ראשי » תרבות » אמנות ובמה » אמנות

גם יחד: שיחה עם הבמאי הלבן של התיאטרון האתיופי

התיאטרון האתיופי הולגאב מעלה הצגה חדשה בבימוי משה מלכא, הלבן היחיד בחבורה. "אני מודע לגזענות שבי ומטפל בה", הוא אומר

"אין לזה מילה בעברית", אומר משה מלכא כשהוא מנסה להסביר את משמעות המילה האמהרית "הולגאב", שם התיאטרון שהוא מנהלו האמנותי. "אתה מבין איזה יופי? אי אפשר לתרגם את זה. זה משהו בין הכל אפשרי להכל פתוח, או ברוכים הבאים". "זה גם ביחד", מנסה לעזור השחקנית תהילה ישעיהו-אדגה, שעובדת איתו מעל 10 שנים, "או בצוותא". ואולי זה הסיפור של תיאטרון הולגאב, המנציח בשמו את הזהות האתיופית שהוא מעמיד על הבמה: זרה, ייחודית, לא מתמסרת. "אנחנו לא היינו קוראים לעצמנו תיאטרון גשר", אומר מלכא. "אנחנו לא פרסומת לישראליות".

הולגאב הוקם על שרידי תיאטרון נטלה האתיופי, שגם אותו ניהל מלכא, וקרס עקב אי סדרים כספיים. מנהל התרבות ובית הקונפדרציה בירושלים העניקו לקבוצה תמיכה ובית לפני כשבע שנים, ומאז הם מעלים כמעט בכל שנה הצגה חדשה, לאחר תהליכי חזרות ארוכים הנשענים על חומרים אישיים ועל סיפורי חיים של השחקנים. לאחר כמה הפקות מצליחות, בהן עיבוד מקומי ל"העלמה יוליה" של אוגוסט סטרינדברג ו"הבית של מתוקו" שזכתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הצגתם החדשה "סאק בסאק" (צחוק וצחוק) בבימויו של מלכא חוזרת לפנות לקהילה האתיופית עם תכנים וסיפורים מחיי העדה.

"רוב ההצגות שלנו היו מיועדות לקהל הישראלי הכללי", אומר מלכא. "ההצגות שלנו מאוד ריגשו ישראלים וחובבי תיאטרון, אבל הקהל האתיופי נשאר די אדיש. אחרי כמה הצגות שהיו אמנותיות לגמרי, 'סאק בסאק' מיועדת לקהל האתיופי ופונה אל העולם הפנימי שלו. העבודה נוצרה מאימפרוביזציות ומסיפורים אישיים, והפכה לביקורת חריפה מאוד. אנחנו מנסים להביא קבוצות נוער, אנשים מהקהילה, להגיע למי שלא היה בא לראות תיאטרון בצורה אחרת, אבל חשוב לנו לא לגשת לחומרים בצורה פולקלוריסטית".

על הבמה הקטנה המשקיפה אל העיר העתיקה בירושלים מתרוצצים ארבעה שחקנים, בראשם בני (בנייה) גטהון, ומחליפים 26 דמויות בקצב מסחרר. כל הדמויות מוכרות מההווי הפנים-אתיופי, אולם אפשר לזהותן גם כאורח מבחוץ. העלילה נעה סביב קבוצת שחקנים שמגיעה להעלות הצגה, ועסקנים ופוליטיקאים מנסים לגזור קופון על האירוע. בין השאר פוגשים בנציג העדה בכנסת, חבר הכנסת יעקב בולה (המהדהד את שמו של הח"כ האתיופי שלמה מולה), אופורטוניסט שכלל לא יודע לאיזו עיר הגיע ובפני מי הוא מדבר. לאחר שהוא מטפס בקושי רב

אל דוכן הנואמים, הוא מתפנה להלל ולשבח את החשמלאי האתיופי הראשון ואת מוכר הארטיקים הראשון יוצא העדה. הסאטירה הנשכנית הזאת לא חוסכת שבטה ומציפה את הבמה בסלפסטיק, בריקודי כתפיים מסורתיים ובתלבושות מגוחכות.
הקבוצה מורכבת משחקנים יוצאי אתיופיה בלבד, בעוד שמלכא עצמו הוא בכלל "פרנג'י" - לבן. "הגורל שלי הוא להתחבר לאחר: לזר, לחלש", הוא אומר. "יש בזה משהו שמסקרן אותי, כאדם וכיוצר. מבחינתי הם יכולים להיות ערבים, רוסים או מתנחלים. זה לא משנה, זה תמיד חוזר לזהות, למקום בחברה".

אבל אתה חוקר את הזהות הזאת מנקודת המבט של הבמאי הלבן.
"כן, זה דרך העיניים שלי, אבל זה גם היתרון. אני גם לא בטוח שזה מתאים שיהיו פה שחקנים לבנים. יש באתיופים איכויות מסוימות שיוצאות החוצה כקבוצה. בעבודה אני מנסה להוציא את האיכויות האלה, שהם בעצמם לא מזהים. אני מבין את הניואנסים שלהם בצורה אחרת לגמרי מהם. הישראלי הוא מקולקל, והאתיופים עדיין לא. השקט, הצניעות, הסובלנות, כל אלה תכונות שאנחנו מקלקלים אצלם".

ויש חיכוכים בעבודה המשותפת?
מלכא: "ודאי. אני הולך על מוקשים כדי לא לפגוע כי לפעמים אני לא שם לב ואומר דברים שמתפרשים כמעליבים. אני מודע לגזענות שבי ומטפל בה. כילד שבא מבית מרוקאי מאוד גזען ושיפוטי, כלפי ערבים נניח, אני מבין כמה זה מוטמע בי. אבל אני בעצם עובר פה תיקון".

ישעיהו-אדגה: "יש לא מעט עימותים ואי הסכמות על איך שמשה תופס אותנו, לפעמים בפטרונות. אני לא רוצה שיכלילו אותי או שיכניסו אותי לקבוצה. אני לא אוהבת שמגדירים את האתיופים כנחמדים או כשקטים. לרוב זה מקבע פסיביות ואתה חייב להיזרק לקצוות כדי להשמיע קול. אבל אני מאמינה שהיצירה חזקה מהכל".

יש משהו מגביל בכותרת "תיאטרון אתיופי". אין לך שאיפות לשחק בתיאטרון גדול?
ישעיהו-אדגה: "כרגע יש תפקידים מאוד ספציפיים עבור שחקנים אתיופים. כמה כבר מקבלים תפקידים? וכמה מתוכם לא קשורים לצבע שלהם? אפס. אני לא הולכת לאודישנים אפילו".

מלכא : "נכון שזה תיאטרון עם זהות מסוימת, וכל הצגה פה היא בגדר נס, אבל זה לא תיאטרון של מצוקה". אבל במהותו הוא תיאטרון מחאתי, פוליטי, לא? ישעיהו-אדגה: "כן, אבל לא ממקום של חולשה. כמהגרת, אני אוטומטית בשוליים, אבל אנחנו לא רוצים להתעסק באפליה או בקיפוח, אלא לבוא ממקום של יצירה, של גאווה בתרבות ובמורשת. אני לא מתעסקת בצבע שלי כמו שלבנים מתעסקים בצבע שלי".

מלכא : "אי אפשר לחנך את הקהל באמצעות תיאטרון צדקני. אין לזה מקום. התפקיד שלנו, מעבר לאמנות שביצירה, הוא להראות את האיכויות של האתיופים שהקהל הישראלי לא מכיר ולא רוצה להכיר".

ואיך הקהל האתיופי מקבל את זה?
ישעיהו-אדגה: "אין לאתיופים מסורת של תיאטרון. הקהל לא כל כך מכיר את המוסכמות ואת השפה, ולפעמים מקבל דברים כפשוטם. קהל אתיופי גם בדרך כלל מפחד מאיך שהוא נראה בעיניים צבריות, שלא יצטייר בצורה מביכה או מבישה. גם להיות שחקנים זה לא פשוט עבורם כי העולם הזה לא יציב ולא מוכר. אמנם אני גם מעבירה סדנאות לנוער ובבתי ספר, אבל ברור שאמא שלי היתה מעדיפה שאהיה עורכת דין, או לפחות רופאה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...