פולחן על הזמן: קומדיות הקאלט האהובות עלינו
פורים הוא תירוץ מעולה למרתון קומדיות מופרכות. הנה כמה מהאהובות עלינו - חלקן כבר זכו למעמד קאלט וחלקן ראויות לו, לפחות לטעמנו. המשובח
הקומדיה המהפכנית של מגזין ההומור האמריקאי National Lampoon לא רק הפכה לבסיס המודע והלא מודע של כל קומדיית קולג' שנעשתה מאז, היא גם הפכה לאחד מסרטי הקאלט המספקים ביותר שניתן לחרוש עליהם ושהולך להפוך בקרוב למחזמר בברודוויי. אחרי שביים את "סרט מטוגן" ולפני שביים את "האחים בלוז", יצר ג'ון לנדיס יחד עם קאסט שחקנים קורע מצחוק (בהנהגתו של ג'ון בלושי בהופעתו הפרועה ביותר) את אחת מהקומדיות החתרניות שהגיעו למסכי קולנוע המיינסטרים האמריקאי. רק נסו לא לצחוק כשבלושי אומר "אני חצ'קון, הבנת?".
גם "טיסה נעימה" נולד מהיוצרים של "סרט מטוגן", אבל רק מצד הכותבים. כשדיוויד צוקר, ג'ים אברהמס וג'רי צוקר, לא משנה מאיזו דת, החליטו גם לביים את הסרט, התוצאה הייתה בית ספר לקומדיות ספּוּף על שם שלושת היהודונים. מאז נוצרו עוד עשרות סרטי פארודיה מז'אנר ה"... מת מצחוק", אך הם היו הראשונים לעשות זאת בצורה כה חדה וקורעת והמשיכו גם לייצר סדרות סרטים נהדרות כמו "האקדח מת מצחוק" ו"מת לצעוק". גם היום הם ממשיכים ליצור סרטים בנפרד, ושאלוהים יעזור למתרגמי השמות.
את סרט הקאלט הפנטסטי הזה, פארודיה על "מלחמת הכוכבים", עשה דווקא יוצר סרטים יהודי אחר עם חתיכת רקורד. מל ברוקס כבר היה קולנוען ותיק עם קלאסיקות כמו "המפיקים" ו"אוכפים לוהטים" בעברו כשיצר את מה שלעד תהיה הפארודיה הכי יהודית לבייבי של ג'ורג' לוקאס. ברוקס חרש על כל עקרונות הקומדיה ושבירת הקיר הרביעי שהצליח לאסוף ויצר סרט מעולה עם יודה (או יוגורט) יהודי, בדיחות מילוליות ואין סוף מרצ'נדייז.
בשנים האחרונות הפך קווין סמית ליוצר סרטים מציק. שלושת הסרטים האחרונים שלו היו בינוניים ומטה ונדפו מריח של נסיון נואש לייצר עוד סרט קאלט, אבל בעבר הסרטים שלו היו מופת של יצירה משעשעת וחכמה שנושאת על דגלה את האירוניה והדיאלוגים השנונים. על אף ההנאה שב"עכברי קניון", החמלה שב"לרדוף אחרי איימי" והביקורת המבריקה על הדת והתרבות שב"דוגמה", סרטו הטוב ביותר נשאר הקומדיה הקטנה על שני מוכרי החנויות בעיירה הקטנה לאונרדו, ניו ג'רזי. וגם סרט ההמשך החביב פלוס לא הצליח להרוס את זה.
אבל סרטי קאלט זה לא רק קולג', פארודיות ודיאלוגים. לפעמים הם מהווים תיאור ביקורתי של העולם דרך דמויות נעזבות של התרבות הקפיטליסטית. במילים אחרות: סרטי סטלנים. ריצ'רד "צ'יץ" מרין וטומי צ'ונג היו צמד עם הופעות ואלבומי קומדיה ששרפו את כל החוף המזרחי של ארה"ב בריח מוזר. ב-78 לקחו השניים כמה מהרוטינות המצליחות שלהם וחיברו אותן לסרט על היפי קנדי וסטלן מקסיקני משגשימים את החלום האמריקאי האנרכיסטי - הרצון לעשן כל מה שניתן, בין אם זו מריחואנה איכותית או כזו שעברה מערכת עיכול של לברדור. העיקר שהמכונית תתמלא עשן.
הדור החדש של צ'יץ וצ'ונג מעט יותר ממוסד. פרצופו הלא סימטרי של סת רוגן נמצא בכל פינה, הקומדיות של ג'אד אפאטו צוברות מליונים ואפילו קומאר ביקר בבית הלבן. לא, זו לא הייתה סצנה מתוך הסרט השלישי בסדרה (שיצא לפני כחודשיים). קאל פן, השחקן שמשחק את קומאר, היה לתקופה קצרה חלק ממחלקת יחסי הציבור של ממשל אובמה. זה לא מנע ממנו לחזור לסרט שלישי שכולל תינוקת על קוקאין. אז למרות שהויכוח אם הסרט הראשון או השני יותר טוב עד לא הוכרע, בעיניי השני הוא המוצלח בסדרה, עם סאטירה פוליטית חריפה על גזענות ופטריוטיות.
נכון, עד לא עבר מספיק זמן כדי לקרוא לקומדיית צמד השוטרים של וויל פארל ומארק וולברג קומדיית פולחן, אבל לפעמים כל המחוגים מצביעים על קאלט. שילוב הפעולה בין פארל לבמאי וכותב הסרט, אדם מקאיי, כבר הניב מספר קומדיות זכירות להפליא כמו "והרי החדשות","לילות טלדגה" ו"אחים חורגים" הבלתי מוערך, אבל ב"החבר'ה האחרים" הם מקבלים את תמיכתו של וולברג ומייצרים סרט מפתיע על השוטרים שלא רואים בסרטים, חוץ מב"בית ספר לשוטרים מתחילים". בואו תראו את סמואל אל ג'קסון ודה רוק מכוונים לשיחים.
זהירות, ספוילר!
תאמינו או לא, אבל לא כל קומדיות הקאלט בישראל הם סרטי בורקס ו/או הגשש החיוור. "מקס ומוריס" היה ניסוי מעניין בפארודיה ישראלית, עם משה איבגי ואורי גבריאלוב שמגלמים שני פושעי צעצוע שמנסים לגנוב כספת. מוכר לכם? אולי כי "מקס ומוריס" הוא חצי סרט המשך וחצי פארודיה על "מתחת לאף" המצויין, גם הוא בויים ונכתב על ידי יעקב גולדווסר. מדובר במערבולת הזויה של איבגי בשיער צבוע אדום, אברכים שדופקים באנגים ופסקול מצויין בהלחנת יוני רכטר ועלי מוהר על המילים. והמרק. הו המרק.
אם השם "היפופוטם" לא מעביר לכם צמרמורת של צחוק במורד הגב, לא גדלתם בשנות התשעים הנכונות. אנשי תוכנית המערכונים הרדיופונית האגדית יצרו עולם אינפנטילי נפלא שחובר למעט סאטירה לסרט ראשון מבית היוצר של אלון גור אריה, ממקימי היפופוטם. "המוסד הסגור" הוא פארודיה מטופשת להחריד ומצחיקה עד כאב צלעות על הביון הישראלי בסגנון קומדיית הספּוּף (זוכרים את צוקר, אברמהס וצוקר?) עם מנוע עלילתי פשוט מאוד - ראש המוסד (בגילומו של אילן דר) דואג שהחופשה השנתית בכפר הנופש אולגה תבוטל עקב חטיפתו של שגריר ארה"ב. הקאלט כבר חי וקיים בסינמטקים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם