בלו נטלי: נטלי עטיה מספרת לראשונה על התקיפה המינית
נטלי עטיה כבר לא מוכנה לשחק את הילדה הרעה שמספקת פרובוקציות בשקל ורומנים לשתי דקות, וכבר לא מוכנה לשתוק. בראיון חושפני במיוחד היא מספרת לראשונה על התקיפה המינית הקשה שעברה בגיל 15 והדחיקה במשך שנים ארוכות, על ההטרדות שהיו מנת חלקה לכל אורך הקריירה, על שנות המשבר האיומות ועל ההחלטה לשוב למשחק דווקא באמצעות הסרט "אודם", שבמרכזו ספק פיתוי ספק אונס
החיים של נטלי עטיה השתנו בהופעה של עידן רייכל בכפר סבא, לפני ארבע שנים. על הקיר הייתה תלויה כרזה ענקית של נפגעות תקיפה מינית, ובמרכזה צילום של אישה שכף יד מכסה את פיה. "כל ההופעה הדמעות זלגו מעצמן", היא מספרת. "בכיתי, כי התנועה עם היד היא משהו שאני מזדהה איתו לחלוטין. אני שתקתי, אני שותקת. גם היום קשה לי להציף את המקרים. הבושה עדיין נמצאת. כמה שחשבתי שעיבדתי את זה, חפרתי לעומק, הטיפולים הפסיכולוגיים - ועדיין זה היה עבורי ערב קשה. המפגש הזה עם הזיכרונות שהוצפו היה נקודת מפנה בחיי".
הערב בכפר סבא החזיר אותה לגיל 15, יומיים בלבד לפני שנסעה לעבודת הדוגמנות הראשונה שלה בציריך. תחנה ראשונה בקריירה תזזיתית, שרק לאחרונה התייצבה עם תפקיד ראשי בסרטו של יהונתן סגל "אודם". "קבעתי עם חבר שלי במועדון באולינג בדרך פתח תקווה בתל אביב, ליד אולמי רסיטל", היא משחזרת. "הגעתי לפניו ונכנסתי לשירותים. אז היה לגיטימי שגברים מנקים את חדר השירותים בזמן שנשים נמצאות בפנים. כשסיימתי ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי. שמעתי מישהו מנקה ושר. אמרתי 'סליחה, אדוני, אתה יכול לעזור לי? אני לא יכולה לפתוח את הדלת'. זה היה תא עם רווח, שאפשר לקפוץ מלמעלה, והוא קפץ. תוך שנייה קלטתי שיש לו סכין בכיס. הוא אמר: 'בואי תפתחי את, אני מאחורייך'.
"ואז יש החלטה. אני בחרתי לשחרר. אני רוצה לחיות. יש לו סכין וזה יכול לגמור את החיים. אשתוק, אשחרר. פקודה לראש, שחרור מוחלט של הגוף. התנתקות. אני לא כאן. אני רוצה לחיות. החיים, החיים, החיים. אז הייתי בשיא הנעורים, שוברת גבולות, מזיזה את קירות הבית. לא הייתי מוכנה שזה ייפסק".
רגע אחרי התקיפה המינית, כשהגבר עדיין נמצא בתא, הגיע החבר של עטיה. "כמה זמן את בשירותים? ", קרא בקול מחוץ לחדר השירותים. התוקף שמע אותו, נבהל, קפץ מהתא ונמלט החוצה. "החבר שלי המשיך לקרוא 'נטלי, נטלי'. לא זוכרת אם עניתי לו. הוא נכנס פנימה, הציץ מלמעלה וראה אותי יושבת על הרצפה בתא. הוא לקח אותי החוצה ומיד הזמינו משטרה. איכשהו הצליחו לעצור את הגבר בבניין השכן, שם הוא עבד באולם אירועים".
עטיה נאלצה שוב להתעמת מול התוקף. "כשהשוטרים תפסו אותו, ואולי בגלל המוצא שלו - הוא היה ערבי - הם הכו אותו מול העיניים שלי. ואני, מהמקומות המבולבלים שלי, כאב לי עליו. לא הפנמתי. לקח לי שנים להפנים שקרה לי משהו איום ונורא. אחר כך נכנסנו לאותה ניידת. אני, הוא והשוטרים. בנסיעה לתחנה המשטרה הוא קילל אותי מאחורה: 'זונה'. אחר כך יש את הבדיקה הרפואית וחקירות ארוכות. בחקירה האחרונה נשברתי. אחת החוקרות אמרה, אני קוראת את התצהיר שלך ואני מבינה שאת רצית את זה. אמרתי: למה?".
מי תמך בך?
"ההורים שלי היו בחו"ל, אז מי שליווה אותי בכל התהליך היה אח שלי, שלמד אז משפטים. הוא בא איתי למשטרה ורצה מאוד שאלך עם הסיפור עד הסוף. שחררו את הגבר כעבור 48 שעות. אמרתי לאחי, עזוב את זה בצד. לא הורים, כלום כלום כלום. הכל בסדר, הכל בסדר. אני יכולה לקחת על הכתפיים שלי. אף אחד לא ישבש לי את התוכניות בחיים".
איך את מסבירה את זה?
"זו בחירה מאוד הישרדותית. או שאני נותנת לאירוע לדפוק לי את החיים, להיכנס איתו לסערה, לגלוש לזיכרונות - או שאני ממשיכה את החיים. זו בחירה של ילדה בת 15 שעמדה ערב החלום הגדול שלה: דוגמנות. בחירה של ילדה שרצתה חבר עם רומנטיקה. הבנתי שזה יכול לשבש לי הכל, לכן רציתי לשכוח את זה".
הצלחת?
"כמה שנים זה באמת ישב מאחור. אחרי שנתיים המשטרה יצרה איתי קשר והזמינה אותי למשפט בדלתיים סגורות. ואז שוב צריך להיזכר בכל, ואני אומרת לעצמי, מה אני עושה פה. פתאום עורכי דין תוקפים אותי. איפה אני? השופטת דחתה את המשך הדיון לעוד שבועיים, ולאחר מכן קיבלתי מכתב בדואר שהמשפט נדחה עד להודעה חדשה. ועד עכשיו נמשכת ההודעה החדשה. זה שירת את המנגנון האישי שלי, לא לפתוח את סיפור התקיפה".
אבל לא לאורך זמן. "כשהגעתי בגיל 20 לניו יורק עבדתי שבועיים כמוכרת בחנות של ריפליי. באחד הקיפולים הזיכרונות עלו, אי אפשר היה לעצור את זה. יאללה, בואי נתחיל לעבד את זה. בשלב הראשון סיפרתי לכל אדם שעבר בניו יורק מה עבר עלי. בעיקר דיברתי. מונולוג אינסופי. לא הקשבתי בכלל. היה לי צורך להוציא החוצה. כשחזרתי לארץ הלכתי לטיפול. היו שם הרבה דברים לפתור".
אנחנו נמצאים באולם הכינוסים של מפעל "אמבר" בגן שמואל. לאחר ארוחת הצהריים מוזמנים עשרות עובדי החברה להצגה "גבול", שעוסקת בהטרדות מיניות במקום העבודה, בהשתתפות עטיה, דן תורג'מן והילה זערור. המחזה נכתב על ידי מיכל אקרמן, וההצגה רצה זה כשנה ברחבי הארץ. עטיה, שנעדרה תקופה ארוכה מהמסך והבמה, לא חשבה פעמיים כשקיבלה את ההצעה לשחק. "במקום להתערטל, להזכיר שמות ולהציף הכל - חשבתי שיהיה נכון עבורי לדבר על זה דרך ההצגה".
ההצגה עוסקת בהטרדה מינית ולא בתקיפה כמו זו שחווית כנערה.
"חשוב לדבר דווקא על התחום האפור. מדובר ברומן, אהבה במקום העבודה. אבל יש כאן שדות של כוח. הטרדה שחוות כל הנשים, ללא קשר למראה, ללבוש, לעיסוק, לאמונה, למוצא. ההטרדה חוצה הכל. אישה יכולה לחוות ביום כל כך הרבה הטרדות, לחלקן היא אפילו לא מודעת. כי זה כאילו נורמה".
בדיון שהתקיים לאחר ההצגה התרעמו הגברים על החוקים הנוקשים בנושא. "אני מכירה את המשפטים בנוסח 'הרגתם אותנו עם החוק הזה', 'אי אפשר כבר להתחיל עם בחורות'. לדעתי הצנועה, מי שמגיב בבוטות כזו נגד החוק, יכול להיות שמסתתר שם משהו, נטייה להתנהגות שיכולה להתפרש כהטרדה. זה בעיקר מגיע מגברים בוגרים. עדיף שהתחום האפור לא יישאר אפור, גם אם החוקים נוקשים לפעמים. ואיפה החוק יכול להיות בעל ההשפעה הכי גדולה? בחינוך מחדש. לחינוך מחדש זוכים הילדים שלנו. שם יש תקווה".
עטיה אמנם מגלמת במחזה את אשתו של המטריד, אבל בחיים הייתה פעמים רבות בצד המוטרד. "כשהייתי צעירה יותר הגבולות היו מטושטשים. בגיל 15 הגיע לקוח של בגדי ים שדגמנתי עבור החברה שלו ורצה שאמדוד אישית מולו את בגד הים. במהלך המדידה הוא נגע בי. זו תחושה קשה. את מרגישה בגוף שזה לא בסדר. התכווצויות, גועל. אבל לקום ולומר 'לא' זה יותר קשה. אז את נעה באי נוחות ומנסה קצת להתפתל בשקט, אבל בעיקר אומרת לעצמך: תסתמי".
שומרים הכל בבטן?
"אני לא חושבת שסיפרתי על זה למישהו בכלל. התחושות הלא נעימות נשארו אצלי. המודעות אז גם הייתה יותר נמוכה - גם אצל הגברים, גם אצל הנשים - והמילה הטרדה לא ישבה לי בראש. אבל עדיין הייתה לי תחושה שהאיש הזה חצה גבול. הוא גם לא עשה את זה בהסתר. היו שם עוד אנשים. אני לא חושבת שהם חשבו שזה לגיטימי, לפחות חלק מהם. אבל זה עבודה, כוח, פרנסה וכל התירוצים האלו".
מה קורה לאחר מכן?
"לא רציתי לחזור לעבוד מול הלקוח הזה. כשאת לא רוצה לעשות משהו, את לא עושה. את מתחמקת. יודעת שאת לא רוצה שהאיש הזה ייגע בך יותר. אבל אז את פוגשת את ההטרדה במקום אחר".
ומקומות אפלים כאלה לא חסרים. המכנה המשותף: גברים שניצבו בעמדות כוח. "בגיל 21, לאחר שחזרתי לישראל, הצטלמתי לסרט של במאי מאוד גדול. חלום לעבוד איתו, קאסט של שחקנים הכי טובים. באמצע הצילומים הוא התחיל להטריד אותי. מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה אני מתחבאת בבית שלי כי פחדתי להגיד לו לא. שומעת את הטוק טוק טוק בדלת, ועושה פזצט"א על הרצפה כדי שהוא לא יראה אותי, שלא יידע שאני נמצאת בבית. לא ידעתי איך לעמוד מול האיש שאני רוצה להמשיך לעבוד איתו, אבל יש לו רצונות נוספים. זה נמשך ככה עד סוף הצילומים".
איך את מסבירה את ההתנהגות שלו?
"שנים שאלתי את עצמי מאיפה האומץ הזה שלו, אם אפשר לקרוא לזה אומץ. צריך להיות שם משהו דפוק מהיסוד כדי לגעת בילדה או אישה ולנצל את המרות שלך כאיש סמכות. אתה יודע מה זה בשבילה, לשחק בסרט. אתה יודע עד כמה חשוב לה התפקיד. אתה יכול להיות אבא שלה. אתה אדם בן 50, בעל משפחה. ואתה חושב שבסט יש רק אחד כזה? זה לא נגמר שם. היו שם עוד גברים מטרידים. רואים שחקנית מתחילה ומנצלים. מה אתם חושבים לעצמכם?".
הם לא הבינו שאת לא רוצה?
"לפעמים אנשים לא באמת מבינים שאתה דוחה אותם, חושבים שזה משחק. זה גם משהו מאוד גברי-פרמיטיבי 'היא רוצה אותי, אבל משחקת'. אני לא אמרתי 'לא', התחמקתי . אבל גם לא אמרתי 'כן'. אמרתי, 'תתקשר אחר כך', ואחר כך לא הייתי זמינה. הוא מתקשר ואני אומרת לו: 'אני בדיוק עם חברה'. לא הייתי מסוגלת בזמן הצילומים לומר לו 'לא'".
עם השנים פיתחה מנגנון הדיפה. "שחקן יכול לבוא לדמות שיש לו איתה בהצגה או בסרט סיפור אהבה. בחזרות הם עובדים על הסצנות האלו, ויש ביניהם חיכוך. ואז הוא ימשיך עם הסצנה ואפילו לא ישים לב. לחבק יותר מדי, לנשק יותר מדי, ופתאום השפתיים שלו נמצאות על האוזן שלך. היום מנגנון ההדיפה שלי הוא בילט אין. זה מנגנון שנבנה עם השנים. אין לי כבר את הפחד לומר: 'מה אתה עושה, ממש לא! התבלבלת?'".
את עדיין נתקלת בהתנהגות הזו בתדירות גבוהה?
"יש שחקנים ששומרים על גבולות ויש שחקנים שלא. כנראה במטריד יש משהו שמאפשר את זה. אם את נחמדה, דברים כאלו מתפרשים אצלו אחרת. בלבול בפרשנות. נכון שיש הרבה מקומות שמאפשרים את ההתבלבלות הזו, אבל זו בחירה, להתבלבל. כשאתה הולך בדרכים העקלקלות, קורה משהו מעוות ולא נעים".
אולי מתוך הבלבול הזה נשאבה ל"מחוברים" של דורון צברי, שתיעד את הרומן שלה עם הסופר דודו בוסי. שיתוף הפעולה לא נמשך לאורך זמן, ולפני העלייה לשידור דרשה עטיה כי החלקים שבהם צולמה לא ישודרו. "היה לי פיצול: נטלי שרוצה לשמור על חייה בפרטיות, ונטלי השחקנית והבמאית", היא מדבררת את הדילמה הנצחית שלה. "כשהכרתי את בוסי הוא רק היה באודישן ל'מחוברים'. היה קליק, בום, אש כזו, אהבה גדולה שנמשכה ארבעה שבועות. יש דבר יותר יפה מאשר לצלם דוקומנטרית זוג שעכשיו מתאהב?".
אז מה קרה?
"'מחוברים' הייתה אמורה לעלות לאוויר כמה חודשים מאוחר יותר. באיזשהו שלב הבנתי שלא נוצר דיאלוג עם דורון צברי. הפיצול הזה גם יצא על המסך: מצד אחד המצלמה דוחה אותי, מצד שני אני אוהבת מצלמה. בעריכה הבנתי שמתחו את הרומן הקצר שלנו כמו מסטיק. שבועיים לפני העלייה נפגשתי עם צברי והמפיק רם לנדס. לא הייתי מוכנה ששום דבר יעלה. אמרתי 'עזבו אותי. אל תשימו אותי שם. עברה שנה, אני נמצאת במקום אחר בחיים, בתוך זוגיות חדשה'. במהלך הדיאלוג הזה קרו המון דברים צהובים, מלוכלכים, לא נעימים. היה לי קשה מול האנרגיה האגרסיבית הזו. מתישהו העניינים עברו לעורכי דין. הם רצו לשדר הכל, אני לא רציתי שום דבר".
מה חשבת לעצמך כשהחזקת את מצלמת הווידאו בדירה של בוסי?
"אני לא בת 18. אדם צריך לקחת אחריות למעשיו, אבל החיים דינמיים. יש מצבים שגם אם היית נוכחת באופן מלא בפרויקטים, מותר לך להתחרט. זו זכותך המלאה כאדם במדינת חוק. יש סרטים דוקומנטריים שמתעדים תהליך אישי או משפחתי, ובאמצע העבודה האדם מחליט לצאת מהסיפור. יש במאים בני זונות שיביאו סוללת עורכי דין, ויש במאים שישחררו. לכן חשבתי שפשרה היא מקום נכון. הגענו לבסוף להסכמה שאני מאשרת מה ייכנס לסדרה מתוך הקטעים שבהם צולמתי פיזית. הפשרה הייתה מאוד קשה. מדובר בגברים מאוד גבריים".
במסגרת ההליך המשפטי פנה עורך דינה לכמה עמותות נשים כדי לקבל סיוע מול חברת ההפקה. ככה נפגשה עטיה עם שולה קשת, מנכ"לית "אחותי". מהמפגש נוצר קשר, ועטיה הציעה לנהל בהתנדבות את השיווק ויחסי הציבור של החנות "אחותי סחר הוגן", המשמשת כצינור מכירה למוצרים של יוצרות מהפריפריה, מכלי בית ועד תכשיטים וקוסמטיקה טבעית. "על אף היותי מזרחית - אבי מטריפולי ואמי מטורקיה - לא הייתי עסוקה במשך השנים בתודעה מזרחית ובאפליה עדתית", היא אומרת. "שולה היא פנתרה שחורה אמיתית. בעקבות הפגישות שלנו נחשפתי לכך שבכל מה שקשור לתרבות יש הקצאת משאבים לא הוגנת. ומדינה בלי תרבות מזרחית מבטלת את עצמה. היום הנושא בוער בי".
באוגוסט האחרון זכתה עטיה בפרס השחקנית הטובה ביותר (יחד עם מורן רוזנבלט) בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם התמודד "אודם" במסגרת פרס חג'ג' (וולג'ין לשעבר). "זה פסטיבל בינלאומי עם שופטים מחו"ל ופתאום יש הכרה בנטלי. פתאום אין את כל הקיטלוגים הקבועים עלי: דוגמנית, יוצאת עם אנשים מוכרים. הרבה שנים אנשים צלבו אותי. לא ידעו מי אני. אני ידעתי. לכן הפרס גילם עבורי המון. דברים קשים, טובים, אגו. הייתי באופוריה במשך חודש. שמחה אמיתית".
בדיעבד , לא היית שותפה לבניית הדימוי שעטף אותך?
"בוודאי. כל הפרובוקציות האלה, שעוררו את העניין הרכילותי. מצד שני, אני חיה את חיי, ואנשים מקטלגים".
הפרס היה אישור לדרך החדשה-ישנה שבה בחרה עטיה ללכת לפני שלוש שנים. את ההצעה להשתתף באודישן קיבלה בדיוק ביום שפוטרה מאימג' בנק. "הסוכנת דנה ליטוין הציעה לי וסירבתי", היא מספרת. "אמרתי, אני לא שם. מאוד חששתי מאודישנים. חוסר הביטחון שלי היה כל כך גדול, אגו שבור, המון פחד. אחרי חודש היא שוב התקשרה. אמרה: לא תאמיני, יש אפשרות להיבחן שוב. אמרתי יאללה, אבל אני רועדת".
גם התסריט הטעון לא הקל על ההחלטה. הסרט מתאר חברות (גם רומנטית) בין שתי נערות פלסטיניות, שבשנות העשרים לחייהן מהגרות ללונדון כדי להתחיל בחיים חדשים, אבל הזיכרונות הקשים מרמאללה רודפים אחריהן. עטיה מגלמת את אינעאם הבוגרת וקלרה חורי את לארה. במרכז הסרט סצנה של ספק פיתוי ספק אונס שעוברת אינעאם הצעירה (רוזנבלט) על ידי חייל ישראלי. "צילמנו כמה חודשים בלונדון וביני ובין קלרה נוצרה חברות מאוד קרובה גם מחוץ לסט. עשינו העתקה מהסרט לחיים. קלרה יותר אסופה וחושבת, ואני יותר קופצת. גם אם נוצרו מתחים, השתמשנו בהם לצילומים. היא הכניסה אותי לעולם של נשים פלסטיניות החיות במציאות ישראלית".
במהלך הצילומים פרצה מהומת אלוהים לאחר שיאיר לפיד כתב בטור שלו כי הסרט עושה השוואה בין הכיבוש לשואה. הדברים התבססו על שורה שכתבה היחצנית של חברת ההפקות הבריטית במסמך לגיוס כספים עבור הסרט. קרן הקולנוע הישראלי, שהשקיעה למעלה ממיליון שקלים בסרט, הודיעה כי תקפיא בינתיים את התמיכה עד לבירור העניין. הבדיקה העלתה כי הטענות מופרכות.
עטיה לא התרגשה מהבלגן. "כשזה פורסם אמרתי: 'יו, איזה יופי של יחסי ציבור לסרט'. אבל אנשים ששמעו את זה שנאו אותי. הייתי עם בן זוג שאמר: 'איך את מדברת, אני לא מאמין, תראי מה הבמאי שלך עשה, איזה דברים נוראים'. חייכתי, יש דבר יותר טוב מפרובוקציה? זה היה כל כך מופרך, שלא יכולנו להתייחס לזה ברצינות. אנחנו מכירים את הטקסטים, ידענו את האמת, אמרנו, עוד רגע זה ייגמר. לפיד אפילו לא קרא את התסריט. הוא הסתמך על הנייר של היחצנית הבריטית. הוא פרסם, ופתאום לימור לבנת קמה על רגליה. הזילות הזו, החפלפ, הדהימו אותי".
המהומה שפרצה בישראל התגלגלה לעולם. בפסטיבל ברלין, שם התמודד הסרט במסגרת התחרות הרשמית, מצאה עטיה את עצמה מגינה על ישראל. "היה עלינו עליהום. חוטפים מעיתונאים, בעיקר מאל-ג'זירה, דברים מאוד קשים ולא נכונים על ישראל. חייל ישראלי כובש ואונס. לא יכולתי לשתוק. מאיפה קראתם את זה? מהטקסט של יאיר לפיד? קלרה נמצאת בכלל בצד הפלסטיני, והבמאי לא לוקח עמדה אלא שומר על איזון ולא מכביר מילים. אני מסבירה לעיתונאים: הלו, חבר'ה, זה לא הסיפור, ויוצאת למלחמת צדק ומגינה על ישראל. לא בטוח שרציתי את התפקיד הזה".
שוב את נפגשת עם סצנה של תקיפה מינית.
"זו סצנה אחת עם שני מבטים. מנקודת מבטה של לארה באמת התרחש אונס, אבל מנקודת המבט של אינעאם בכלל מדובר בפיתוי. זו עמדה מאוד מאוזנת. כשצפיתי בסרט הרגשתי שאני מסתכלת על מסלול שיכול היה להיות שלי. הקו הדק בין הבריא ללא בריא. צריך המון כוח לא להתפרק כמו אינעאם. פחדתי שאני אהיה שם. בעיקר הפחיד אותי מה יכול לקרות לי אם אלך עם האמת שלי עד הסוף. בסרט היא שילמה מחיר מאוד כבד על זה, הגיעה למקום טראגי. לפני הצילומים ביקשתי להכין תחקיר וללכת בעקבותיה. לבקר בכל המקומות ההרסניים האלו. יהונתן אמר לי: נטלי, אין צורך, הכל נמצא בך".
איפור וסטיילינג: גיא הכט, שיער: ערן אוחיון לדקל בן ציון, צולם ב-,HeziBank-Devon&Devon דיזיין סנטר. שמלה שחור-לבן (פרנזים) oscar de la renta - לבוטיק אניגמה, שמלה שחורה ושרשרת פנינים lanvin - להלגה עיצובים, מכנס שחור celine : לבוטיק אניגמה, נעליים : סיליז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם