דלקת בגרון: 2012 היא השנה של כוכבת "גרון עמוק"
ג'קי קנדי עמדה בתור כדי לראות אותו, ה"וושינגטון פוסט" הפך אותו לכוכב פרשת ווטרגייט, והאף-בי-איי רדף אותו בגלל קשרים עם המאפיה. 40 שנה אחרי ש"גרון עמוק" עשה היסטוריה, הפך לסרט הפורנו המפורסם ביותר בעולם והזניק את התעשייה הכחולה לשמים, הוליווד נזכרת מחדש בסיפור חייה הדרמטי של הכוכבת, לינדה לאבלייס
האשפוז המסוקר של דמי מור במוסד גמילה, מלובה בתמונות שבהן נראית הכוכבת בשלבים מתקדמים של אנורקסיה, עלה לה עד כה לפחות בתפקיד אחד. מור הייתה אמורה לגלם את האייקון הפמיניסטי גלוריה סטיינם בסרט Lovelace, המשחזר את סיפורה הדרמטי של לינדה לאבלייס, כוכבת הלהיט הפורנוגרפי "גרון עמוק". צילומי הסרט, אחד הפרויקטים המדוברים בהוליווד בחודשים האחרונים, הסתיימו בתחילת פברואר, ומגזיני התעשייה מלאים בתמונות של כוכביו בבגדי סבנטיז סינתטיים, בהם אמנדה סייפריד ("מאמה מיה!") בתפקיד הראשי, שרון סטון שמגלמת את אמה של לאבלייס, וג'יימס פרנקו שמגלם את יו הפנר הצעיר. את מור החליפה בדקה ה-90 שרה ג'סיקה פרקר, וגם כריס נות' ("מיסטר ביג"), בן זוגה הנצחי ב"סקס והעיר הגדולה", בפנים, כמו גם אדם ברודי, פיטר סארסגארד וקלואי סביני.
עשור לאחר מותה ו-40 שנה אחרי שזינקה לתודעה האמריקאית בזכות הסרט מעורר המחלוקת, 2012 הולכת להיות השנה של לינדה לאבלייס. במקביל ל-Lovelace, שביימו רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן - יוצרי Howl, הסרט המדובר על אלן גינזברג - בהוליווד מקדישים פרויקט נוסף לכוכבת המנוחה. לינדזי לוהאן לוהקה תחילה לתפקיד של לאבלייס בסרט Inferno שמביים מתיו וויילדר, אבל אחרי שאף חברת ביטוח לא הסכימה להפקיד את הסכום הדרוש להפקה, היא הוחלפה במאלין אקרמן ("השומרים").
לצדה בקאסט מאט דילון, אדם גולדברג וכוכבת הפורנו בדימוס סאשה גריי. צפו לקרב מעניין בקופות.
לינדה לאבלייס כבר לא איתנו, אבל העולם מסרב לשכוח את "גרון עמוק", סרט הפורנו המפורסם והרווחי ביותר בהיסטוריה, שמחזיק גם בתואר הסרט העצמאי המצליח ביותר בכל הזמנים. כמו כל המעורבים בעשייתו, גם לאבלייס מן הסתם לא העלתה על דעתה שהסרט יהפוך לאחת התופעות התרבותיות החשובות של שנות השבעים - טקסט קולנועי שהעביר את הפורנוגרפיה מאולמות חשוכים ומצחינים מנוזלי גוף למרכז הדיון התקשורתי. אם מין אוראלי נחשב עד אז לפרקטיקה אזוטרית ושובבה במקרה הטוב, ובלתי חוקית ולא מוסרית במקרה הרע, "גרון עמוק" העלה אותו על נס. המהלך הנועז התגלה כהצלחה אדירה וחסרת תקדים.
"גרון עמוק" היה אחד הסרטים הכחולים הראשונים באורך מלא (61 דקות) ורשם לזכותו חלוציות גם בתחום התסריט וערכי ההפקה. הוא אמנם סרט פורנו לכל דבר, עם קלוז אפים על איברים אינטימיים ואקטים מיניים לא מצונזרים, אבל הוא גם קומדיה. יחסית לסרט פורנו, "גרון עמוק" נראה ממש טוב, הוא מצחיק לרגעים, ואפילו ניתן למצוא בו עלילה. אך המהפכה העולמית שחולל לא הייתה נעוצה בהישגיו האמנותיים, אלא בפופולריות חסרת התקדים שלו ובמלחמת התרבות שהוליד. איפשהו על הציר שבין זוהמה לאמנות, "גרון עמוק" הוציא את המין מהארון, והתקשורת האמריקאית מיהרה להכריז כי הפורנו נהפך מדבר בזוי לשיק. בזכות כתבה בת חמישה עמודים ב"ניו יורק טיימס", וסלבס כמו ג'וני קרסון, ברברה וולטרס, מרטין סקורסזי וטרומן קפוטה שעמדו בתור כדי לצפות בו, "גרון עמוק" נהיה סנסציה. כל מי שחשב שהוא מישהו ידע שלהחמיץ אותו זאת פשוט לא אופציה. שם הסרט היה כל כך מוכר, עד שהפך למראה מקום בלקסיקון התרבותי: ב-73' כינה ה"וושינגטון פוסט" את מקור המידע של בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בפרשת ווטרגייט על שם הסרט.
ההתחלה של "גרון עמוק" הייתה צנועה. את הסרט כתב וביים ג'רארד דמיאנו, ספר במקצועו שעבר לחלטר בסרטי פורנו אחרי שנתקל במקרה בכישורי המין האוראלי הפנומנליים של שחקנית צעירה בשם לינדה לאבלייס. עלילת הסרט עוקבת אחרי בחורה שהולכת לרופא שלה כדי להתלונן על תסכול מיני. בבדיקה המקיפה שהוא עורך לה מתברר שהסיבה לכך שהיא לא מגיעה לפורקן נעוצה בפאשלה אנטומית נדירה: הדגדגן שלה ממוקם במעמקי גרונה. הרופא מוצא לגברת פתרון - צפוי אמנם - אבל האקט עצמו מגובה בגימיק נדיר שכן לכוכבת שעבורה נכתב התפקיד היו כישורים של בולעת חרבות. לתסריט המופרך הוסיף דמיאנו כמה בדיחות קרש ותיבל באפקטים ויזואליים הומוריסטיים, כמו שיגור טיל לחלל וזיקוקים המסמנים את האורגזמה המיוחלת של הגיבורה. הסרט הופק על ידי לואיס פראינו, שגייס את התקציב מבני משפחה שהיו מקורבים למאפיה האיטלקית. צוות ההפקה נסע לפלורידה לחפש לוקיישנים, ובהיעדר כוכב גברי לסרט, הוענק תפקיד הרופא להארי רימס, שחקן תאטרון שהרוויח כסף מהצד בסרטי פורנו והגיע לסט על תקן עוזר צלם.
קטע מהסרט "גרון עמוק". בטוח לצפייה בעבודה:
בדיעבד התברר שההחלטה להיכנס למיטה עם המאפיה לא הייתה כל כך מוצלחת. ברגע שהסרט נהפך ללהיט, הכסף הגדול החל לזרום, והגנגסטרים דאגו לכך שאף אחד מהאנשים שהיו מעורבים בהפקתו לא יתעשר ממנו. בשנים שעברו מאז יצא הסרט נאמדו הכנסותיו של "גרון עמוק" בכ-600 מיליון דולר. אחרים מאמינים שהוא הרוויח בקושי מאה מיליון דולר, ומסבירים שהמאפיה ניפחה את נתוני מכירת הכרטיסים כאמצעי להלבנת כספים. ללא נתונים אמינים של רואי חשבון לגיטימיים קשה לדעת כמה בדיוק הרוויח הסרט, אבל המספרים המדויקים לא משנים. בהתחשב בעובדה שהפקתו עלתה כ-25 אלף דולר, מדובר באחד הסרטים הרווחיים ביותר בהיסטוריה. לינדה לאבלייס טענה שלא ראתה ולו סנט אחד מהביצועים שהפכו את הפרויקט לכזו הצלחה. לטענתה, היא העבירה את 1,250 הדולרים שקיבלה לבעלה, צ'אק טריינור, ששימש גם כמנהל שלה. הארי רימס קיבל 250 דולר ליום הצילומים הבודד שלו. דמיאנו, שעל הנייר היה שותף בהפקה, סיפר כי כשהתברר שהסרט הצליח, שותפיו המפוקפקים שילמו לו 25 אלף דולר והכריחו אותו לצאת מהמיזם.
"גרון עמוק" הוקרן לראשונה ביוני 1972 בבית הקולנוע World Theater ברחוב 49 במנהטן - בחלק הצפוני של מתחם הזימה של הטיימס סקוור. הימים הם ימי המתירנות המינית החדשה של תחילת העשור. קלטת הווידאו טרם הומצאה, ומי שרצה לצפות בסרט כחול נאלץ לקנות כרטיס לקולנוע. אבל הקהל שהלך לראות את "גרון עמוק" לא היה מורכב באופן בלעדי מגברים חרמנים בפרצופים מטושטשים ובמעילי גשם ארוכים, כמקובל בז'אנר.
זה לקח קצת זמן, אבל בשלב מסוים כו-לם הלכו לראות את "גרון עמוק" - נשים אופנתיות, שחקנים בהפסקה בין הצגות בברודוויי, אפילו קשישות משועממות בעלות נטייה ליברלית. מה שהכי תרם לפופולריות של הסרט היה התמיכה שקיבל מסלבריטאים. שבוע אחרי שג'קי קנדי-אונאסיס - האישה המשפיעה ביותר של התקופה - נצפתה בתור לקופה, הוכפלו מכירות הכרטיסים. וזה עוד כלום לעומת מה שקרה כשהממשלה החלה לצאת נגדו.
"גרון עמוק" יצא במהלך הגל השני של הפמיניזם, וזכה למתקפה חריפה מצד פעילות למען זכויות נשים, כמו גם מצד הימין הדתי. קבוצות נוצריות ונשים זועמות הפגינו נגדו, וממשל ניקסון לא יכול היה להישאר אדיש לבאזז המתגבר. בהוראתו פשטה המשטרה על בתי קולנוע בכל רחבי ארצות הברית, החרימה עותקים של הסרט וקנסה את המקרינים. המהומה עשתה לסרט רק טוב בקופות.
בתחילת שנות השבעים נסחפה אמריקה כולה לדיון ציבורי סביב שאלת התועבה, כשחברי מושבעים במדינות שונות התבקשו לצפות ב"גרון עמוק", על מנת להחליט אם הוא מגונה או לא. במדינות מסוימות הוחלט לאסור את הקרנת הסרט, בעוד באחרות הוא נחשב לגיטימי וקיבל הכשר חוקי.
במרס 1973 הסתיים המשפט בפסיקה כי "גרון עמוק" הוא סרט מגונה, כשהשופט ג'ואל ג'. טיילר מתפייט שמדובר בסדום ועמורה לכל דבר, ובעלי ה-World Theater נענשו בקנס של מאה אלף דולר (סכום שקוצץ בערעור). אך המתקפה המשפטית לא הסתיימה. ברגע שהתגלה שהמאפיה עומדת מאחורי מימון הסרט התערב האף-בי-איי, ואחרי שלוש שנות חקירה יזמה התביעה הכללית משפט נוסף, פדרלי, נגד "גרון עמוק". המשפט התנהל בממפיס, טנסי, מדינה שמרנית בהרבה מניו יורק.
במשפט שהתקיים ב-1975 הואשמו 117 אנשים שהיו מעורבים בהפקת "גרון עמוק" בקשירת קשר להפצת תועבה בין מדינות. הבמאי והכוכבת הראשית קיבלו חסינות בתמורה לעדותם, אך הארי רימס - שהצטרף ברגע האחרון להפקה - לא חתם על עסקת טיעון והועמד למשפט. אף שלא היה מעורב בהפקת התועבה או בהפצתה, ואף שקיבל תמורת מאמציו המרשימים רק 250 דולר, הפך רימס לשעיר לעזאזל במשפט הראווה בממפיס, ששם לו למטרה לחסל את "גרון עמוק" ואת תעשיית הפורנו כולה. התובע לארי פאריש כינה את הסרט "התקפה על מהות קיומנו", בעוד רימס יצא להגן על חופש הביטוי והאמנות. חבר השופטים לא ממש השתכנע ש"גרון עמוק" הוא יצירת אמנות, ורימס הפך לשחקן האמריקאי הראשון שהועמד למשפט - והורשע - בגין תפקיד ששיחק בסרט קולנוע, מה שאוטומטית הפך אותו ליקיר הוליווד. כמה מהכוכבים הגדולים של התקופה, בהם וורן בייטי, ג'ק ניקולסון ודניס הופר, וכמובן יו הפנר יצאו להגנתו.
במשך חודשים ארוכים ריחפה השאלה האם רימס ילך לכלא או לא. רבים האמינו שהתשובה טמונה בתוצאות הבחירות של 1976. הסברה הייתה שאם הרפובליקאים יישארו בשלטון, הוא יובל באזיקים למחבוש; אם הדמוקרטים ינצחו, הוא ייצא לחופשי. למזלו של רימס, פרשת ווטרגייט הביאה להתפטרות של ניקסון, וממלא מקומו, ג'רלד פורד, הפסיד בבחירות. המועמד הדמוקרטי ג'ימי קרטר נבחר לנשיא ארצות הברית, והביא איתו רוח ליברלית חדשה. רימס, שיוצג עכשיו על ידי אלן דרשוביץ, הגיש ערעור ויצא זכאי.
רימס אולי הצליח להתחמק מהכלא, אבל הוא כבר סומן ועתידו המקצועי נקבע על ידי הסטיגמה שנשא איתו. למרות הפרסום הגדול הוא לא הצליח לפתח קריירה של שחקן מחוץ לתעשיית הפורנו. הוא אמנם לוהק תחילה לתפקיד מאמן הריצה בתיכון במיוזיקל "גריז", אך ברגע שהופיעו האזכורים הראשונים בתקשורת, הוא הוחלף בשחקן אחר. זאת הייתה תחילת ההידרדרות של רימס, שנהיה אלכוהוליסט ונרקומן והגיע לכדי קיבוץ נדבות ברחובות לוס אנג' לס. החגיגה של "גרון עמוק", מתברר , הייתה קצרת מועד. אך מה שקרה לרימס הוא עוד כלום לעומת הסיפור האפל של לינדה לאבלייס, שעתיד היה להתגלות.
לינדה סוזן בורמן נולדה למשפחה קתולית בברונקס, ניו יורק, בתחילת 1949. בתיכון היא הייתה ידועה כנערה חסודה, שלא נותנת לבחורים להתקרב. בגיל 16 עברה עם משפחתה לפלורידה, ובגיל 20 ילדה בן מחוץ לנישואים, שנמסר לאימוץ. על פי עדותה, אמה מסרה את התינוק לאימוץ ללא ידיעתה, אחרי שסיפרה לה שהוא הופקד במשפחה אומנת באופן זמני, עד שתוכל לטפל בו בעצמה. כשגילתה את האמת, עזבה בורמן את משפחתה ועברה בחזרה לניו יורק. אחרי שנפצעה בתאונת דרכים קשה היא שבה לפלורידה, כדי להחלים בבית הוריה. חברה שלה הכירה לה בחור בשם צ'אק טריינור, שהיה בעליו של בר. לינדה בת ה-21 התרשמה מהביטחון העצמי שהפגין וממכונית הספורט שבה נהג, והחלה לצאת איתו.
במהרה עברה בורמן עם טריינור לניו יורק, בין היתר כדי להימלט ממשפחתה הדכאנית. אבל מהרגע הראשון התאפיינו היחסים ביניהם באיזה מרכיב מוזר, אפל. השליטה של טריינור בלינדה הייתה מוחלטת. היא טענה שהוא נהג להפנט אותה, אפילו סיפרה שנגמלה מעישון בזכות היפנוזה שהוא הפעיל עליה. טריינור הפך למנהל שלה ובנה לה קריירה כשחקנית פורנו בשם הבמה לינדה לאבלייס. בהתחלה השתתפה בסרטי פורנו קצרים, באחד מהם קיימה יחסים עם כלב.
בינואר 1972 נסעו לאבלייס וצ'אק טריינור לנורת' מיאמי, פלורידה, לצלם את "גרון עמוק". אף אחד מהם לא ציפה שהסרט יהפוך את לינדה לכוכבת. אבל כך קרה. שמה של לינדה לאבלייס הפך לשם מוכר בכל בית, היא הצטלמה למגזינים כמו "פלייבוי" ו"אסקווייר" והוזמנה למסיבות בסטודיו 54, היכל התענוגות הרשמי של התקופה. שנה אחר כך הזוג התגרש. טריינור התחתן מחדש עם כוכבת הפורנו מרילין צ'יימברס, ואילו לאבלייס נישאה לבחור בשם לארי מרצ'יאנו, שאיתו ילדה בן, דומיניק, ובת, לינדזי.
אחרי "גרון עמוק" השתתפה לאבלייס בעוד שני סרטי פורנו, אם כי מהסוג הרך. אחד היה סרט ההמשך "גרון עמוק 2", והשני היה הקומדיה הארוטית "Lovelace for President Linda" ("לינדה לאבלייס לנשיאות"), שבו כיכבה לצד מיקי דולנז מלהקת הפופ המאנקיז. שני הסרטים נכשלו בקופות, ולאבלייס החליטה לעזוב את תעשיית הפורנו. כמו הארי רימס, גם היא לא הצליחה לבסס לעצמה קריירה כשחקנית לגיטימית, וכמוהו החלה לצרוך סמים. אחרי כמה שנים קשות החליטה לאבלייס לפתוח את קופת השרצים שנשאה איתה מאז אותו יום צילומים במוטל בפלורידה.
ב-1980 נבחר רונלד רייגן לנשיא ואמריקה נכנסה לעוד תקופה שמרנית. זה היה הרגע שבו לינדה לאבלייס החליטה שהגיע הזמן לחשוף את הסיפור המזעזע שלה. ב-74', בעקבות ההצלחה העצומה של הסרט, היא הוציאה שתי אוטוביוגרפיות שהתאפיינו בנימה פרו פורנוגרפית, ותיארה בהן את השתתפותה ב"גרון עמוק" כחוויה משחררת ומעצימה. בספרה השלישי סיפרה סיפור אחר לגמרי.
שמונה שנים אחרי הפקת "גרון עמוק" הוציאה לאבלייס אוטוביוגרפיה בשם "Ordeal" ("חוויה קשה", בתרגום חופשי), אותה כתבה יחד עם העיתונאי מייק מקגריידי. לאבלייס טענה בו שבעלה הראשון, צ'אק טריינור, הכריח אותה להשתתף בסרט נגד רצונה, ושהוא דרדר אותה לזנות ולעיסוק בפורנו בכפייה ואיומים. היא סיפרה שבפעם הראשונה שעסקה בזנות ליהק אותה טריינור כקורבן של אונס קבוצתי בידי חמישה גברים, ששילמו לו על שסרסר בה. כשאמרה לטריינור שהיא מסרבת לעבוד בזנות, הוא כלא אותה, התעלל בה פיזית ונפשית, ניתק את קשריה עם סביבתה, צותת לשיחות הטלפון שלה, לא אפשר לה לעזוב לבד את הבית, והכריח אותה להתחתן איתו. לאבלייס טענה שהוא התעלל בה, הכה אותה ואיים על חייה. את "גרון עמוק" צילמה לטענתה כשטריינור מכוון רובה אם-16 לראשה , מאיים להרוג אותה אם לא תבצע בו את האקטים שנדרשו ממנה. לטענתה, ניתן לראות בסרט חבורות כחולות על רגליה, שנגרמו כתוצאה מהמכות שנתן לה.
לינדה חשפה בספרה אינספור פרטים מזעזעים. חלק מההאשמותיה נגד טריינור הופרכו, אחרות אומתו על ידי עדים ופוליגרף. אריק אדוארדס, שכיכב לצד לינדה בורמן הצעירה בתחילת דרכה, טען שהיא סוטה חסרת גבולות ושהיא שקרנית פתולוגית. הוא לא היחיד שהכחיש את הטענה שקריירת הפורנו נכפתה עליה. ג'רארד דמיאנו, במאי "גרון עמוק", העיד שטריינור מעולם לא כיוון רובה לראשה במהלך הצילומים. הוא הודה שטריינור היה טיפוס שתלטן, אך טען שלינדה אהבה שאומרים לה מה לעשות, והשתתפה בסרט בשמחה.
עם חשיפת סיפורה המזעזע מצאה לינדה לאבלייס קהל אוהדים חדש - יותר נכון קהל אוהדות חדש. ברגע שהציגה את עצמה כקורבן תמים של תעשייה גברית מנצלת, הפכה לאבלייס לנערת הפוסטר של המאבק נגד פורנוגרפיה, וקיבלה את התמיכה של בכירות התנועה הפמיניסטית, בהן גלוריה סטיינם, אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון. לאבלייס החלה לדבר בפני קבוצות פמיניסטיות, באוניברסיטאות, ואפילו הוזמנה לדיון בקונגרס. בכל מקום תיארה את סיפורה העצוב, הטיפה נגד סכנות הפורנוגרפיה, וטענה שמאות נשים צעירות נאנסות מדי יום על ידי קברניטיה של תעשייה צינית ששולטת בהן באמצעות אספקת סמים ואלימות.
ב-86', במהלך עדותה בפני הוועדה לענייני פורנוגרפיה שהקים התובע הכללי אדווין מיז, אמרה לאבלייס: "בכל פעם שמישהו צופה בי בסרט הזה, הוא רואה אותי נאנסת". באותה שנה פרסמה את ספרה הרביעי, "Bondage Out of" (בתרגום חופשי, "ללא כבלים"), שגם הוא נכתב עם מייק מקגריידי, ומתרכז בקורות חייה אחרי 1974. אך גם החיים בצד השני של מתרס הזימה לא היו קלים ללאבלייס. בספר "The Other Hollywood", הסוקר את ההיסטוריה של תעשיית הפורנו, נטען שבורמן-מרצ'יאנו (בשלב זה בחייה היא ויתרה על שם הבמה שלה) הרגישה מנוצלת לא רק על ידי תעשיית הפורנו, אלא גם על ידי התנועה נגד פורנוגרפיה והפעילות הפמיניסטיות שהשתמשו בסיפורה העגום כדי לקדם את האג' נדה שלהן. לטענתה, אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון כתבו אינספור ספרים, שבהם אמנם הזכירו את שמה, אך מעולם לא שילמו לה תמלוגים או עזרו לה מבחינה כלכלית. "הן עשו כמה דולרים על גבי", אמרה בורמן, "בדיוק כמו כל האחרים".
בשנות השמונים ידעה לאבלייס מצוקה כלכלית ובעיות בריאות. הכבד שלה נפגע כתוצאה מהצהבת שנדבקה בה כשקיבלה עירוי דם בעקבות תאונת הדרכים שנפגעה בה בצעירותה, ובגיל 38 נאלצה לעבור השתלת כבד. ב-1990 עברה עם משפחתה לדנבר, קולורדו, וב-96' התגרשה מבעלה השני.
בשנותיה האחרונות, אחרי עשור שבמהלכו יצאה בחריפות נגד תעשיית הפורנו, התרככה לינדה לאבלייס והחלה לשתף פעולה עם המיתוס של עצמה, ולו כדרך להתפרנס. היא חזרה להתראיין על עברה כלינדה לאבלייס, השתתפה במופעי נוסטלגיה ובגיל 50 הופיעה בסדרת צילומים סקסיים שהתפרסמה במגזין הפטיש "Leg Show". היא גם קישטה בנוכחותה את כנס הפורנוגרפיה השנתי בלאס וגאס וזכתה לתשואות רמות מבאי האירוע.
באפריל 2002, בגיל 53, עברה לינדה לאבלייס עוד תאונת דרכים קשה וכעבור שלושה שבועות מתה מפצעיה. לארי מרצ'יאנו ושני ילדיהם היו לצדה כשנותקה ממכונות ההחייאה. שלושה חודשים אחריה מת צ'אק טריינור מהתקף לב בקליפורניה. ג'רארד דמיאנו, הבמאי שסרטו הביא לה תהילת עולם - גם אם מפוקפקת - מת ב-2008, בגיל 80, כתוצאה משבץ. ואילו הארי רימס גילה את הנצרות, ואחרי לא מעט שנים קשות הצליח לשקם את חייו. היום הוא בן 64, נשוי, חבר נאמן בכנסייה ועוסק בנדל"ן בפארק סיטי, יוטה. ב-2005 הוא השתתף במסע קידום המכירות לסרט "בתוך גרון עמוק", שתיעד את ההיסטריה והדיון שעורר הסרט המקורי. אחר כך הוא מיהר לשוב לאלמוניותו המבורכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם