני שעלה לאקרנים כבר עורר מהומה, כששרת התרבות לימור לבנת עזבה במופגן את הקרנת הבכורה שהתקיימה בפסטיבל "דרום" בשדרות, לא לפני שהאשימה את יוצריו ב"חד צדדיות". "עדות?", ירתה, "התעלמות!".

"שואלים אותי איך עשית סרט עוכר ישראל", מתייחסת זקהיים לביקורת, "האוזניים שלי מאדימות ויוצא לי עשן. עשיתי אקט פטריוטי: להשמיע את הכל כאן. מה החוכמה לנסוע לפריז או ללונדון ולבנות לך קריירה בלהשמיץ ובלשנוא את ישראל. אנשים חיים בפרנויה, והפרנויה הזו עוד יותר גורמת לנו להיסגר בגטו. בכל עניין יש את הזין שלי יותר גדול. אתה חייב להיות מגויס כל הזמן. אבל מי חושב על מה הוא באמת נשאר להגן? אני מסתכלת על הילדים של חברים שלי שהולכים לצבא. לפני זה הם היו פרחים. נערים עם עיניים בורקות. משהו קורה להם שם. וזה משהו רע. חוזרים עם עיניים כבויות. עם המון כעס ואלימות. אני לא רוצה שהבן שלי יחזור כך".

למה חשוב לך להדגיש את היותך פטריוטית? ממילא את מסומנת.
"בגיל 17, בתקופת מלחמת לבנון, הייתי דוברת של נוער 'יש גבול'. בנאום שלי לא אמרתי: אנחנו הסרבנים לא רוצים לשרת וכו', אלא אני רוצה ללכת לצבא, אבל צבא אחר. כדי להשתתף במשחק, ואני רוצה להיות במשחק, אני צריכה להגיד את שלי. לאחר שפורסמה תמונה שלי בעיתון 'העיר' חטפתי צעקות מהמנהל: 'איך יד ימיני, יו"ר מועצת תלמידים, עושה לי את זה?'. אמרתי, 'אני לא יד ימינך, אני יד שמאלך'. ביקשתי מאמא שלי להעלים את כל העיתונים מהבית שאבא לא יראה את התמונה".

עזר?
"כבר בערב החברים צקצקו 'הבת שלך, הבת שלך', הוא חזר הביתה וצעק: 'עופי מהבית'. חודש הוא לא נתן לי לחזור. לקחתי את 'תענוגות וימים' של פרוסט, הסימפוניה החמישית של פרוקופייב, חלוק סיני, שני סמרטוטים וגרתי אצל חברים. דודה שלי ניסתה לעשות משא ומתן מולו, אבל זה התפוצץ. הרגשתי נורא. הייתי הבת הקטנה שלו ודומה לו נורא. גם במבנה הנפשי, שנינו מאני-דפרסיביים כאלו. הוא פשוט חתך אותי. עד סוף ימיו הוא קרא לי מרצ שרץ".

היוצרים של "עדות" קיבצו לפרויקט 24 שחקנים, בהם קרן מור, מנשה נוי, רונית אלקבץ, זוהר ליבה, ריימונד אמסלם, אייל שכטר, הזמרת דקלה. אשרור לקלישאה שכל האמנים הם שמאלנים?
"כשחקן בתאטרון אתה נמצא בדיאלוג מפחיד כי אתה תלוי בכל כך הרבה גורמים וכפוף להם. אומר, אני דואג לעצמי ולא יוצא לפוליטיקה כי אני צריך את אהבת הקהל. ב' עדות' הייתה אפשרות לומר את האמירה שלנו בדרך אמנותית. לא לצרוח בהפגנות אלא להשתתף בסרט. מפתיע אותי שרק אני יוצאת להפגנות. אני לא רואה את מנשה וקרן וכולם באים וסוחפים אנשים בכוח האלקטורלי שלהם או בזה שהם סלבים ידועים ואנשים מסתכלים עליהם ומחקים אותם. התפקיד שלי הוא לא להיות בקוקטיילים ופתיחות. זה נחמד להיות ידוען, אבל המשימה שלי זה לצעוק. קיבלת את המתנה הזו שאנשים מסתכלים עליך, תן אותה בחזרה".

אחת הטענות נגד "עדות" היא שהמשחק מופרז. הטקסטים הרי מדברים בפני עצמם.
"לא אלתרנו, שלומי ידע מה הוא רוצה מאיתנו. הקושי היה שהוא לא מדבר עם השחקנים בשפה המקובלת של התיאטרון והקולנוע. הוא מאוד סימבולי. אומר תחשבי עננים, תחשבי משולשים. לא הבנתי מה הוא רוצה. לאחר המפגש הראשון ישבתי בתחנת האוטובוס ולא הפסקתי לבכות. חיכיתי שיבוא האוטובוס, אפגוש אנשים ואירגע. רק אחרי שעה של דמעות הבנתי שאני לא בתחנה הנכונה".

מונולוגים על רקע נוף פסטורלי, צילום ענוג של דוד עדיקא. מעולם הכיבוש לא נראה יפה יותר.
"יכול להיות שההזרה היא מיופייפת ועשויה מדי, אבל בבחירה בשחקנים שאנחנו מכירים ואוהבים שישחקו את 'האויב' שלנו יש משהו מקל. יש משהו סימבולי בזה שהשחקנים קוראים את המונולוגים לבדם בנוף, ואין קול עונה. הקפדת היתר הזו אומרת - אנחנו עושים מעשה אמנות, לא כתבה בעיתון, ועדיין יכולים לדבר על זה בקול רם".

זה דבק גם בילדים?
"הבן שלי, אוריאל, הפך לילד הפגנות. מצעדי גאווה, נשים מוכות, מסיק זיתים. אני נוגעת בו והוא מדקלם: 'הגוף הזה שייך לי! הגוף הזה שייך לי!'. התאומות יותר בעניין של צדק חברתי. תמרה הקימה אוהל במדרגות הבניין וישנה שם, כי אמרה שאין צדק חברתי במשפחה שלנו ושאני אמא רעה".

במשך שנים הפכה זקהיים לשגרירתן של הנערות והנשים השמנות בישראל. לעתים נראה שהדימוי הזה עוטף אותה כמו חליפה שנתפרה ישר על הגוף, שקשה לה להיפרד ממנו. "אני מקבלת תגובות מרגשות מנערות שכאילו נתתי להן את ההצדקה להיות שמנות", היא מספרת. "אני אומרת: לפעמים אני יפה ושמנה. סקסית ושמנה. לא 'יפה, אבל שמנה'. למה ה'אבל'? יש רזה יפה, ויש רזה ולא סקסית ויש רזה כעורה שנראית כמו אוליב - גרומה, כולה עור ועצמות. בכל דבר דורשים גיוון, רק בנוגע למשקל יש דיקטטורה מטורפת של מידות וסרגלים. מכאן נובעת האומללות של העולם המערבי".

איך במשפחה שלך תפסו את המשקל?
"ההורים שלי חשבו שהרזיה היא סימן לחולי. כשאני רואה מישהי רזה, אני שואלת 'הכל בסדר?'. אבא לי תמיד אמר, 'אישה יפה, אישה שמנה. שיהיה מה לתפוס'. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, שכולם יקפצו לי. יש לי את הגבר שאוהב אותי בכל משקל, יש לי את המשפחה שלי. לפעמים אני מתעוררת ורואה את שלושת הילדים שלי רדומים עלי. אחת על הבטן, שנייה על הציצי. הם אומרים: את כמו אמא דובה ואני מאושרת".

תמיד נראית כך?
"לא הייתי ילדה שמנה, ולכן אין לי חוויה טראומטית מזה. תמיד הייתי מלכת הכיתה, היו לי חברים. ברור לי מה היחסים עם השומן. אני יודעת מתי זה בא מהדיכאון ומתי לא. כשדני היה בבית חולים עליתי בתשעה חודשים 30 קילו. מאז 30 הקילו האלו לא זזים. כאילו לקחתי את דני עלי. לא יכולתי להרשות לעצמי גם להצליח, גם להיות כוסית, בשעה שדני מת. ברור לי שיש שם גם דיאלוג רגשי מאוד מורכב. אכילת ניחומים, משהו שמגונן עלי, ככה אני תופסת מקום בעולם. אי אפשר לעשות לי פו ואפול. בעוד כמה ימים ימלאו 18 שנים למותו. יש לי תחושה שעכשיו אוכל להתחיל להסיר ממני את המשקל".

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...