התחנה המרכזית החדשה: על האגף החדש של מוזיאון תל אביב
חד וחלק: האגף החדש של מוזיאון תל אביב חוטא לאמנות הישראלית
>> אוצרת המוזיאון אלן גינתון עונה למבקרים
כל זה עדיין לא מכין אותך למפגש עם מה שאמור היה להיות לב העניין, פסגת מימוש מאווייו הראויים להערכה של מרדכי עומר המנוח: הצגת קבע של אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון. המבט הראשון נופל על מסדר תמונות תלויות בטור, בקצב אחיד סביב החללים הענקיים, הפתוחים, ומגלה צפיפות שלא תיאמן. הפער בין החגיגיות העודפת של אירוע המבנה, שבו בטון מסיבי אולץ להתנהג כנייר קרפ, לבין תצוגה כה מיושנת הוא, בפשטות, בלתי נתפס. תצוגה קבוצתית, גם אם מדובר בהצגת אוסף, חייבת לפרוש במרחב סיפור לא מילולי; היא צריכה ליצור עימות בין עבודות, כזה שייצר ערנות חדשה כלפי המוכר.
החלטות האצירה בהקשר זה אינן אמורות להסתכם בבחירת עבודות אלא בעיקר באופני הימצאותן בחלל וביחס לעבודות אחרות בו. הקירות הארוכים והמייגעים מבהירים שלא נעשה בתערוכה כל שיקול מסוג כזה. הצופה הולך לאורך מחסן שכמו נויד בחופזה לסלון.
העבודות מובאות כולן ברצף כרונולוגי מ-1906 ועד היום. כל שהן מבקשות זה לחזור ולספר שוב אותו סיפור הגמוני-ישראליסטי צפוי. עומר, יותר היסטוריון של אמנות מאוצר, היה ידוע בתצוגות אמנות חנוקות, נטולות רגישות לחלל ולהקשר שאינו מילולי-היסטורי גרידא. התצוגה הנוכחית, שאצרה אלן גינתון, היא המשך הולם.
להגנת גינתון עומדים הנתונים הבעייתיים שמספק הבניין החדש שחיטב פרסטון סקוט כהן. הבניין הוא שעטנז של השפעות אדריכליות מהסוג שמרכז תשומת לב לבניין על חשבון מה שאמור להיות מוצג בו. בעיקר מורגשת רוחם של דניאל ליבסקינד (נקודות המגוז הבלתי אפשריות), של זאהה חדיד ושל צמד הפרנקים גרי ולויד רייט, מתכנן גוגנהיים המקורי - כולם אדריכלים של חתימה מובהקת שאינה מפנה מקום לאמנות.
התצוגה הראשונה בתכשיט העירוני שסיפק כהן חושפת פוטנציאל לבעיה דומה עבור האמנות הישראלית. חלקה הגדול של האמנות הישראלית המוצגת הוא ציור שלא התרחק ממאפייני ומאמות המידה
החללים שיצר פרסטון כהן מסרבים לשתף פעולה עם תכליתם: כל חלוקה פנימית שלהם לחללי משנה זמניים, לצורך הצגת עבודות, פוגעת בפסל הנרקיסיסטי שהוא הבניין החדש. המקרה היחיד בתערוכה הישראלית שבו נבנה חלל משנה זמני עבור עבודת אמנות פועל לרעתה. "פינה" של נחום טבת היא עבודה מ-1973 שבה מונחים שני לוחות דיקט על כיסאות עץ, ורסיה ישראלית מאוד בחומריה ובממדיה לפיסול מקומי שאחרי המינימליזם: קונקרטי, ייצוגי ומופשט בו בזמן. אלא שהחלל שהוקם עבורה בתערוכה מבטל את אופייה הארעי, האגבי. עבודה שנועדה להיות הערה "טפילה" על חלל אדריכלי נהפכת כאן לתיאטרלית.
מה מביא מוזיאון מרכזי ויומרני שלוש שנים לאחר תערוכות העשור המקיפות לציון 60 שנות אמנות בישראל ושנה מאז שמוזיאון ישראל הציג את גרסתו לסיפור האמנות הישראלי, לגולל שוב את סיפורה של האמנות המקומית באופן הקלישאתי ביותר?
התערוכה בתל אביב מכונה "המוזיאון מציג עצמו". כמו בצה"ל היא מחולקת לשלושה חלקים: זהויות משותפות (1960-1907), זהויות פרטיות (1990-1960) וגלוקליזם (הכלאה לשונית בין גלובליות ללוקאליות; 1990 ועד היום). נדמה שאין תחום בישראל שתולדותיו לא נטחנו עד דק דרך הפילטר הנרטיבי הזה; כל שקרה בתרבות מוסבר, מנומק, נגרס ומודבק על פי היסטוריה אחת ויחידה של זהות, שראשיתה תמיד בשיתוף ובגיוס ובאחריתו של אינדיבידואליזם קיצוני, תולדת מציאות גלובלית-קפיטליסטית. האמנות מובאת כך כביטוי ישיר, אילוסטרטיבי, ל"זהות" מסוימת.
מה לעשות שתיוג שכזה לא ממש עובד. האם "זהות משותפת" היא מאפיין שקשור בנקודה בזמן? איך ממקמים על ציר כזה את אריה ארוך, שפעילותו מתחילה בשנות הארבעים ושהציור האינטימי שלו נע בין שרבוט פואטי לאנטי-פופ מתון? ואביבה אורי, שהפעולה הרישומית הכה אישית שלה הגיחה כמו משום מקום באמצע שנות החמישים והיתה הופעה יחידאית, האם היא אמנית של זהות משותפת? ומה, מהכיוון ההפוך, לגבי סיגלית לנדאו, שנוכחותה מודגשת גם בתערוכה זו, שעבודתה מאוכלסת, בין השאר, באבטיחים בים המלח ובפתרון האינסופי בתל אביב - האין לנדאו ה-אמנית של זהויות משותפות ישראליות, ישנות, עכשוויות ועתידיות? זה נכון גם לגבי אוהד מירומי הפוסט קיבוצניקי, ניר הוד עם ציורי החיילים בפיניש האיקוני-טראשי וכמובן יעל ברתנא, האמנית הישראלית הנוכחת ביותר בעולם כיום, שאינה כלולה בתצוגה.
תנועת המלקחיים של החלוקה הנושאית והתלייה הבעייתית, המציבה לאורך קיר ארוך במיוחד עבודות כאילו היו דגימות מבחנה, לא משאירה הרבה סיכוי לציוריהם של אביבה אורי, משה גרשוני, משה קופפרמן (שהחזרתיות והמרווחים בין ציור לציור כה עקרוניים לעבודה שלו עד שקשה להסתכל עליהם בשורה האכזרית הזאת), פנחס כהן גן יהודית לוין ועוד ועוד. בין לבין מונחות עבודות פיסול של יצחק גולומבק, יגאל תומרקין ומנשה קדישמן. ציור נפלא אחד של זריצקי דחוק בפינה, וציורו המצמית של אבנר בן גל, אמן שהעבודה הקיצונית והמצטברת שלו חורגת בעליל מהקטגוריות של התצוגה הנוכחית, תלוי בין שלל העבודות באופן שאינו מאפשר לחוות אותו. אולי היה צריך לקרוא לתצוגה במטבע זהות ישראלי אחר: הנה מוטלות גופותינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם