אפוקליפסה עכשיו. ועכשיו. ועכשיו: על "סערת רוחות"
"סערת רוחות" הוא עוד סרט על יום הדין המתקרב, עוד ראיה להיסטריה שאמריקה חווה
''סערת רוחות'', במאי: ג'ף ניקולס, ארה''ב 2011
ב"עץ החיים" הפליג מאליק עד כדי תיאורו של גור דינוזאורים הממרר בבכי לנוכח אסון ההשמדה של בני סוגו. ג'ף ניקולס שלעומת מאליק הוא רק במאי מתחיל, אינו מכוון כל כך גבוה, אך גם אצלו חורג הטבע מההסכמים המקובלים בינו לבין בני האדם; פה מתוארת איזו מתקפת ארבה, שם כלבים רצחניים טורפים את בעליהם. וגם גשם של ציפורים מתות יורד ממעל. ויש עוד.
אמריקה מעולם לא היתה מאוימת כל כך כמו שהיא מאוימת מראשית המאה ה-21. ייתכן שהאיום אינו נובע דווקא מאויביה המרובים הזוממים לקום עליה ולכלותה, כי אם מהמנהיגות הפוליטית הרקובה בנוסח דיק צ'ייני וג'ורג' וו. בוש - נשיאים ואבות האומה - שהשתלטה בדיוק בראשית המילניום על ארצם של הגאים והאמיצים, והיא המגדלת בתוכה את ניצני ההרס של יום הדין שבוא יבוא.
מובן שכל זה נשמע כחארטה ניו אייג'ית מוחלטת. הבעיה היא שמאליק, למשל, וניקולס בעקבותיו (וכל הביקורת האמריקאית), בטוחים שהם עלו על נוסחת הזעם של הנביא עמוס, ומרביצים את התוכחות המוסריות שלהם כאילו אין קווים אדומים גם ליומרנות עצמה.
וכעת ל"סערת רוחות" עצמו. מייקל שאנון מגלם אב משפחה מסור, איש צווארון כחול מאוהיו העושה לביתו ודואג למשפחתו. בתו בת ה-6 לוקה בשמיעתה, ובקרוב יושתל לה מכשיר שיחבר אותה אל עולם הסאונד. בינתיים מתייחסים אליה אבא שאנון ואמא (ג'סיקה צ'סטיין) ברכות ובמסירות, שמוכרת רק מצפייה בסדרות חג מולד מתקתקות.
אך אבא שאנון הוא כמו אמריקה בכבודה ובעצמה. מה שרואים זה לא מה שקורה באמת. בתוך תוכו, ובדרך כלל בלילה ומתוך שינה, פוקדים אותו סיוטים וחזיונות אפוקליפטיים שממש קשה לעמוד מולם. הכל מסביב מאיים על העולם הבטוח כביכול שהוא השתדל לבנות לתא המשפחתי הכה נלבב שלו; איומים כלכליים, בריאותיים ושטניים.
מוטרד מחזיונות הביעותים האלה, קם שאנון ועושה מעשה: משקיע את כל ההון המשפחתי בהרחבת המקלט האטומי בחצר ביתו השאנן לכאורה. כדי להשיג את המשאבים הכספיים הדרושים ליוזמה זו, עוקף האיש הדאגן כל נוהל תקין ואף בוגד בחבריו הנאמנים ביותר. הכל פעוט וזניח בעיניו לעומת המשימה החשובה של ביצור מקלט לקראת יום הדין ההולך וקרב.
"סערת רוחות" - הטריילר:
עד כאן הסיפור הישיר של "סערת רוחות". אלא שניקולס, שזה לו סרטו השני כתסריטאי וכבמאי, אינו שוטה עד כדי להניח שמישהו יוכל לבלוע את המסכת הכנסייתית הפרימיטיבית הזאת. לכן הוא מעבה את העלילה ברובד הדתי המוכר של הספק המתמיד המכרסם באותה אמת הנראית לעין. מתברר כי לדמות של אבא שאנון יש אמא, וכבר 20 שנה שזו כלואה במוסד פסיכיאטרי בשל סכיזופרניה פרנואידית שאובחנה אצלה. האם בנה הולך בדרכה, או האם אלה, המכונים חולי נפש, אינם אלא סוג של נביאים הרואים את המציאות האמיתית מבעד למסכי הערפל המסתירים אותה מכל האחרים? על קווי התפר של הספק הזה חי, נושם ונופל "סערת רוחות". ממש כמו אחיו הבוגר "עץ החיים".
חסרונותיו המרובים של "סערת רוחות" מצויים כולם בתחום ההטפה הדתית. יתרונותיו הלא מועטים נטועים בתוך השפה הקולנועית המשוכללת של ניקולס. במאי זה יודע להעמיד נכון סיטואציה מצולמת - בין שהיא אידיליה משפחתית ובין שהיא תיאור של קץ העולם. אופן ביצועה של סצנת הפתיחה המרשימה מיד מעניק לסרט כולו תווית זיהוי מחודדת.
לזכותו עומד מייקל שאנון (שהוביל לפני כמה שנים גם את סרט הביכורים של ניקולס), המוכר בשל המועמדות לאוסקר שבה זכה עבור תפקידו המרשים ב"חלון פנורמי". גם בסרט ההוא, בכיכובם של קייט וינסלט ולאונרדו דיקפריו, גילם שאנון דמות המהלכת באופן לולייני בין שפיות וחוסר שפיות. פניו המעונים ורצינותו הקודרת תואמים היטב את הרוח הנבואית שבחסותה מתחוללת עלילת "סערת רוחות". ואיכשהו ניתן למצוא פה גם ד"ש חם מפאפא מאליק. ג'סיקה צ'סטיין, האם הדאגנית ב"עץ החיים", אינה אלא האם הדאגנית ב"סערת רוחות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם