"רק היבריס אני לא רוצה": נאוה סמל מוציאה ספר חדש
ברומן "ראש עקום" עוסקת נאוה סמל בשאלת הזיכרון, והתשובה לא קלה לקריאה. "רציתי לראות איזה פרודוקטים אנושיים המשטר הנאצי הוציא"
רק לפני ימים ספורים נאוה סמל, מהסופרות הישראליות המוכרות בעולם, שבה מאיטליה, שם ליוותה את ספרה "צחוק של עכברוש" שראה אור לאחרונה בהוצאה האיטלקית אטמוספירה ליברי. זה קרה במקביל לצאת ספרה החדש "ראש עקום", שעלילתו מתרחשת באיטליה של מלחמת העולם השנייה. בבית הספרות המכובד ברומא הקשיבה לדבריו של פוריו קולומבו, מדינאי בעל שם שכתב את המבוא למהדורה האיטלקית. "את ספרה של נאוה סמל חייבים לקרוא. היא מתמודדת נחושה ברצון ברזל - אובססיבי כמעט - ונכנסת באומץ למבוך הזיכרון", אמר קולומבו. "בדומה לאופן שבו הרפואה המתקדמת משגרת מצלמות זעירות אשר חוקרות את המהלכים הפנימיים בגוף האדם, נאוה סמל הולכת לאן שלא ניתן להגיע, והיא מסכימה לשאת על כתפיה נטל שייתכן שלא ניתן לשאת, אך עם זאת אי אפשר לוותר עליו".
לוותר? מה פתאום. "לקונן לא עוזר לי בכלום", אומרת סמל. "בסופו של דבר, אני חיילת טובה. אני צריכה לעשות הכל, בייחוד בספר כזה שהוא לא מהחומר המענג שעולים איתו לטיסה. אני בכל זאת עם רגל אחת בעולם ישן. בעולם הישן הוצאת ספר והוא הלך לדרכו. הוא פילס את הדרך, הוא היה מונח על השולחן בחנות הספרים תקופה ארוכה, ולמוכרים, שתמיד היו אוהבי ספר, היה זמן להתיידד איתו. מכיוון שהלקוחות בחנות הכירו זה את זה, אפשר היה לעשות סוג של מועדון ספרותי קטן אינטואיטיבי לגמרי. בעולם ההוא סופר לא נדרש להיות שותף לשיווק. זו מילה שלא היתה קיימת בכלל".
משנת 1982 פרסמה סמל 17 ספרים, מחזות, שירה, ליבריות לאופרה ותסריטים. יצירותיה תורגמו לעשר שפות, וזכו בפרסים בינלאומיים. "בעבר שום דבר מחוץ למארג הספר עצמו לא היה חשוב ולא היה חיוני. אפשר היה להתבצר בעולם הישן ולנסוע רק בכרכרה למרות שכבר המציאו את המכונית. אבל אני גם הרפתקנית, אז אני לא רוצה להתבצר בתפיסות שלי ולהישמע כמו שני הזקנים מ'החבובות' שאומרים פעם זה היה נהדר, כי גם פעם לא היו דברים נהדרים. אני מרגישה כמו מי שמנסה להנשים את הספר ולתת לו אורך חיים. הכל כל כך אינטנסיבי, שאם אתה לא עוזר לו, חבל. הוא מתמוסס. היה לי משהו קטן להגיד לעולם ואם זה ייעלם, קומץ הקוראים לא ימצא אותו".
"קומץ קוראים" זו אולי הגדרה קצת משונה למי שמחזיקה בהישגים חובקי עולם. "סופרת פורה" נראה הולם יותר. "מה זה פורה? אני עתיקה", היא מחייכת. "יש אנשים שמספיקים כל שנה להוציא ספר. על 'ראש עקום' עבדתי שש שנים. זה המון זמן".
ו"ראש עקום" אינו קל לקריאה. הוא מתאר לילה ארוך אחד במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בתל אביב. אחות צעירה מקריאה סיפור לחולה אלמוני השרוי בתרדמת,
אי אפשר שלא להיקשר לגלריית הדמויות ב"ראש עקום", גם אם מערכת היחסים שנרקמת איתם לא בריאה. הנס דיטר הקצין הנאצי, באטיסטה המורה הפשיסט ודמות האחות. "דמות האחות זו אני, או הקורא התמים שמגיב באינסטינקט לספר כזה ב'לא רוצה את זה. תנו לי את החיים הטובים שלי. אני רוצה 'האח הגדול'''. גם אני רוצה לפעמים לכתוב ספר קליל וכיפי מתחת לעצי הקוקוס בבהאמאס, אבל אני יודעת שאני חייבת להיות באדרת של הגיבורים גם אם היו לי במקרה הזה שני גיבורים מאוד לא נעימים. רציתי לראות איזה פרודוקטים אנושיים המשטר הנאצי הזה הוציא".
כל השנים עוסקת סמל בנורמטיביים, באנשים הרגילים לכאורה, שבתוך משטרים חשוכים ואפלים נרקבת הליבה המוסרית שלהם. "אבן הבוחן לאצילותו של בנאדם היא יכולתו לאהוב", היא אומרת. "גם הפשיסט וגם הנאצי וגם סלומונה אוהבים את אותה אישה, מדלנה, אהבה אדירה, ויעשו הכל בשבילה. אבל אנחנו רואים שרף האהבה הוא לא הרף העילאי בעולם. יכול אדם לאהוב אהבת נפש מישהו אחר ולהיות מנותק לחלוטין מראיית הזולת. נעם בעלי היה מזועזע מהדמות הזאת של הנס דיטר. הוא התרחק ממני אחרי שהוא קרא את הספר. אמר: 'אני לא מאמין שאני חי איתך. את יושבת לך בחדר עם פרצוף תמים וזה מה שיוצא לך מהפה?'".
במציאות הספרותית הישראלית יוצאים מדי יום ביומו ממוארים של שורדי שואה, והוצאות הספרים מנפיקות עשרות ספרים מתורגמים ומפרסמות מחקרים על הנושא. פעמיים בשבוע נוחתות בתיבת הדואר של סמל ביוגרפיות בהוצאה עצמית. היא מקדישה לילה שלם לקריאה וכותבת למחרת מכתב לשולח. "אני יודעת איזה משאבים זה גבה ממנו וכמה הוא זקוק שמישהו יגיד לו: זה ישנו, אתה קיים. זו התחנה האחרונה בחייהם של שורדי השואה. יש להם מידת דחיפות שלא היתה קודם, שאותה זיהיתי ב'צחוק של עכברוש', שמתרחש ב-1999, כשהגיבורה מפחדת שהזיכרון שלה יהפוך לחלק מהמילניום הקודם, חלק שיישכח".
"אני לא יודעת להסביר. במקרה הזה של 'ראש עקום', הסיפור הזה צד אותי. הוא חיכה לי באיטליה - וסליחה שאני נשמעת כמו מיסטיקנית. השאלה שהכי מרתקת אותי היא שאלת הזיכרון. לזיכרון יש ישות משל עצמו. הדבר השני שתמיד הניע אותי הוא מערכת היחסים בתוך המשפחה הישראלית, שקשורה לקונפליקט של זהות. בסיפור הישראלי המורכבות גדולה. נולדתי באמצע שנות החמישים וממש ירדתי מפס הייצור של הילדים שנאמר להם: אין עבר. העבר מאיים ומסוכן. היהדות בגדה, אתם הילדים החדשים, וזו השליחות שלכם. החוויה הישראלית שפכה את המים עם התינוק ונטשה את היהדות. מילת הגנאי הכי איומה בנעוריי היתה גלות. פחדתי שיגידו 'ילדה משם'".
יש בכלל תרבות ישראלית?
"בוודאי. הזהות ישראלית נוצקה בשבילי בתבנית העברית. אפילו שפת הגוף שלנו היא תוצר של העברית. העובדה שאנחנו קולניים, גרוניים, אינטנסיביים, זו העברית שיצרה אותנו. אנחנו לא השפות האירופיות. בגרמנית הנושא מגיע בסוף. את מחכה שעה עד שהם מגיעים לעניין עצמו. בעוד ששלושת הילדים שלי הם בילד-אין בעברית, אצלי זה תמיד מעורר פליאה. ההורים שלי עשו ויתור מהכרה על שפת האם, אבל לא לגמרי: לבכות הם בכו בשפת האם, והסודות היו בשפת האם. בצורה מוזרה, הדור הזה חינך את הוריו בתוך המציאות הישראלית. לעברית יש כוח מרפא. זה מדהים, שכששורד שואה נותן עדות בעברית, הוא נרפא. כשהוא נותן אותה בשפת האם שלו, זה מדמם".
גם סמל וגם אחיה, שלמה ארצי, הם במובנים רבים קוסמים של השפה. שניהם מלהטטים בה, משחקים בה ורוקמים שפה בתוך שפה. "אל תגידי לי את זה", נבהלת סמל. "רק היבריס אני לא רוצה. נבראתי בצלמה של העברית, וההורים הם הבוראים האלה. אח שלי הוא באמת קוסם בעברית היומיומית והוא גם קל כתיבה. אני כל כך מאושרת שאני חיה בעברית הזאת, שהיא שפה חיה ונעה. אני מרגישה את הגלגלים שלה".
זמן קצר לפני מותו אמר לה דן בן אמוץ: "תמיד כשתוציאי ספר, שיהיה לך ספר אחר בתהליך כתיבה. אחרת עולמך יתרוקן". זה מה שהיא עושה בימים אלה: שוקדת עם אחיינה בן ארצי על המחזה החדש "ילדת הפעמון" בבית ליסין, חוגגת את צאת ספריה המתורגמים לאיטלקית, לאנגלית ולסלובקית ומעלה מחזה בהולנד. "אני לא מרגישה שגרירה", מבהירה סמל. "אני הולכת בעקבות הספרים, כמו ללכת בעקבות האהבה. הספר מציע לי לצאת איתו לטיול וזה מה שאני עושה".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם