ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולרגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סינגולר: מי הוציאה סינגל מתוחכם מדי להמונים?

טל שגב בינוני, מאיה אברהם היא הזמרת הכי ישראלית בארץ, אייל גולן הוא יורש ראוי לזוהר ארגוב, קיצו יומרניים ומיטל ונוס? נראה אם תצליחו להבין מה היא רוצה מכם

האמת היא שזה דווקא כן שיר עצוב, מאוד עצוב, שמעורר דיכאון עז וחוסר חשק להמשיך לחיות. בגדול, השיר דווקא מנסה להיטיב עמנו ולשמח את ליבנו, אבל הלחן הפשטני ונטול ההשראה שלו נשמע כאילו נשלף ממגירת הסקיצות שנפסלו על ידי שלמה ארצי, הטקסט הדלוח מתכתב עם אמירות ברסלביות בשקל ונע על גבי הלחן בגמלוניות מרושלת, והעיבוד (של יעקב למאי) מזגזג בין רוק ישראלי חיוור למקצבים ים תיכוניים מאולצים.

כל אלה ועוד - למשל, העובדה ששגב הוא זמר בינוני למדי - מהווים מתכון בטוח לכניסה לפלייליסט ומתכון עוד יותר בטוח להמשך התבוססותו של המיינסטרים הישראלי במי אפסיים. בכלל, יש כאן איזו תפיסה מעוותת, לפיה בחורים טובים ונחמדים עושים בהכרח מוזיקה טובה ונחמדה. זו שטות גמורה. ברוב המקרים, ההפך הוא הנכון. בחורים טובים ונחמדים, כמו למשל טל שגב או גלעד שגב, הם נגיפים שגורמים למחלות סופניות שהבולטת ביניהן היא סטגנציה מוזיקלית. אין שום בעיה עם זה שהם טובים ונחמדים. אנחנו צריכים פה כמה שיותר בחורים כאלה. הבעיה מתחילה ברגע שהם מחליטים לעשות גם מוזיקה כזאת.

למאיה אברהם יש הרבה מזל בחיים - ולא, זה ממש לא נוגע רק לכך שעידן רייכל, המלווה אותה פה בפסנתר, סיפק לה חתיכת קרש קפיצה לקריירה כשצירף אותה לפרויקט שלו. המזל הכי גדול שלה הוא שלבבותיהם של בני האדם החיים בעולמנו בנויים כך שדינם לנצח ברוב הקרבות מול מוחותיהם. גווני קולה הצלולים, הגשתה החמימה והאינסטינקטים הבריאים שלה לבחירת שירים חודרים ללב הרבה לפני שלראש יש משהו לומר בעניין. אין טעם לחפש בה חדשנות, תעוזה, מקוריות, אדג'יות וכו', אבל גם אין ממש סיבה לעשות את זה, לנוכח העובדה שהפשטות הרכה והסימפטית שלה כובשת גם ככה, כמות שהיא.

נכון, אפשר היה להניח - בעיקר בעקבות "למה", הלהיט המצוין שהוציאה לפני ארבע שנים - שאברהם תמשיך לרעות בשדות המזרח ולנסות להציג שם סוג של קונטרה איכותית לשרית חדד, אבל גם בלדת הפסנתר הלא ממש אוריינטלית הזאת יושבת עליה טוב ומסייעת לה להמשיך להיות הזמרת הכי ישראלית בארץ. במלים ובלחן של רפי קריספין יש מן הקיטש, כמובן שיש, אבל מינוניו נסבלים - בייחוד לנוכח ההוּק המוצלח בפזמון והכנות הטבעית שאברהם ניחנה בה. האמת, בשורה התחתונה, היא אכן אחת: טוב שמאיה אברהם חזרה.

כשבום פם עשו הומאז'ים לאריס סאן זה היה נחמד, קולי והביא לנענוע זניח של הראש. כשאייל גולן עושה את זה, אין מצב להיות נוכח במקום שבו מוצב שולחן מבלי לעלות עליו עם צ'ייסר ערק על המצח. יוסי גיספן (האחראי למילים) ואייל גולן (החתום על הלחן) נותנים פה, בעזרת העיבוד המבריק של תמיר צור והסולואים המסולסלים של עומרי מזיג בגיטרה, תצוגת תכלית מדהימה למדי של פופ מזרחי אותנטי משנות השבעים, כמו בימים היפים שלפני קובי פרץ וליאור נרקיס.

אמנם לא סביר שמדובר במגמה חדשה שגולן, מתוקף היותו מלך הז'אנר הבלתי מעורער, שואף להשריש בבני עמו האובדים, שכן לאחרונה הוא מרבה ללהט בין כיוונים מוזיקליים וקהלי יעד (משפחות, אנשי מסיבות, מתחזקים), אבל אין ספק שזו אחת היציאות היותר מוצלחות שלו בשנים האחרונות. אפשר בהחלט להניח שאם השיר הזה של אייל גולן היה יוצא במהלך השנים שאליהן הוא מכוון, זוהר ארגוב היה נכנס לפאניקה ממה שנשמע לו, ובצדק, כמו מתחרה ראוי ראשון, מכפיל את קצב צריכת הסמים וגומר את סיפורו בעולם אף מהר יותר. מזל שזה קורה רק עכשיו, כשהוא כבר ממילא שם, למעלה, לא אכפת לו מכלום, והוא יכול להרשות לעצמו לעוף על יצירת הרטרו המעולה של המלך הנוכחי בכיף. יאסו.

אפשר לדבר המון על התעוזה של החברים האלה מירושלים, על החירות האמנותית שהם דבקים בה, על הכאוס הצלילי שהם מתעקשים עליו, על בלונד רדהד, על דירהוף, על רדיוהד ועל אנימל קולקטיב, אבל בסופו של דבר מה שנשאר מהשיר הזה הוא בעיקר כאב ראש, מהול בתחושה מציקה שמקורה בחשיפה לעודף יומרנות. זה בסדר גמור לנסות ליישר קו עם מה שנעשה בחוץ ולהציג אינדי מעודכן, אבל כשבוחרים במשוכה כה גבוהה ולא מצליחים לעבור אותה, התוצאה, במקרה הזה, היא סתם קשקוש מעצבן.

להבדיל מ-Umlala, הירושלמים גם הם, והמגניבים והמעודכנים לא פחות מהם (אם לא הרבה יותר), קיצו לא מציעים שום דבר שמזכיר להט נעורים, חוצפה ורוקנ'רול, במובן הרחב והכיפי של המילה, בתמורה לריכוז, להתעמקות, לסבלנות ולאורך הרוח שהם דורשים. כשמוסיפים לזה גם את העובדה שהם גם לא באמת מחוברים לשם ולעכשיו, אלא נשמעים יותר כמו דברים מאמצע העשור הקודם, אין מנוס מלהגיע למסקנה שעל אף כוונותיהם המבורכות והנכונות, בסופו של דבר הם לא מי יודע מה מעניינים או מרגשים. אין בשיר הזה שום דבר שיכול להצעיד את המוזיקה הישראלית לאיזשהו מקום חדש ומעניין, וגם בחו"ל קצת קשה, נכון לעכשיו, לנבא להם המראה, מהטעם הפשוט שהניסיוניות שהם מציגים כבר נוסתה, ומוצתה. שינסו כיוונים אחרים.

ממזר לא קטן, א.ב דן. מצד אחד, קורץ להמונים עם זמרת סקסית, אר.אנד.בי חושני ומלים שההמונים מבינים, ומצד שני מריץ על אותם המונים דאחקה נפלאה. גם מי שלא מכיר את הבחור ואת פועלו - וכדאי מאוד, אגב, להכיר את הבחור ואת פועלו, ובייחוד את אלבומו הראשון, "ארץ ישראל שלי" - יזהה את הניואנסים הקומיים בטקסט (למשל, "צ'יל אאוט מותק, הוא חתיך", "לאכול אותו כמו כריך", או "קר לי, תעשה לי תה, עם לימון ונענע, ותזדרז אנא"), אך למרבה הצער לא בטוח שדי בכך כדי שהשיר הזה יעבור פלייליסטים, יכבוש מצעדים וינענע ישבנים על רחבות הריקודים.

בסך הכל, מדובר בשיר מגניב לחלוטין, שמעלה חיוך ונדבק למוח. יציאה מבריקה למדי של א.ב. הבעיה היא שכדי להפיק ממנו את מלוא ההנאה צריך להיות מודע לתמונה הכללית: להבין שהעילגות מכוונת, שהפופ להמונים הוא רק תחפושת ושהמסר הכללי הרבה יותר מדי מטומטם בשביל להיות סתם מטומטם. ספק אם ההמונים שא.ב ומיטל ונוס מכוונים אליהם יקלטו את הקטע. אולי כן, לפעמים קשה להבין אותם, אבל הגיוני יותר להניח שהם לכל היותר יגחכו קלות ויעבירו לדודו אהרון בקיסריה. ככה זה עם ההמונים. לוקח להם זמן לקלוט דברים כאלה. הבעיה היא שהם מפספסים פה שיר פיצוץ. כה חבל שאי אפשר לחייב אותם לצרוב את השיר במוח ולכוון להם אותו שם על השמעה בריפיט. זה אכזרי, נכון, אבל בסופו של דבר גם הם יבינו שזה לטובתם.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר