אקסלנט: 20 שנה אחרי, "עולמו של וויין" עדיין עובד
"עולמו של וויין" לא הייתה סתם קומדיה מטופשת ומצחיקה על דור האקס, אלא סרט פורץ דרך מבחינת הסגנון והשפה שלו. חבל שכוכבי הסרט לא המשיכו את העשייה הזאת
גם שאר הסרט מצחיק גם ממרחק הזמן. עכשיו, כשכבר מותר להיקרע בין מבוכה לצחוק כאשר מוצאים עשרות חולצות פלנל משובצות בבוידעם, ההומור על מי שנודעו לשמצה כדור ה-X אולי פחות רלוונטי, אבל לא פחות מצחיק. עם זאת, ההומור של הסרט לא מתמצה בגאגים על מטאל-הדז וגראנג'. למעשה, הקומדיה המעולה הקדימה את זמנה בסגנון קומי ומטא-קולנועי שמפרק הכל החל מנושא הפרסומות הסמויות (מה שקרוי בלשון נקייה Product placement) ועד החלום האמריקאי. לעזאזל, הוא אפילו נחשב לפורץ הדרך לפופולריות של הביטוי "That's What She Said" בארה"ב.
עם אהבה ענקית לענקי קומדיה כמל ברוקס וג'ים אברהמס ("האקדח מת מצחוק" ו"טיסה נעימה") מאיירס כתב יחד עם הזוג הנשוי בוני וטרי טרנר קומדיה חתרנית ומבריקה במקוריותה שתוקפת את רעיון ההתמסחרות הנושן שנלעס עד תום ברוב סרטי המוזיקה. מעט חבל שיוצרי וכוכבי הסרט לא ספגו את המסר.
למי שלא זוכר, וויין (מאיירס) וגארת (קארווי) נולדו כמערכון של SNL ובילו את רוב זמנם בהסתחבקות עם דמויות מהסביבה הפרברית של אורורה, אילינוי, או ביצירת האמנות הקטנטנה שלהם: תוכנית הטלוויזיה "עולמו של וויין" ששודרה בערוץ הכבלים הציבורי של העיר. כשבנג'מין קיין (רוב לאו, שהיה תפור לתפקיד הרשע) מגלה את התוכנית ומנסה לשווק אותה בגדול, הם ניצבים מול ההתלבטות בין הכסף הגדול, הגיטרה המושלמת ומכירת החלומות לבין הישארות במרתף של אמא, אבל גם שמירה על האני מאמין שלהם.
סיום הסרט אמנם צפוי עוד מאפיון הדמויות הראשוני, אבל בדרך מצליחים השניים לספק רפרנסים לעשרות סרטים ותופעות תרבות, לשכלל את קונספט ה"דיבור למצלמה" לשלמות ולהציג התייחסויות פנימיות לחורים בתסריט הסרט. אה, ולפתוח דלת לחדר שאנשים שבו אנשים מתאמנים בלוחמה כמו בסרטי ג'יימס בונד. ישנו גם סיפור אהבה נדוש כלשהו, אבל במיטב מסורת הפארודיות, הוא רק מספק קנבס לעוד בדיחות על הבדלי תרבויות, חלום המשפחה האמריקאי וסצנה סופר-דרמטית שצוחקת על המירוץ לאוסקר.
הסיום המשולש של הסרט גם הוא בדיחה פנטסטית שמבטאת את המיאוס מהקולנוע הצפוי, אחת מאבני היסוד לכל קומדיה מעולה. וויין וגארת משנים, באמצעות קריאת "טולולולו" טפשית ומסך מתמוסס, את הסיום שבו הרע מנצח. ראשית הוא משתנה לסיום "סקובי דו" בו מתגלה שהרע בעצם היה וויתרס הזקן, מפעיל פארק השעשועים עוטה המסיכה. מיד אחרי הם מחליפים בשנית לסיום ה"מגה שמח" - וויין זוכה בברונטית, גארת זוכה בבלונדינית ואפילו הרע לומד את הלקח. כמאמר וויין: "נכון שזה נהדר איך כולנו הפכנו לאנשים טובים יותר?". שיעור באיך לדחוף לקהל את הקתרזיס לגרון ואז לצחוק עליו שהוא בולע. לול, בולע.
אבל עם כל המסרים הקטנים, אולי כוכבי "עולמו של וויין" לא יישמו את המסר שביטאו באותו הסרט. סרט ההמשך שיצא רק שנה לאחר הראשון היה מפוזר יותר (אך בעל אינדיאני ערום) ואיבד מעט מהקסם המקורי של שני החבר'ה במרתף, אבל הוא היה רק ההתחלה של ההידרדרות של יוצרי הסרט. בני הזוג טרנר עברו לכתוב את הסדרות "מפגשים מהסוג האישי" ו"מופע שנות ה-70", שתיהן היו מוצלחות עד שקפצו את הכריש בשלבים מאוחרים. הדבר האחרון שבמאית הסרט הראשון, פנלופה ספירס, הוציאה היה קומדיה נוראית בשם "Balls to the Wall", על גבר רגיל שצריך להפוך לחשפן כדי לממן את חתונת החלומות של ארוסתו. לא בדיוק החומרים שמהם עשוי זהב קומי אמיתי.
בנוגע לוויין וגארת, גם הם ויתרו על הקומדיה החתרנית. דיינה קארווי, על אף הכשרון הקומי הרב שלו, התמוסס לתפקידי משנה בקומדיות והגיח לתפקיד ראשי בסרט בינוני מינוס בשם "אמן התחפושות" שיועד לנוער אבל הגיע מקסימום למועדון הסרט הגרוע. מאיירס אמנם יצר את "אוסטין פאוורס" המופתי, אבל גם כאן נכנע לכסף הגדול עם סרט שלישי מאכזב מאוד. מאז שקע בעיקר בכסף הנוח של "שרק", סיפק את הקומדיה הבינונית "גורו האהבה" ונתן הופעת אורח עתירת איפור ושפם ב"ממזרים חסרי כבוד", אבל שום דבר מהחתרנות הקומית של "עולמו של ויוין" או מערכונים אחרים מימיו ב-SNL לא דבק.
לא הרבה זוכרים, אבל הסצנה המפורסמת מהרכב, זו עם "Bohemian Rhapsody", לא מסתיימת בסולו הגיטרה בשיאו של השיר - עם צעקת הזהב של פרדי מרקורי ונענוע הראש של ווין וגארת. היא מסתיימת דווקא כאשר השניים, עדיין נלהבים מהחגיגה הגברית של סולו גיטרה אימתני, שרים בעדינות את סיומו של השיר תוך כדי שהם מחליפים מבטים מלאי חוסר נוחות. הקומדיה החתרנית של מאיירס הגיעה לסיומה השקט, ממש כמו הסצנה המפורסמת, השיר של קווין והעולם של טי אס אליוט - לא במפץ אלא ביבבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם