היומיום של הנאצים: על ההצלחה של הנס פאלאדה
מה הופך את ספריו של הנס פאלאדה, מחבר "לבד בברלין", לרבי-מכר בישראל? ראיון עם ההיסטוריון משה צימרמן
"זה עניין כאוב מאוד", הוא אומר. "כשהוא כתב את זה הוא כמעט רצח את אשתו ולכן שפטו אותו, והוא כתב את הדברים בבית חולים של בית כלא. על זה הוא לא מספר. הוא כותב על ההתחשבנות שלו עם המשטר. קשה להבין איך הוא האמין שהוא יצליח להוציא את זה החוצה. הוא פיתח שיטה לכתוב את הספר. אין לו מחשב. הוא כותב רומן אחר, ומכניס ברווחים שבין השורות את הזיכרונות שלו. מדובר על סופר עם קונספט מאוד מסודר, שכותב יצירה כזאת בפרק זמן כל כך קצר. אני לא מתפלא שהוא החליט מראש מה הוא מכניס ומה לא".
שמו של פאלאדה (שם העט של רודולף דיטצן) הפך בישראל לידוע בפי כל לפני כשנתיים, כשספרו "לבד בברלין" זכה כאן להצלחה מסחרית עצומה. צימרמן, ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, מכיר את דמותו ואת הדרך שבה היא נתפסת בגרמניה. "פאלאדה הוא לא הסופר הגרמני הכי בולט בתקופתו. הוא היה סופר מוצלח שענה על הצרכים של הקהל הגרמני באותו זמן. בספרייתו של אבי, שגלה לארץ מגרמניה ב-1938, למשל , היה ספר של פאלאדה. אבל הוא לא סופר ברמה של תומס והיינריך מאן. בדרך כלל לא מדרגים אותו כסופר גדול. זו הסיבה שאחרי שהוא מת ב-1947 הוא די נשכח. הוא קם לתחייה עכשיו מכיוון שהכתיבה שלו עונה על צרכים שקיימים היום".
בכתיבתו הוא מרבה לעסוק בחיי האמנים בתקופת הרייך השלישי. כיצד נראתה האמנות באותה התקופה?
"הנטייה בתקופת הרייך השלישי היא לאמנות השמרנית. האוונגרד נחשב מזוהה עם היהודים. חשוב היה להקפיד לא לעשות אמנות שמזוהה עם הקומוניזם או הבולשביזם. האמן צריך להיות קשוב, שלא יטענו שהוא צייר פרה באופן קומוניסטי. איך אפשר לדעת אם הפרה שציירת נראית קומוניסטית? לצורך זה יש מספיק 'שומרי חומות', אנשים שמוכנים לבדוק בציציותיהם של האמנים מתוך נאמנות לערכים הנאציים.
מה שקרה ליהודים לא עניין את פאלאדה. משה צימרמן
צילום: יוסי אלוני
"אני בדיוק קורא עכשיו ספר על הרברט סלפין, במאי הקולנוע. ב-1934 הוא הכין את הסרט 'הקופצים מפונטרסינה', שגיבוריו עוסקים בספורט חורף, ואלמוני התלונן במשרד התעמולה על שבסרט משתתף רודי בל היהודי ומה זה צריך להיות. התשובה מהמשרד היתה שהם יודעים ושזה מקובל עליהם, דהיינו המלשין ניסה להיות אדוק יותר מן האפיפיור. בדיעבד אנחנו יכולים להבין את התשובה - בל היה רק 'חצי יהודי', והוא השתתף בסרט כי הוא השתתף בנבחרת ההוקי קרח הגרמנית בשל דרישה של הוועד האולימפי לכלול יהודי במשלחת הגרמנית לאולימפיאדה בברלין. אבל הסיפור מראה תחת איזה לחץ פעל האמן הגרמני".
אותה בעיה יהודית מוכרת מופיעה אצל פאלאדה בצורה מעט משונה. מצד אחד הוא מתאר את עצמו כאדם שאינו שונא יהודים. מצד אחר, בספרו
הוא כותב את המשפט הבא: "גיליתי, אם כך, שגישת היהודים לכסף שונה מהגישה שלנו..." (עמ' 99). האם אין זו אמירה אנטישמית, שנכתבת בתרבות שבה האנטישמיות היא דבר לגיטימי, גם אצלו? "האנטישמיות כקוד תרבותי (כניסוחה של שולמית וולקוב) משמשת סמן למיקומו של אדם בתוך המכלול", אומר צימרמן. "יש כמה דברים שאומרים הנאצים בעניין היהודים שאיתם מסכים פאלאדה. זה לא אומר שהוא רצה שירצחו את היהודים, אבל ברגע שהוא מדבר על היהודים על יסוד הדעה הקדומה, הוא חלק מאותו עולם תרבותי שייצג הנאציזם. היעלמות היהודים, שמופיעים בתחילת הספר, אינה נושא מהותי בעיני פאלאדה. כשהוא כותב כבר אין יהודים בסביבה. את מה שקורה ליהודים הוא כמעט לא כותב, זה לא מה שמעניין אותו, אלא החוויות שעברו עליו".
האם ההלשנה, שהוא מרבה לתאר את הפחד התמידי מפניה, היתה שכיחה כל כך בחיים תחת המשטר הנאצי?
"הלשנות יש כל הזמן. לפאלאדה עשו בעיות על רומן שהוציא ב-1932, וטענו שהוא משקף את הרוח של רפובליקת ויימאר. אדם שסיפר בדיחה פוליטית בבית מרזח היה יכול להידון בבית משפט למוות על פגיעה במורל על סמך הלשנה של מי שהיה באותו מקום. תופעת ההלשנות התנפחה ברייך השלישי עד שאפילו לגסטאפו התחיל להימאס מכל המלשינים. פקיד גסטאפו רוצה לצאת לארוחת צהריים ולא יכול לצאת מרוב הלשנות. חלק מהמלשינים היו באמת נאצים פנאטים, חלק עשו חשבונות אישיים. יש שכן מלמעלה שיש איתו ריב, אז אפשר להלשין שהוא שומע ג'אז בבית ולהביא לכך שיועמד לדין על פגיעה ברוח העם".
אנשים רוצים לקרוא על ההיסטוריה מלמטה של הרייך השלישי. "לבד בברלין" כריכת הספר
"גם בספר פאלאדה מסביר למה נשאר. התפקיד שלו הוא להתמודד עם הקהל הגרמני. אבל מעבר לטענה בדבר הייעוד, יש שיקול פרקטי - בתחום הכתיבה היוצר קשור במיוחד לשפה. גם אריך קסטנר נשאר והסביר שאמו נשארה בגרמניה וכי הוא כותב לקוראי גרמנית. זאת אף על פי שספריו הועלו על המוקד בשנת 1933".
ואיך הושפעה הכתיבה שלו מהבחירה הזו?
"אצל פאלאדה יש המשכיות בכתיבה. רומן כמו 'גוסטב איש הברזל', שיצא ב-1938, היה יכול להתקבל גם בתקופת ויימאר. הוא לא כותב ספרות שאפשר להגדירה כאידאולוגית נאצית. צריך לומר, מרבית היצירה הספרותית של התקופה הנאצית אינה ספרות אידאולוגית מובהקת, ורשימת רבי-המכר מוכיחה זאת. המשטר הנאצי העדיף תחושה של תרבות ובידור טובים על הגזמה אידאולוגית. כמו בקולנוע, שם לא מראים יותר מדי את צלב הקרס, אלא מספקים לאנשים בידור טוב כדי ליהנות ולהיות מרוצים ממשטר שמספק בידור טוב".
אלא שפאלאדה לא סיפק רק בידור טוב. הוא אמנם התנגד לנאצים מהרגע הראשון, אבל בשלב מסוים כן ניסה לשתף פעולה עם אחד האנשים החזקים בגרמניה הנאצית, יוזף גבלס, שר התעמולה. "הגישה הפשטנית סיווגה בין נאצי לאנטי נאצי ואז כל הסיפור פשוט. מי שהיה נאצי היה בכל רמ"ח איבריו נאצי, ומי שהתנגד עשה זאת מהרגע הראשון. הסיפור האמיתי אצל מרבית האוכלוסייה הוא משהו מעט אחר, שיותר קשה לקטלג. פאלאדה לא מתלהב מעליית הנאצים לשלטון, כשהוא כותב בדיעבד הוא רואה את המגרעות. אבל הוא לא פועל נגד המשטר ומנסה להמשיך לכתוב. הוא אפילו מנסה לעשות סרט בתמיכת משרד ההסברה של גבלס ומתוך קשר אישי עם גבלס. הוא משתף פעולה כדי שסרט על פי סיפור שכתב יופק. הוא לא אוהב את האס.אס, אבל הוא גם לא רואה את היהודים רק כקורבנות. הוא מגלה ביהודים את הצדדים הפחות חיוביים. יש לו הטיה שמאפשרת גם לו וגם למשטר לקבל את ההנחות האנטישמיות".
מה לדעתך גורם לכך שאותו סופר שאינו נמנע משיתוף פעולה עם גבלס זוכה בשנים האחרונות לכזו הצלחה, ובישראל בפרט?
"הספרים של פאלאדה יוצאים באותה הוצאה שבה ספריי יוצאים בגרמנית, Aufbau. שאלתי בהוצאה לפשר ההצלחה ותשובתם היא שישראל היא לא סיפור ההצלחה הראשון. זה הצליח בארה"ב ובצרפת. אחד ההסברים שנותנים בהוצאה להצלחה של 'לבד בברלין' היא שינוי השם המקורי של היצירה, 'כל אחד מת לבד'. ברלין מוכרת את עצמה מצוין.
"אבל ההסבר היותר עמוק הוא שאנשים רוצים לקרוא על מה שנקרא ההיסטוריה מלמטה של הרייך השלישי. הם רוצים לקרוא על חיי היומיום ברייך השלישי ולא על מה שקורה בלשכות המנהיגים. עם האנשים הרגילים הם יותר יכולים להזדהות. בישראל, שבה עוסקים הרבה בחוויה האישית של קורבנות הנאציזם, יש אתגר מיוחד בהכרת חוויות של האיש מן השורה מהצד השני, הצד של הרודפים והרוצחים. מה שתרם עוד להצלחה של 'לבד בברלין' בישראל זו ההצלחה עצמה. ברגע שספר נהיה כל כך פופולרי, ומתחילים להביא אותו כמתנה לבר מצווה, נוצר ספין. מה שצריך לשאול זה אם הספר החדש 'בארצי הזרה לי' יצליח יותר מההוצאה המחודשת של הספר 'איש קטן לאן', ספר של פאלאדה שיצא לפני עליית הנאציזם. אם הספר הזה ימכור יותר, זה יראה שיש קשר בין ההצלחה של פאלאדה לרצון של האנשים לקרוא על החיים ברייך השלישי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם