נמרה של נייר: הספר "אשת הטיגריס" הוא זבל חקייני
טאה אוברכט סומנה כדבר הבא בספרות, אבל "אשת הטיגריס" שלה הוא בסך הכל חיקוי גרוע ולא אמין ליצירות אחרות, שמחרב כל ערך ספרותי על הדרך
שבחים לא מוצדקים. "אשת הטיגריס" כריכת הספר
על כריכת "אשת הטיגריס" מופיעים שבחים. הניו יורק טיימס התפעל מעולם האגדות שבנתה טאה אוברכט. המגזין טיים הגדיל לעשות והזהיר כל סופר שעומד להוציא ספר אחרי "אשת הטיגריס" שמא לא יגיע ליופיו הפואטי. בכריכה הפנימית מופיעה תמונת המחברת הנאה שהיגרה מסרביה לארה"ב בילדותה והיתה לסופרת הצעירה ביותר שזכתה בפרס אורנג' (פרס שניתן לנשים כותבות). מה שהכריכה לא מספרת זה שהספר "אשת הטיגריס" הוא זבל חקייני.
מה שהופך את "אשת הטיגריס" מסתם ספר גרוע לזבל חקייני הוא שבשני הצירים שבהם נעה העלילה - ההווה הריאליסטי והעבר האגדתי - המחברת לא רק חיקתה סופרים אחרים, אלא עשתה זאת בדרך שחירבה כל ערך ספרותי. הסיפור הריאליסטי הוא על רופאה צעירה בשם נטליה שהתבגרה בבלקן בתקופת המלחמות ונוסעת לארץ השכנה, שעד לא מזמן היתה ארץ אויב, כדי להביא חיסונים. החזרה והחיקוי של ספרות מסעות הם לא דבר רע כשלעצמו. כאשר השתמש הסופר ג'ונתן ספרן פויר ב"הכול מואר" בתבנית הישנה של ספרות מסע ולקח את גיבורו לאוקראינה, נוצר רומן מרתק. הגיבור מגיע ליעד אמיתי, והרומן מאפשר להתמודד עם הנושא הטעון שהוא העבר המשותף של היהודים והאוקראינים בתקופת השואה. במקרה של אוברכט לא צריך להיות גאון כדי להבין שהעלילה מתרחשת בסרביה, אלא שהיא מנסה להתרחק ולהציג מדינה בדיונית, וכך במקום שהקורא יקבל דיון רציני על האחריות של הסרבים למה שקרה, או לפחות על הדרך שבה הסרבים רואים את שקרה, הוא מקבל זבל חקייני שלא אומר דבר.
אך הבחירה
שלה בסיפור מסע שבעיקר לא אומר כלום גרועה פחות מהאגדות שאותן שילבה, שמתארות את דמות הסב. גם כאן היא חיקתה סופרים אחרים שעשו שימוש באגדות עם כחלק מהמרקם הספרותי. אך בניגוד לאלו שליקטו סיפורי פולקלור אמיתיים שהציגו צד פרוע בחברה האנושית, או הציגו אותם בעין ביקורתית, אוברכט המציאה את הסיפורים. גם הפעם הסיפורים המומצאים מצטיירים בעיקר כחקייניות שנועדה לענות על צורכי הקוראים השונים. האגדה על הסב הטוב שבילדותו הגיע לכפרו הנידח בסרביה טיגריס ועזר לאישה מוסלמית להגיע לעצמאות נועדה לענג קוראים שמחפשים סיפור על העצמה נשית. אגדה אחרת על הסב שפוגש את אחיינו של המוות שלא יכול למות כי הרגיז את דודו היא חיקוי לא אמין שנועד, ככל הנראה, למשוך את מי שמחפש סיפור נחמד על המוות.
ואם העלילה שמתחזה למשהו רציני ומתגלה כקשקוש והאגדות הסכריניות והמומצאות אינן מספיקות, גם הדמויות עצמן גדושות בקיטש. האפקט שנוצר עם סיום הקריאה דומה לזה שעולה לאחר אכילת יתר של קצפת. השאלה הגדולה שעולה מהספר היא מי אחראי לכך שהוא משווק כספרות יפה. בעולם שהוא כפר גלובלי, כולם רוצים למצוא את הגאון הספרותי החדש, את האיש שיתאים לגלם את הכוכב הספרותי. נדמה כי טאה אוברכט היא בדיוק האדם המתאים לכך. היא צעירה, כך שאפשר לשווק אותה כגאון. היא יפה, שזה אף פעם לא מזיק, ויש לה גם סיפור חיים של מהגרת. כאשר כל הגורמים מצטרפים יחד לדמות אחת שכה מתאימה לתבנית היח"צ, העובדה שהיא כתבה זבל חקייני לא באמת משנה.
"אשת הטיגריס", טאה אוברכט, מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות. בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם