הזירה הלשונית: יוסי הלך בשווייוואיה
אלוף החידושים הלשוניים של הבית עזב בטרם עת, יאנה ואביבית אוכלות סרטים וקותי ממשיך לספק פניני פילוסופיה עממית. ספיישל "האח הגדול 4" בזירה הלשונית
יוסי סרור ימשיך לפתח מחוץ לבית האח הגדול את הגירסה שלו לפקצית עממית. סימן ההיכר היא הסיומות –וּץ' ו-וּש, בנוסח באיוּש והייוּש: "הכנתוץ' אורז", "יש כל מיני סיגנונוץ'", "סידרתי את המגבוץ'". שמענו גם "וילי וילי וילי על ההשתוללויוטוש". מילה אהובה על יוסי היא סמרטֶטֶת: "מה זה כל השמלות סמרטטת שלך".
עוד מהארסנל של יוסי: "פתאום מקבלים מֶהְבָּל", וגם "היה לך קוקו, עכשיו נהיה לך קוקו של שני שקל דליל". כשנדרש במשימה לשיר באנגלית טען: "אין סיכוי שאני אשיר באנגלית. אין לי קורדינציה בין הרגליים למילים".

גם כמה מן המודחים הקודמים לא הספיקו למצות את הפוטנציאל, ובראשם זיוה, הקוזקית של הקדוש ברוך הוא. העימות עם קים הכופר הוציא ממנה את המיטב:
"מי שהולך עם השם באמונה השם שם עליו שמירה".
"השם הגדול האיום והנורא, הגעתי
"ימות משיח רבותי, אפיקורס יודע לתרגם מהתנ"ך".
"מי זה האיצ'ה הזה? כופר כאילו כופר יעני?" (זיוה לא מזהה את מיודענו ניטשה, רוצח האלוהים)
"הנה הקוקולֶמֶן הזה יושב שמה" (גירסת השם לקוני למל).

"כולך רעד וחַיִל"
"רצת החוצה כנשוֹך נחש"
"לדידו של העניין" (שילוב בין "לגבי דידו" לבין "לגופו של העניין")
"ערן שכולו פוליטקלי קורקט מעושה ומאוסה עד להגעיל ועד להכעיס"
ויש גם דימוי מעודן: "אני רציני כמו מלנומה דרגה חמש, סרטן עם גרורות בכל הגוף".
תרומתה של המודחת הראשונה, בטי קפרא, הסתכמה ב"בוא יש שניצלים, אני עשיתי בידיים שלי", השניצלים קיבלו מבעלה הטרי דודו את התואר "אליפות". דודו מתפעל מאחת המשימות שחייבו תפאורה מיוחדת ואומר: "לא האמנתי שאני אשב ככה במטאפורה הזאתי".
רגע של זואולוגיה בדיון על חיה מקרינת קרניים:
דודו: "זה לא שור, זה תָאוּ".
קותי: "מה אתה גנוב? זה החיה שיש על הערק".
עולה הצעה שהחיה המדוברת היא בעצם באפאלו.
דודו: "הבאפל הזה זה משהו אחר". הגיע האוטו עם הבפלות?
שתיים מאושיות הסלנג הישראלי העכשווי הן הפועל "אכל" ושם העצם "סרט", והחיבור ביניהם, "לאכול סרטים". יאנה אוכלת תסביכים מאביבית, אביבית אוכלת סרטים מיאנה, קותי חושב ששתיהן אוכלות כאפות אחת מהשנייה, ואומר על עצמו: "הכניסה אותי לסרט זאתי. נהייתי סינמה סיטי".
לאביבית יש קטע עם גברים, כידוע. לקותי היא אומרת: "ואני תפסתי ממך גבר", לרגב: "תתנהג כמו שגבר צריך להתנהג", לערן: "לא הכרתי אף פעם גבר כמוך", ובכללי: "גבר צריך להיות גבר".
סימן ההיכר הלשוני של ערן: "בקטע ערכי".
איתם (הבורר) אומר לכלבו וולטר תוך כדי חיבוק: "בוא, יא כלב בן כלב".
תמיד חובב משום מה חרדל דיז'ון: "לדעתי עשו לו רמיקס חרדל דיז'ון".

ונקנח בפילוסוף העממי קותי, יורשם של אלירז וג'קי, ועל פי ניסיון העבר המועמד המוביל לניצחון:
"מה, עכשיו אני משדר הומוסקסואליסטיות?"
"וואו איזה בידוריזציה"
"זה דיכאון נפשי עמוק זה הסתגרות בתוך בתוכי זה עצבות"
"אני, שוקל 40 גרם נראה כמו פסטה פֶנָה אחת".
"אולי יש לי גנים של שור, כשהוא רואה את האדום הוא מתחרפן"
"קיבלתי מסטימצקי כרטיס 'הקורא המתמיד'. יש לי הנחה שם".
ד"ר אלישע פרוינד צילם תפריט מעורר תיאבון במסעדת עממית משהו בדלית אל כרמל. פרוינד הדגיש בצילום את הק(כ)רוב הממולא והוא כותב: "אם חשקה נפשך להזמין את החותנת לארוחה בדלית-אל-כרמל, זו ההזדמנות שלך". נראה עם זאת שהפריט הבא בתפריט מציע גם מתכון לחיזוק כוח הגברא.

רפי הירשפלד שואל: מדוע קוראים למזכיר האו"ם "באן"? לאף אחד מראשי המדינות האחרות המבקרות בארץ אין קוראים בשמו הפרטי.
ד"ר שושן ברוש-ויץ המלמדת בשנים האחרונות בסין ביררה, והתשובה פשוטה: בארצות מזרח אסיה כמו סין, קוריאה, ארצו של מזכיר האו"ם, וכך ביפן ועוד, שמו של אדם מתחיל בשם משפחתו, וכמעט אף פעם אין פונים לאדם בשמו הפרטי, גם בין עמיתים למקצוע. כך בדמויות המוכרות כמו מאו (דזה-דונג), צ'ו (אנ'לאי), הו (ג'ינטאו – נשיא סין הנוכחי), וואן (ג'יאובאו – הפרייימר הנוכחי) וכדומה, כל אלה הם שמות משפחה. בשושלת הצפון-קוריאנית אפשר לראות שכל בני המשפחה אכן מתחילים ב"קים", והשם המלא חשוב כדי להבדיל בין האב, הבן והאחים.
מוטי שלגי, מורה לספרות וללשון בתיכון "אהל-שם" ברמת-גן, מתייחס לדיון בענייני מלעיל ומלרע בשמות. מוטי סבור שהשמעת השמות הפרטיים במלעיל אינה שיבוש המילה המלרעית, אלא מהלך מודע של בידול במשמעות: "לא כל יפה (מלעיל) היא יפה (מלרע), חיה (מלעיל) אינה חס וחלילה חיה (מלרע), דבורה (מלעיל) עוקצת כדבורה (מלעיל), שושנה אשתי (מלעיל) יפה כשושנת העמקים (מלרע), מר מזרחי (מלעיל) אינו בהכרח מזרחי (מלרע) ולהיפך: מר אשכנזי אינו בהכרח אשכנזי".
בעקבות העיסוק במילים שיקסע ושייגץ, כותב יחזקאל הרמן: "שני הביטויים התייחסו לשני צעירים נוצרים ששירתו אצל יהודים עשירים, מה שנקראו 'הנגידים' או 'הנוגיד'. לרוב הייתה זו נערה ששימשה כמשרתת בבית של לכל דבר. במרוצת הזמן אף רכשה את הידע ולימדה את הילדים הקטנים ברכות. בתור עיסוק מרכזי כמשרתת, נשלחה מידי פעם לשליחויות מחוץ לבית. ראש המשפחה היה פונה ליידיש ואומר: "שיק-זי (קוייפן)" - בתרגום לעברית: "שלחי אותה לקנות". מכאן השיבוש מ"שיק-זי" ל"שיקסע". השיבוש הזה שהפך לקיצור ולמילה ביידיש אינו מילת גנאי, או במובן הגס של המילה. "שייגץ" היה כינוי לנער נוצרי כפרי, שגם הוא ביצע עבודות שונות, וייתכן שהשורש בא מהמילה "שקץ" או "שרץ".
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך", או ישירות.
