יש בעיר מסיבה: המסיבות שיחממו אתכם ב-2012
נמאס לכם ממסיבות שכוללות אלכוהול, די.ג'יי מחו"ל ותור בשירותים? אתם מוזמנים לנסות מסיבת צבע (נא להגיע בבגדים מג'ויפים), מסיבת אלקטרו סווינג (נא להגיע בשמלת נשף ועם נוצה בשיער) ומסיבת לייקים (נא להגיע עם לפטופ)
התובנה הזאת הכשירה סופית את הקרקע להשתוללות קבוצתית: דמיינו שלושים מבוגרים, שרובם מחשיבים את עצמם די שפויים ביומיום, טובלים את הזרועות למלוא אורכן בחביות צבע נוזלי סמיך, ונכנסים לאמוק קצבי וחסר מעצורים של התזות - בהתחלה על קיר הקנבס ממול ובהמשך זה על זה, עד שאחרונת האוזניים מקבלת גוונים של אדום-כחול-ירוק והכל הופך למעין מעשה אהבה קולקטיבי של אצבעות, ידיים, רגליים ונוזל סמיך.
זה התחיל דווקא ברגוע: מיכל גזית ושרון יופה, שהגו את הרעיון במהלך הקיץ האחרון, בנו יחד מעין סדנה מסיבתית, שמתחילה בהתכנסות מדיטטיבית שקטה, נמשכת בעבודה פרטנית וקבוצתית עם צבעים יבשים, ולאט לאט, באמצעות ריקוד ותנועה, הולכת ומתגברת, עד שבאיזשהו שלב היא מיג'דננת לגמרי, או לפחות ככל שהמשתתפים מרשים לעצמם להיסחף.
כשהכל נגמר, בסביבות השעה שתיים בלילה, אנחנו חוצות את רחוב הירקון בתל-אביב בדרך הביתה. לפתע, באמצע הכביש, עוצרת מכונית בחריקת בלמים. הנהג מנסה להבין מה זה שני כתמי הצבע האנושיים האלה שמולו. לבסוף הוא מעז לשאול "וואט דה פאק?", ואנחנו מסבירות לו בצחקוקים עליזים שככה נראים אחרי שחוזרים ממסיבת צבע.
הרעיון נולד ממפגש האהבות של שתי המארגנות: גזית, אחרי שנים של זריקת צבע אל הקנבס, הביאה איתה את העולם הצבעוני שלה, ויופה הביאה את התשוקה האדירה לתנועה. "צבע בשבילי זו הרפתקה, חוויה, כיף", מסבירה גזית. "זה בוסט אדיר של אנרגיה. בפעם הראשונה שציירתי עם בן הזוג שלי הוא צילם את התהליך עם האייפון והעלה את זה לפייסבוק, ומלא אנשים אמרו, וואו, איזה כיף, אנחנו רוצים גם. ובדיוק אז נכנס החיבור שלי עם שרון".
גזית, שעוסקת בכתיבה, ויופה, אנימטורית ומעצבת פנים, נפגשו לפני שנתיים. ביחד הן העלו את הרעיון למסיבה הייחודית, שהיא לדברי יופה "חיבור בין מוזיקה, תנועה, ציור ומדיטציה". את הלוקיישן מצאו בחצר של אמן הגרפיטי רמי מאירי, וצירפו גם את הדי.ג'יי מוטי עובדיה.
השתיים נתקלות עדיין בהרבה אנשים שמעדיפים לשמור מרחק מהאקריליק כדי לא להתלכלך. גזית: "גיליתי שהמון אנשים חושבים שזה נורא מדליק, אבל הם לא יעשו את זה כי יש פה ביטוי רגשי נורא עוצמתי, כל הרגשות פשוט עפים החוצה דרך הגוף. הכל נורא
"מצד שני, מבחינתי זה קצת כמו נס, כי הרבה פעמים אנשים ניגשים אלי לפני מסיבה ואומרים לי, 'אנחנו הרי לא באמת ניגע בצבע', ובסוף מסתבר אחרת. במסיבה האחרונה, למשל, עמדתי בצד עם הרמקול והיה לי כזה וואו של התרגשות, כי אנשים שכחו בכלל ממה שהם אמרו לפני שזה התחיל ונסחפו לתוך זה. האנרגיות היו מטורפות. בדיעבד אנשים מספרים על תהליכים נורא חזקים שהם עוברים, וזה בסך הכל 5-4 שעות , שזה לא המון, אבל משהו מדהים וחזק קורה שם".
הן מדגישות את התהליכים הפנימיים-אישיים שעוברים המשתתפים כדי להבהיר שלא מדובר ב"סתם" מסיבה, עם כל הכבוד למסיבות, ויש. גזית: "אנשים סיפרו לנו סיפורים נורא מרגשים בעקבות המסיבות שעשינו עד עכשיו. אחד, למשל, סיפר שקיבל את האומץ לכתוב מכתב התפטרות, אנשים חוזרים לציור, חוזרים לדחפים שלהם, והכל בתהליך נורא מהיר וחווייתי, אין פה דיבור וחפירות".
החיפוש אחר מסיבות בקונספט אחר, שיאתגר את האוזן, העיניים ואפילו את האצבעות המקלידות (פרטים מיד), הפך כבר לסוג של תופעה. אם תרצו, תקראו לזה טרנד: הבליין הממוצע מחפש ערך מוסף ודרכים יצירתיות לחגוג את החיים, ולא חסרים כאלה שיספקו לו את זה.
קחו לדוגמה את מסיבות האלקטרו-סווינג שצוברות תאוצה בשנה האחרונה בתל-אביב. כדי להבין במה מדובר דמיינו נשף ריקודים באירופה של שנות העשרים. עכשיו העבירו את הקונספט כולו - כולל שמלות המלמלה ועניבות הפפיון - למועדון הברקפסט, הוסיפו למוזיקה הנושנה בס ואלמנטים אלקטרוניים, והרי לכם ליין מסיבות בשם "סווינגוטופיה", שנהגה על ידי קבוצה בת ארבעה חברים, בני שלושים (פלוס מינוס) - יוסי שאולי, גל כדן, דנה קיילה ועדי מור.
"יש דגש ויזואלי מאוד חזק באירועים שלנו", מפרט כדן, די.ג'יי בלילות והוגה קונספטים בימים. "הגברים לבושים בשלייקס, חולצה מכופתרת, עניבת פפיון וכובעים כמו מגבעות, פדורות או קסקטים; והנשים מגיעות בשמלות נשף, מחרוזות פנינים, כסיות תחרה וסרטים לשיער עם נוצה. אנחנו לא איזה מומחים בתחום, אנחנו חוקרים באינטרנט את האופנה של השנים האלו, ומאוד נהנים לגלות שגם הקהל שלנו נהנה מזה ומשקיע בזה. זה עושה את הקהל למעורב יותר במסיבה, אנשים באים באנרגיה אחרת - הם מרכיבים תלבושות עוד מהבית, משיגים פריטי לבוש והכל הופך ליותר שמח".
בדיוק כמו המוזיקה עצמה, שמשלבת בין הסווינג הקלאסי לאלקטרו העכשווי (ע"ע "פאפא אמריקנו" ו"גט מי סאם מאני", שני סימפולים שהפכו ללהיטים בקיץ האחרון), כך נולד הרעיון מאחורי המסיבות - הכלאה נדירה בין ההידור של פעם לקז'ואל הישראלי העכשווי. כדן: "כשאתה מפיק את זה כמסיבת קונספט, זה מעניק זוהר מאוד רומנטי של העבר. זו לא סתם מסיבה במועדון שאנשים באים אליה כדי לשתות, אלא נשף. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, אירועים שהם חוויה שלמה - החל מהלבוש, דרך תפאורה ואמנים אורחים, כמו רקדנים, שחקנים שמגישים קטעים תיאטרליים וכו'. יש בזה משהו קצת קברטי אפילו".
כשכדן מדבר על תפאורה, הוא מתכוון בדיוק למה שאתם יכולים לדמיין, והרבה יותר: החל מבדי קטיפה שתלויים על התקרה כדי לדמות אולם נשפים יוקרתי, ועד לדמויות שנשתלות בקהל כדי לספק את התחושה שבכניסה למסיבה עברתם דרך מנהרת הזמן, כמו מישהי שעוברת בין הרוקדים עם מגש סיגריות שתלוי על צווארה, או "דילר" שעומד לצד שולחן קלפים עשוי לבד, ומקנה למקום אווירה של מועדון מחתרתי בהארלם.
"אנחנו מנסים לעצב את החלל בצורה קצת יותר מרגשת, שונה", כדן מסביר. "זה התחיל מזה שיש משהו קצת שחוק במסיבות היום. אני יוצא הרבה למועדונים כי אני נהנה ממוזיקה, אבל יש משהו מרענן בלצאת לאירוע שלא מסתיים רק במי הד.ג'יי, אלא שיש מאחוריו גם מחשבה. חוץ מזה, זה גם נורא כיף שסוף סוף יש הזדמנות להתלבש בצורה ג'נטלמנית קלאסית. אין פה בארץ הרבה הזדמנויות להתלבש ככה, ואני באופן אישי מאוד מבסוט מזה".
אבל לא חייבים להרחיק לכת בשביל מסיבת קונספט. לפעמים אין צורך להזיז את המבט יותר מאשר מילימטרים ספורים. כמו מעמוד הצ'אט בדף הפייסבוק שלכם, למשל. לא מזמן הגתה במאית בשם תמר דרכלי "מסיבת לייקים" אצלה בדירה בפלורנטין. זה קרה כחלק מניסיון לגייס כמה שיותר לייקים לקליפ שביימה במסגרת תחרות בינלאומית. התוצאה: מסיבה מגה חנונית למהדרין. תמורת אלכוהול וכיבוד התבקשו המוזמנים להגיע עם הלפטופים או האייפונים שלהם, כדי לגייס עוד ועוד לייקים עבור הקליפ, ערב סגירת ההצבעה. בסופו של דבר הגיע הקליפ למקום השני בלבד, אבל לפחות יצא מזה קונספט מסיבות חדש.
דרכלי: "הזמנתי למסיבה את כל הפייסבוק שלי. עשיתי מזה אירוע, העליתי תמונות און ליין וקניתי אלכוהול וממתקים של ילדים. אנשים הביאו לכאן את הפייסבוקים שלהם ועשינו פה קרחנה היסטרית. המטרה הייתה לגייס כמה שיותר לייקים בכמה שפחות זמן, אז ביקשתי מכולם לתפוס חברים בצ'אט של הפייסבוק ולשכנע אותם לעשות לי לייק. אנשים ישבו פה עם לפטופים והפיצו שיש מסיבה טובה עם אוכל ואלכוהול. לא כולם בהכרח באו פיזית, חלק בחרו לבוא למסיבה רק וירטואלית, אבל זה בהחלט הסתמן כשיטה מוצלחת לגיוס אנשים".
עד שכבר יוצאים למסיבה, שוב לתקוע את הראש במחשב?
"אני לא רואה את זה ככה. מסיבה מסוג אחר זה דבר שקורץ היום לאנשים. מצד אחד זו מסיבת חנונים, אבל מצד שני אלה האנשים הכי מדליקים בעולם. יש משהו מאוד נכון במדיום הזה, שמאפשר הנאה מסוג אחר, ובסך הכל נוצרו כאן כל מיני היכרויות. הכרזנו שבתוך חמש דקות כל אחד צריך להביא לפחות לייק אחד, וזה היה מאוד משעשע. אני מניחה שאם יכולנו להישאר כל הלילה, היינו מנצחים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם